פרשת חוקת: אז מה אם אין פרה אדומה? 

פרשת חוקת: אז מה אם אין פרה אדומה? / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ח
העולם מלא, יש בו כל אשר נברא וכל אשר הולך ומתהווה גם מתחדש, בטבע, בחברה, בתרבות.
האדם רוצה להבין למה, מדוע, לעתים גם, לאן?
תשובה נותנת מובן, תחושת סדר והרגשת בטחון.
כך גם הטבע שביקום, גם לגבי אירועים היסטוריים ויצירות ספרות ואמנות.
אבל לא תמיד יש תשובות מספקות או הסברים מובנים.
למשל, פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.^[1]

כך, אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת חֻקַּת.
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם תובל על ידי הכהן אל מחוץ למחנה לשחיטה. שם, לאחר טכס מיוחד שורפים אותה; לתוך אפרה משליכים "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת".^[2] הכהן והשורף טמאים עד הערב. בשלזה כך יוצרים אמצעי לטיהור אדם שנגע במת.^[5] אין זה תהליך בעלמא, הוא מוגדר היטב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"!
אבל, למרות ש"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" הסתום והבלתי מובן רבים בה יותר מהבהיר.
מה זו פרה אדומה? מדוע דווקא פרה אדומה?
העוסקים בדבר טהור ומטהר הופכים עצמם טמאים וצריכים טהור, למה?
האיש האוסף את האפר, מה יש בו או כיצד נהיה ל "אִישׁ טָהוֹר"?
במה מצוין אותו מקום המוגדר "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר"?
שאלות תמיהה רבות. שואלים במדרש:

העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?^[6]

ועונים מיד:

אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.^[7] 

למרות המוזרות, יש המניחים שטעם קיים אלא שהוא נסתר:

אמר ר' יוסי בר חנינא א"ל הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה.^[8]

לעומת זאת, יש המודים שלא ברור:

אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט […] עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, […] ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין באולי כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה ואחרי היותה אפר תרפא מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.^[9]

הרצון הטבעי להבין משהו, בכל מחיר, מעורר לעתים קושי, מכאן יש המזהירים – חיטוט בטעמי המצוות מעלה חשש שהטעמים עלולים להביא לידי ביטול או המרה של המצוות.

אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה – שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' (דברים יז, יז), אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב: 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ' (מלכים א יא, ד).^[10]

ומוסיף הגאון החסידי רבי צבי אלימלך מדינוב:

לא האמונה זקוקה לפירושו של פשט, אלא הפשט זקוק לאישורה של אמונה.

במלים אחרות, יש מקרים שאין לחפש דווקא פירוש מבהיר אלא רק אמונה. ובכל-זאת ישנם גם ניסיונות פירוש, למשל: פרשת פרה אדומה מכפרת על חטא עגל הזהב.^[11] למה פרה אדומה, ולא ירוקה ולא שחורה ולא לבנה? יש המקשרים את הצבע האדום לזהב העגל, ומוצאים חיזוק לכך בדברי הנביא:

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.^[12]

עד כאן, שני צדדים:
מצד אחד ניתן לטעון, יש מצוות שאנו נוהגים על-פיהן מזה דורות ולא תמיד צריך לחפש טעמיהן. וכך יאמרו: אם יתגלה שאין טעם למצוות ברית מילה נפסיקה? ובכן, יש הגיון מסוים בכך.
מצד שני קיים הרצון להבין, לפזר אי בהירות, לדעת מה עשויה להיות הכוונה, מה החוקיות, מה ההיגיון; כל אלה הם מניעים לגיטימיים ברוח האדם.
אבל "הבנה" יש בה, לפחות, שני מובנים:

1. מובן אחד מחפש מה היה הטעם, מה ההסבר?
2. מובן אחר שואל מה זה אומר לי? כלומר במקום לנסות לזהות, לשער או לנחש אפשר לשאול מה אני למד מכך היום? זו דרך שחשובה מאוד בהתרשמות מאמנות, מספרות ומשירה, במקום "מה התכוון המשורר?", אבהיר לעצמי, מפגשי עם היצירה, מה זה אומר לי?

