פרשת חוקת: אָדֹם על סף המוות | שושנה מיכאל צוקר, תמוז תשע"ט
מצוות הפרה האדומה, בה מתחילה הפרשה (במדבר יט:א-יד), היא הדוגמא ב-"ה" הידיעה לחוק אלוהי שאין לו הסבר אנושי. וכך כתב רש"י על הפסוק השני:
לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ.
אך פרשנים אחרים, בראש ובראשונה הרמב"ם,[1] חולקים על עצם האפשרות שיש מצוות שאין להם טעם והסבר (גם אם הוא נעלם מאתנו כרגע) ואנחנו יודעים זאת דווקא בגלל שהתורה מעידה על עצמה "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד:ו).
ברוח זו, ברצוני לשתף אתכם בפירוש יחודי, מחוץ למסורת היהודית, הבא לתרץ למה דווקא פרה אדומה ולמה מוסיפים לשרפה עץ ארז ושְׁנִי תוֹלָעַת, שגם צבעם אדום.
לשיטתו של פרופ' קלום כרמייקל[2] (Calum Carmichael) כל החוקים בחומשי ויקרא ובמדבר באים לתקן מעשים בעיתיים בסיפורי האבות. לכן, הוא מחבר בין הפרה האדומה והעסקה בין יעקב ועשו סביב לנזיד העדשים, "האדום האדום הזה" (בראשית כה: כט-לד). עשיו מרגיש את עצמו על סף המוות ועל כן מבקש לאכול דווקא תבשיל המכיל דם, מזון שהתורה עתידה לאסור באיסור גורף. יעקב מנצל את חולשתו ומוכר לו מזון אחר (נזיד עדשים) במחיר מופרז (הבכורה). הנזיד מזין דיו להציל את חייו של עשיו, והבכורה – המוכתמת עתה במרמה – עוברת ליעקב.
לכן, טוען כרמייקל, טקס הטהרה, המנטרל את טומאת המתים, האמור לְמַתֵּן את פחד מהמוות (גם במצבים שגרתיים), מדגיש את הצבע האדום כדי להעלות בזכרון את סיפורם של יעקב, עשיו ונזיד העדשים, ואז מאזנת את החיפזון שבסיפור זה עם תהליך הנמשך שבעה ימים. זוהי, על קצה המזלג, קריאתו של כרמייקל, והיא ספרותית בעיקרה.
איזו תורה נוכל להפיק ממנה? לדעתי המפתח נמצא דווקא באטיות של תהליך הטהרה. הצבע האדום משמש בעיקר להזכיר את מכירת הבכורה ואת הרֹעַ שיכול להיווצר מחפזון דווקא על סף המוות, בשתי צדדיו.
בתחילת הפרק הבא מרים מתה ונקברה (פסוק א), ללא שום תקופת אבל. מיד דווח על מחסור במים: וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן (פסוק ב) ומשה ואהרון, האבלים על מות אחותם, לא מאצילים סמכות (אולי ליהושע) אלא מנסים לטפל במצב בעצמם, הרי היו כבר היו בסרט הזה (שמות יז). משה מגיב בחפזון ובחוסר הקשבה גם לבקשה הסבירה של העם (גם אם היא לא מנוסחת היטב) וגם למצווה המפורשת של האל לדבר אל הסלע, לא להכות אותו (במדבר כ:ח). כתוצאה העם מקבלים את המים שהם צריכים אבל נגזר על משה למות במדבר. משה התעלם מהאבל שלו, לא ידע לקחת צעד אחורה מהתפקיד לכבד את זכרה של מרים – שהצילה את חייו בראשית הדרך – ולעבד את אבלו ובכך המיט על עצמו צרה.
אין מנוס מן המוות. האבל מגיע לכולם. טוב נעשה אם נכבד אותו כראוי.
———–