פרשת חיי שרה | שרה היתה אמא גדולה, באמת!

שרה היתה אמא גדולה, באמת! / מוטי לקסמן, תשע"ט
לפרשת חיי שרה
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בר' כג, א).
כך נפתחת פרשת חיי שרה, וכמו ברוב פרשיות התורה, גם כאן שם הפרשה נגזר מהמילים הראשונות בפרשה.
ובכל-זאת, שם זה של פרשת השבוע מעורר מספר בעיוות:
זוהי הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה.
בפסוק ב כתוב: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בר' כג, ב1), כלומר שם הפרשה הוא על דמות שכבר בראשיתה מתה. אז מה הטעם לקרוא פרשה שלמה עליה?
מאידך בסוף פסוק ב כתוב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בר' כג, ב2); נוסח כזה של אבל אינו נפוץ במקרא, ולגבי מות אישה זה המקרה היחיד בתורה.
אז אולי זה אינו סתם תירוץ טכני לקביעת שם הפרשה?
לצורך דיון נבחן את דמותה של שרה, ברור, כפי שהיא מתוארת בסיפור המקראי.
ובכן, מה מספר לנו המקרא על שרה, והאם הביטוי "שרה אמנו" יש לו משמעות מעבר לעובדה הביולוגית, שהיא ילדה את יצחק?
הופעתה הראשונה של שרה, בשמה הקודם שרי הוא
"וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה" (בר' יא, כט).
כלומר בהופעה הראשונה שרה היא דמות פסיבית, היא נלקחת, לא מסופר אם אברהם נראה לה או לא, אם היא בכלל מביעה עמדה.
ובפסוק הבא: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בר' יא, ל).
עקרות גם היום היא בעיה לא קלה, על אחת כמה וכמה בתקופת המקרא.
רחל מבטאת זאת כך: (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בר' ל, א).
אין טעם לחיים לאישה שאינה יולדת.
ובאמת לאחר שרחל יולדת היא אומרת: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" בר' ל, כג).
אכן, עקרות מביאה חרפה על האישה במקרא.
שני אפיונים מציינים בשלב זה את שרה: דמות פסיבית, שָׂרַי עֲקָרָה
נבחן שני אפיונים אלה
פסיביות
לאחר שאברם מקבל את הצו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א) כתוב "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בר' יב, ה).
כלומר, שרה לא שותפה להחלטה, לשינוי לנטוש את מקום ומשפחת המוצא וללכת אל הלא ידוע, שוב היא פסיבית.
יתר על כן, בעתות בצורת, אברהם יורד למצרים ולפלשת להשיג אוכל. אז נודע לנו ששרה "כִּי יָפָה הִוא מְאֹד" (בר' יב, יד).
וזה יופי שאישה היא יפה, אבל נתון זה מעורר פחד בלב אברהם, המנהיג הגדול. הוא ממש חרד ואומר: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ "(בר' יב, יב-יג).
ואכן בשני המקרים נלקחת שרה למיטת המלך הזר.
וקולה של שרה אינו נשמע! (מי יודע אולי היא קפצה על ההזדמנות), בכל-אופן, דעתה לא נשמעת, היא כמו חפץ מועברת מאחד לשני.
אכן שרה מתוארת כאישה פסיבית מאוד.
נפנה לאפיון השני
עקרות
כבר אמרנו שעקרות לאישה היא חסרון גדול, אפילו פגם, האם שרה או אברהם עושים משהו בנדון?
האם אפשר לעשות משהו?
אכן, רחל מתאוננת קובלת בפני בעלה יעקב: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בר' ל, א).
וחנה אם שמואל מתחננת אל אלוהים: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמ"א א, י).
ויצחק בנו של אברהם, בראותו שרבקה אשתו אינה יולדת, מגדיל לעשות ופונה אל אלוהים: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִואֹ" (בר' כה, כא).
אבל שרה לא מביעה את רגשותיה גם לא עושה דבר.
גם כאן היא מתוארת כדמות פסיבית.
ובכן, האם דמות כזו, עקרה ופסיבית ראויה שפרשה שלמה תקרא על שמה?
מסופקני.
ובכל-זאת, זו פרשת חיי שרה.
 
כאשר שרה סבורה שהיא כבר לא תלד, היא מתעוררת לפעולה: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (בר' טז, א-ג).
