פרשת מסעי: הארץ קדושה?

פרשת מסעי: הארץ קדושה? / מוטי לקסמן, תשע"ו

<>

מה לא אמרו על ארץ ישראל?

האלוהים מבטיח שזו "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". [א]

עשרת המרגלים פחדו וטענו, "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". [ב]

והואיל ואלוהים קבע, "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". [ג]

אהוד מנור יכול לשיר, "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת … / כאן הוא ביתי".

ואם זה ביתי,

האם הבית קובע את התנהגות דריו?

האם הארץ מעצבת את ההולכים על פניה?

בפרשת השבוע, פרשת "מַסְעֵי" כתוב, בין השאר, "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". [ד]

הארץ אינה טמאה ואינה קדושה או טהורה מעצמה.

האדם במעשיו, או באי ביצוע צעד הכרחי, יכול לטמא, לקדש או לטהר. [ה]

עמדה זו מודגשת היטב, "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". [ו]

רבינו בחיי [ז] מבין זאת כך, "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" העושה רע בסתר יקרא חנף. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ. כלומר ולא תטמא החנופה שהזכיר את הארץ. או יהיה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, בעבור שאֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, ולא לכבוד הארץ רק לכבוד ישראל ולכבודי, לכך אמר: "אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ", ואמר: " כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". [ח]

<>

בחתימת פרשת מסעי חוזר הדיון בנושא בנות צלפחד, הפעם היוזמים הם ראשי בית האב עליו נמנה צלפחד המנוח: "וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ". [ט]

ראשי בית האב חוששים מצמצום שטחי בית האב או השבט בשל זכותה של בת לרשת את אביה. במקרה זה בת עשויה להינשא לאיש שהוא מחוץ לבית האב או לשבט, וכך להעביר את הזכות על הקרקע לשבט אחר.

חשש זה מביא את משה לתיקון בחוק: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". [י]

יישום זכות בת היורשת את חלקת אביה מותנה בנישואיה בתוך בית האב, ואכן כך נוהגות חמש הבנות: "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן". [יא]

לכאורה, תיקון זה בהלכת בנות צלפחד, פוגע, או לפחות מצמצם את זכות הירושה של האישה.

לטענה זו היה בסיס אילו קראנו על איש שנשא אישה משבט אחר, ובשל כך הוא העביר את זכות קניין הקרקע שלו לשבט אחר. ולא היא.

כל עוד החברה הישראלית הייתה בנויה על בסיס בתי-אב ושבטים, כל שבט דאג לשמירה על תחום נחלתו; דבר שלא נעלם לגמרי, אפילו בתקופת המלכים.

ייתר על כן, מתיקון זה אפשר להסיק שלאישה זכות להינשא כרצונה:  "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", ברור בתנאי שהן מוותרות על זכות הקניין שלהן.

<>

זו תרבות שמדגישה את מרכזיות האדם במערכת הלאום.

זו חברה רצויה, יש בה חוקים והלכות חיים אשר מצד אחד, מעלים מקרים בהם לאישה זכות ירושה, ומצד שני מבהירים שמעמד האיש אינו מקנה לו רק זכויות אלא חובות של אחריות והגנה על חייה ובריאותה של האישה.

גם חברה פטריארכלית שבנויה על תשתית אמונית-ערכית-מוסרית אינה מקנה זכויות למעמד ללא חובות ברורים ואחריות רבה.

<><><>

הבהרות ומראה מקום

א. ויקרא כ, כד.

ב. במדבר יג, לב.

ג. ויקרא כ, כד.

ד. במדבר לה, לד.

ה. ההקשר בו מופיע פסוק זה עוסק ברוצחים בשגגה ובמזיד ובערי המקלט, "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ" (במדבר לה, לג).

ו. במדבר לה, לג–לד.

ז. רבינו בחיי, רבי בחיי בן אשר נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים המפורסמת אבן חלווה.

ח. רבינו בחיי לבמדבר לה, לג.

ט. במדבר לו, ב–ג.

י. במדבר לה, ו–ז.

יא. במדבר לה, יא–יב.