פרשת בְּבְּחֻקֹּתַ֖י: תורה ללחם נמשלה | שושנה מיכאל צוקר, אייר תשע"ט
אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ויקרא כו:3)
רש"י מפרש: ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם." (על האתר)
במעמד סיני ה' התגלה לעמו ונתן לנו את התורה. לפי המסורת (בבלי שבועות לט: ב) כולנו היינו עדים לאותו המעמד, אבל על מה באמת קרה, או לא קרה, שם איננו מסכימים. אפילו בתורה הכתובה יש תיאורים שונים ומתנגשים (השווה שמות י"ט-כ, כד ודברים ה) של דיבורים (שמות לד:כח; דברים, ד:יב; י:ד), רעמים, שלל פירוטכניקה וגם קל דממה דקה (מלכים א יט:יב), קמץ-אלף-אָה [1].
קבלת תורה ממשיכה היום ותימשך עד אחרית הימים, כל עוד נוסיף ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים. דרך לימוד תורה אנחנו מבטאים את קבלת התורה ואת אחיזתנו בה. אם רצוננו להיות חלק פעיל של המסורת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים, עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה. לכן ברצוני לשתף אתכם במבטי האישי על תלמוד תורה, בתקוה להניע שיחה קהילתית על מקומהּ של תורה בחיינו האישיים והקהילתיים.
הרב יעקב פטוחובסקי השווא בין "תורה מן שמים" ובין "לחם מן הארץ"[2]. לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים וטעימים מן השדה אלא מן תנור, כמו שבן זומא היה אומר: "כמה יגיעות מיגע אדם עד שמוציא פת לאכול: חורש, זורע, קוצר, עומר, דש, זורה, בורר, טוחן, לש ואופה ורק אחר כך אוכל" (בבלי ברכות נח: א).
קרקע, זרע ומים הם משל לקולות, ברקים ו-" קמץ-אלף-אָה" של סיני.
עשיית הלחם – אשר עבורו אנחנו מודים לה' – דורש עמל אנושי רב, עמל שיש בו משתתפים רבים. גם מי שאופה לחם במו ידה קונה קמח שהוא תוצר של שרשרת גידול ואספקה ארוכה. מעטים מאוד טוחנים קמח לעצמם ואחוז (מאית, אלפית?) קטן הרבה יותר מגדל חיטה לצורך ביתי. וכולם בונים על ידע שפותח משך אלפי דורות של אימותינו ואבותינו, עם שורשים הנמתחים למצריים העתיקה, ממנה הגיעה אלינו העדות העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.[3]
כמוהו תלמוד תורה: משה ויוֹצאֵי מצריים קלטו קולות, ברקים ו-"קמץ-אלף-אָה" בסיני והחלו בתהליך עיבוד החומרים מהם יצאה תורה. ההתגלות סיפקה להם חומר גלם אבל חומר גלם לא מעֻבד אינו נעכל ואינו מזין. רק תהליך מורכב של שיתוף הדדי וארוך טווח יכול להביא תורה לעולם.
אכילת מצות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, וגם דומה לסולת הפשוטה בה מאכילים תינוק. אבל על דיסה לבדה אדם לא יגיע לבגרות, וניתוק גמור מניסיון החיים ומתרבות העולם מוביל לתורה דלילה וחלשה. אחרי תקופת מעבר המן נפסק, העם נכנס לארץ והחיים הבוגרים החלו באמת.
אחרי פסח, לקחתי מעט קמח, הוספתי מים, ערבבתי והשארתי לא ל-18 דקות אלא 36 שעות. אז המשכתי לעבד את העיסה ולבנות (זו המילה המקובלת בתחום) שאור starter חדש, על בסיס תורה כתובה שקבלתי מקודמותי וגם מניסיוני המצטבר. בתהליך הבנייה צריך להוסיף, לערבב, להפריש, להמתין וחוזר חלילה. בדרך כלל התהליך מוצלח אבל לא תמיד. לפעמים תנאים חיצוניים (כמו שרב) מקלקלים; לפעמים חוסר זהירות פוגע. ואז צריך להכיר בכישלון, להשליך ולהתחיל מחדש.
בדיוק כמו תלמוד תורה. לאט לאט, ובהשקעה רבה אפשר להגדיל תורה עשירה יותר על בסיס התשתית שקבלנו, אך אנחנו גם צריכים להכיר במאמצים הלא מוצלחים שלנו.
בשבועות (ורק בשבועות) הביאו לחם חמץ הובא לבית המקדש (ויקרא כג: יז), חלות שהן אבני דרך להמשך המסע אל לחם מן ארץ ומן השמים. אם אין קמח, אין תורה (פרקי אבות ג:יז).
===========
[1] "שמעתי מן פי אדמו"ר מרימנאב מורינו הרב מנחם מנדל ז"ל על הפסוק אחת וידבר אלהים וכו' שאפשר שלא שמעו מפי הקדוש ברוך הוא רק אות א' דאנכי …." רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ (גליציה 1760- 1827) זרע קודש
[2] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3).
[3] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between” http://www.neot-kedumim.org.il/?CategoryID=268&ArticleID=232