פרשת כִּי תָבֹא, עובד דבורה, אלול, תשע"ח
בעודנו מצפים לסיום השנה ומקווים "שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה", אנו מוצאים את עצמנו מספר ימים לפני תחילת השנה החדשה קוראים את הפרשה הלא קלה "כי תבוא". פרשה זו ידועה בקללותיה. המלים קשים לשמיעה, ועוד יותר – לקריאה, בייחוד בציבור:
וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה, בַּשָּׂדֶה. אָרוּר טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…(דברים כח טו-יח)
הקללות חלות על אלה, שלא מקיימים את דברי התורה. אבל זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. כמה צדיקים גמורים יש בקרבנו? אלה אינן המילים, שאנו מצפים לשמוע מהאל הטוב והמיטיב, הרחום והחנון.
באי בית הכנסת נרתעים מהמילים הנאמרות, אינם ששים לקבל עליה לתורה, לא רוצים לקרוא את אותם הקטעים ולהיות המוכיחים בשער ולהפחיד את הציבור. הפתרון שמקל על הכל, גם על הקורא וגם על השומע, שנהוג בבית הכנסת, הוא לקרוא את הקללות בלחש ובחטף.
התייחסות מאוד מעניינת לפרשה מצויה בסיפור חסידי. הסיפור מקפל בתוכו גם את היראה מפני הקב"ה וגם את התקווה לחסדו, ואין דרך טובה יותר מאשר להציג את הנושא מנקודת ראות של ילד.
רבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן" מייסד תנועת חב"ד, היה נוהג לקרוא בתורה בבית-הכנסת מדי שבוע בשבוע. באחד השנים לא נכח רבי שניאור זלמן בעיר ליאדי בשבת פרשת "כי תבוא", ולפיכך נשלח אדם אחר לקרוא בתורה.
פרשת כי תבוא כוללת את פסוקי התוכחה – תיאור פרטני של העונשים שיבואו על בני-ישראל, לו יחטאו ולא ישמעו בקול הבורא. בין הנוכחים בבית-הכנסת היה דובער הילד, בנו של רבי שניאור זלמן שהפך ברבות הימים ליורשו וממלא מקומו. כששמע את דברי התוכחה, הדברים נגעו לליבו כל-כך וגרמו לו לכאב לב. עד כדי כך השפיעו פסוקי התוכחה על הילד ששלושה שבועות לאחר-מכן, ביום הכיפורים, הסתפק אביו האם לאפשר לו לצום בשל חולשתו.
כששאלו את דובער הצעיר: "מה אירע? הלא בכל שנה קוראים פרשה זו"?
השיב: "כשאבא קורא, אין אלו נשמעים קללות"…