בהתאם לכך, ברשות קוראי, אני מציע לראות בפרשיית פרה אדומה לא בסיס למצווה, וודאי לא תיאור של אירוע רצוי אלא משל, משל חכם לחשיבה.
הסכיתו ושמעו: העולם נברא בחותמו של "כי טוב".
אבל באדם נתגלו מהר מאוד פנים של שלילה, של רוע ואף של פשע. אלוהים מגיע להחלטה להשמיד את כל הרוע ואיתו גם את כל האנושות הקיימת.^[13] לאחר מעשה, אלוהים מצהיר שדרך כזו של התמודדות עם הרעים אינה חכמה ואינה יעילה:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.^[14]

אם-כן, הנתון הוא באדם יש טוב אבל יש בו גם רוע. ואדם העושה רע, איך יכפר? דרך אחת מוצעת על-ידי הנצרות: וידוי, התוודות. מקורות האנושות אפשר ללמוד שבאמצעי זה אין דרך לשיפור האדם, גם לא של החברה.
בסיפור פרה אדומה, אני מבין דרך אחרת, לטעמי יותר משמעותית:
כאשר אדם עושה עוול, והוא באמת רוצה לכפר, באמת לשוב מסורו – עליו לחפש בו עצמו, כמו שאומרים ב"פנימכו" שלו, למצוא שם 'פרה אדומה' (זאת-אומרת משהו מאוד מיוחד ונדיר, לא שגרתי); במלים אחרות משהו מאוד אישי.
החשוב הוא שאותו "משהו" הזה כמו "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם", חייב להיות תמים, זך וטהור כך שאין בו כל רבב של חשבון כדאיות או רק כאילו.
זה לא קל, אבל נראה לי שתפיסה כזו של כפרה של סליחה תפחית באדם את הנטייה לרע ולעוול.
ופרת משה רבנו הקטנה, זו האדומה עם הנקודות השחורות, התעופפה מעלה, נחתה על תנוך אוזני, חייכה בספקנות ושאלה:

"אתה בטוח? אתה משוכנע?"
"כן", השבתי. "ואת לא?", שאלתי.
"אני קצת ספקנית."
"במה?" שאלתי.
"תראה", זמזמה חיפושית פרת משה רבנו האדומה, "אני פוחדת מיותר מידי מיוחדות. פרה אדומה עדיין לא זכיתי לראות, אפילו אחת, אבל פרות משוגעות ראיתי הרבה…"
הצהירה בקול לחשני, ונעלמה כלעומת שהגיעה.
חיפושית משה רבנו האדומה אמרה מה שאמרה. ויש נתונים רבים שמאששים את דבריה. אז מה, נפסיק להאמין שיש דרכים להמעיט את הרוע?
לא!
אני מאמין שאם לבני אנוש תהיה, מידי פעם, איזו "פרה אדומה תמימה" שבאמצעותה ניתן לכפר על משגים; ובעיקר, וזה החשוב, לעורר את מודעות האדם ואת נכונותו להשתפר לטוב יותר,
למענו ולמען כל יצירי צלם אלוהים, אזי התקווה לא תשכון רק בשירים…
גם עגלה אדמומית תספיק לכך, לא כן?

====

^[1] במדבר יט, א–ב.
^[2] שם, ג–ו.
^[3] שם, ט.
^[4] שם, י.
^[5] שם, יא–כב.
^[6] במדבר רבה יט, א
^[7] שם, שם.
^[8] מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד
^[9] בעל ספר החינוך מצוה שצז.
^[10] בבלי, סנהדרין כא, ב.
^[11] "אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי […] תבא פרה ותכפר על מעשה העגל" (במדבר רבה יט, ח).
^[12] ישעיהו א, יח.
^[13] סיפור המבול, בראשית ו, ט–כב; ז–ח.
^[14] בראשית ט, יא–יב; חשוב לזכור, נאמר: בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה!!!