פרשת חיי שרה, לא חיי אברהם: סאם ליימן-ווילציג, חשון, תשפ"א
מייסד העם היהודי הינו אברהם אבינו, שלא לדבר על ״גילוי״ האלוהים האחד והיחיד, ריבון העולם. אם כך, האין זה מוזר ביותר שאין בנמצא פרשה הנקראת על שמו – אבל כן יש פרשה הנקראת על שם אשתו שרה? ועוד יותר משונה בהקשר פרשת השבוע הזאת: רוב המכריע של הדברים המסופרים בתוכה עוסקים באברהם ובבנו יצחק – כמו הפרשה הקודמת עם סיפור עקדת יצחק. מה עשתה שרה כדי לזכות בפרשה שנקראת על שמה – ולא אברהם או יצחק? ואם כבר, מדוע לא סתם ״שרה״ (כמו פרשיות אחרות הנקראות על שמם של אישים אחרים, כגון פנחס; בלק) – מה מוסיף המלה ״חיי שרה״?
נדמה, שניתן למצוא את הפתרון לשאלות אלו דווקא ב-״חיי אברהם״. בקיצור, זהו אדם החי בעולם הרוחני תוך כדי חיפוש אחרי האמת שלו: צדק, מוסר, ציות לצו אלוהי. אבר(ה)ם עוזב את ארץ מולדתו ומגלה את האלוהים; מתווכח עם אותו אלוהים על הריגת צדיקים (לכאורה לשווא) בערי סדום ועמורה; הולך עם בנו יצחק אל (ועל) הר המוריה בציווי האלוהים כדי להקריבו. לפעמים, החיפוש והפעילות שלו מבורכים ומוסריים (סדום ועמורה) ולעתים הרבה פחות מזה (עקדת יצחק). אבל כל כולו ״ראשו בשמים״, ברמת המַקרו.
מצד שני, בכל הקשור לעולם הגשמי והמיקרו-חברתי – במיוחד בתוך ביתו הוא – אברהם מגלה אי-יכולת תפקודית, או לכל הפחות אדישות. אם נתבטא בצורה מעודנת יותר, אברהם ״עיוור״ למסובבים אותו. הוא לא מבין מדוע שרה רוצה לגרש את הגר ועשיו; אברהם אינו מזהה את ההבדל התהומי בין שני בניו ומי מהם יותר מתאים להמשיך את השושלת לקראת האומה העברית (ולימים, היהודית); וכידוע, כשאברהם מתבקש להקריב את בנו, הוא אינו מהסס לעשות ״דבר האלוהים״. נכון, אנשי סדום היו חוטאים אבל ייתכן היו ביניהם צדיקים – אבל יצחק? כולו טהור? ואברהם לא פוצח פה כדי להציל את החיים של הבן שלו?!? כנראה, לאחרים (קולקטיבית) אברהם אדם אנושי למופת; בתוך ביתו הפרטית, הרבה פחות – בלשון המעטה.
ומכאן, השם של פרשת השבוע שלנו – והמסר שלה. אכן אברהם ״מככב״ בו יחד עם בנו ואשת בנו רבקה, אך אין בכך להעיד שפועלו של אברהם לגמרי מקובל. נהפוך הוא, עקדת יצחק (בפרשה הקודמת) מראה שהוא עדיין לא הפנים את המוסריות שדורשת האלוהים – לא רק לגבי אחרים וזרים, אלא גם לגבי הקרובים לו. הפרשה אף מדגישה את העובדה שאברהם קם מוקדם בבוקר לצאת עם יצחק להר המוריה – כנראה, כדי שלא יצטרך להתעמת עם שרה אשתו, שבטח הייתה מגינה על בנה. ואין זו מקריות שהפרשה שלנו מתחילה בכך ששרה נפטרה – מיד אחרי (הכמעט) עקדת יצחק! סביר להניח, שקיבלה התקף לב כששמעה מה התרחש שם…
לכן, כפיצוי לשרה – וגם כמסר בשבילנו, קוראי המקרא – הפרשה נקראת ״חיי שרה״ דווקא אחרי שהיא נפטרה, כדי לומר שיש לשים לב לדרך בה היא חיה את חייה. שלא נחשוב שאברהם הוא טלית שכולה תכלת, או התכלית היחידה בפרשיות אלו בתורה. כידוע, התורה עושה חלוקה בין מצוות בין אדם למקום (אלוהים) לבין מצוות אדם לחברו. אברהם הצטיין בראשון; שרה השלימה אותו בַשֵנִי ועל כך זכתה בשם של פרשת שבוע. ישנם אנשים, שכה מרוכזים בעבודת ה׳, ששוכחים להיות ״בן-אדם״ (״מֶאנְטְש״) כלפי הזולת. ״חיי שרה״ באה להזכיר לנו את הצד השני של המטבע.