שרה מגלה יוזמה, והמצב מתהפך, אברהם מציית בלא אומר: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי".
אכן, מעתה בכל הנוגע להגר לישמעאל, שרה היא היוזמת והדוחפת, אברהם נענה ופועל כרצונה אפילו אם דעתו שונה.
שרה מענה את הגר שמרימה ראש, והיא מגרשת את הגר וישמעאל בחששה למעמד בנה יצחק.
זאת אומרת, שרה האימא אינה חוששת מדבר, מגלה כוחות, מגלה החלטיות כאשר על הפרק בנה.   
ונדמה שהשיא הוא בתחילת הפרשה שלנו.
שרה מתה, אבל היא מתה לאחר סיפור העקדה שבו היא אינה מוזכרת.
אבל רש"י וגם אחרים קושרים את מותה של שרה לסיפור העקדה.
אומר רש"י: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".
והסופרת יהודית רותם בונה מדרש מודרני ושמה בפי שרה את הדברים הבאים:
"אין חפץ לי עוד בחיים עם אישי אברהם, איש במחתרת לקח את בננו להעלותו לאל רעבתן, הפכפך, אשר רגע אחד יחון ובמשנהו יבלע עד מוות. לולא חמק אישי באישון לילה, לופת את כתפי בני, על אם הדרך הייתי ניצבת לעוצרם, שואגת כלביאה בכולה, קורעת את בגדי, תולש/ת את שערי, מורטת את בשרי, עד אשר היה האב הטורף סב על עקביו" (רותם, קוראות מבראשית, עמ' 147). "ובשומעי את בשורת המוות צנחתי ארצה, דעתי התבלעה ועשתונותי אבדו. למחרת, שב אלי בני והוא בריא ושלם. "האיל נעקד תחתיו, לא טורף בננו," שת עלי אישי דברי חלקות, אך לשווא; נטרפה דעתי מצער ולא חפצתי עוד בחיים" (שם, עמ' 140).
האם יש בסיס למדרש של יהודית רותם?
לדעתי כן.
אכן, שרה העקרה, שרה הפסיבית מתגלה כלביאה כאשר מדובר בבנה.
במילים אחרות, שרה בבחינת האם האולטימטיבית, אם לדוגמא.
והאם יש סיבה יותר חשובה מאשר זו, כדי לכנות פרשת בשמה של האישה. בבחינת פרשה לזכרה של אם גדולה.
הבנה זו מעלה שאלה בדבר יחסו של יצחק אל אמו, שרה.
למה בכלל עולה השאלה?
ובכן, כפי שראינו לעיל, לאחר מות שרה כתוב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בר' כג, ב2).
אברהם גם מטפל בקניית אחוזת קבר, וגם קובר אותה.
יצחק הבן אינו מוזכר!!!
יצחק כן מוזכר, יחד עם ישמעאל לאחר מות אברהם: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בר' כה, ט).
איך ניתן להבין את היעדרות יצחק מהאבל על מות אמו ומתהליך הקבורה שלה?
נמצא מדרש שטוען: "מהיכן יצא [יצחק]? מגן עדן" (ילקוט שמעוני, חיי שרה רמז קט). מדוע הגיע יצחק לגן עדן? אומר ר' אליעזר בן פדת: "אף-על-פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח. לכך נאמר וישב אברהם אל נעריו. שתי שנים נטמן יצחק בגן עדן כדי לרפאותו מן החתך שחתך אביו כשהחל לשחטו". כל-כך עמוק היה החתך בנפשו, עד שייתכן שגם באמצע חייו היה שביר ועדין (גולן, קוראות מבראשית, 197).
בסוף סיפור העקדה לא מסופר שאברהם חוזר עם יצחק, אברהם חוזר לבד!
ואחרי סיפור העקידה אין כל שיח בין אברהם ליצחק עד למותו של אברהם.
כלומר יצחק כנראה לא יכול היה להיות במחיצה אחת עם אברהם האב שנערך לעקוד אותו!!!
אבל כאשר רבקה, כלתו של יצחק מגיעה, יצחק, אינו מציג אותה בפני אביו אלא: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בר' כד, סז).
במלים אחרות, יצחק אינו יכול להיות עם אביו, אפילו באבל על אמו, אבל הוא אבל עליה מאוד, ורק בקבלו כלה, הוא מתנחם.
אכן, גם יצחק חש שהייתה לו אמא גדולה!