מהי תשובה אמיתית? / מוטי לקסמן, תשרי, תשע"ז.
פרשת וַיֵּלֶךְ, דברים לא
<>
אנו כבר מהלכים בשנת תשע"ז.
אני מקווה ומייחל, בשעה טובה, גם בצעד איתן.
<>
ברכנו, התפללנו, שמענו קול שופר, אולי גם ביקשנו סליחה.
איני יודע כמה מאלה שהקפידו וממהרים לסליחות [א] בוקר-בוקר אכן עושים זאת בכוונה רבה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה בבחינת לצאת ידי חובה.
איני יודע, אבל ברור הוא שיהודי, כל אדם, כל איש ואישה ראוי שיערכו חשבון נפש יום-יומי גם מאזן של מעשים טובים מול עבירות, כהתארגנות טובה יותר לשנה שרק החלה את צעדיה הראשונים.
האם יש בפרשת השבוע, פרשת וַיֵּלֶךְ דברים שיכולים להאיר לנו דרך להיערכות-נפש כזו?
<>
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". [ב]
משה מגיע לסיכום דבריו לעם, אלה ימיו האחרונים של משה.
האווירה מורגשת גם ברצף הדברים.
משה יודע שאלה ימיו האחרונים "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת". [ג]
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ". [ד]
חילופי הנהגה, משה נקרא להכתיר את היורש, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל". [ה]
<>
דברים לעם.
הכתוב מכנה את הדברים בשם שירה יש בם גם הבטחה, "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". [ו]
אבל לא רק שירה יש גם איום, "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". [ז]
אכן, הכתוב מטלטל את עיני המעיין מסיום להתחדשות מכאב לתקווה.
מי יודע, אולי הכתוב להבהיר, משה מכיר את העם הזה אין להניע בדרך אחרת להניעו להתנהגות חיובית.
אולי.
עם-זאת, נמצא גם כיוון מחנך.
אמנם, בפרשת השבוע הקודם, אבל באותן נסיבות, יש גם מספר כללים להארה לדרך חיובית.
א. המצווה קרובה אליך
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא […] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא […] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". [ח]
הדברים שאדם נדרש לעשות כדי להיטיב אינם מחשבות מופשטות או תיאוריות מכלילות, אלא כללים הקשורים לחיי יום-יום, להתנהגות של חולין בין אדם לאדם.
ב. האחריות היא אישית
בבסיס זאת מונחת הנחת יסוד: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". [ט]
ההחלטה ויכולת הבחירה נתונות בידי האדם בידי כל אדם.
כל אדם העושה משהו חייב להבין שהוא בחר בכוון וכל האחריות היא עליו בלבד!
כל התהליך הזה צריך להיעשות בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". [י]
גם הבהרה נוספת מצויה, "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". [יא]
כלל בסיסי וחשוב ביותר, המידה הגבוהה של יחס בין האדם לאלוהים אינה בפחד וחרדה אלא באהבה בכל הלב.
<>
איך זוכים להשכנת השכינה?
לפי הכתוב, כדי להגיע למצב של נוכחות שכינה יש צורך באחדות של כלל ישראל. כדי להיות ניצבים לפני הקב"ה במשמעות ובמובן של גילוי שכינה, יש צורך בנוכחות של כל העם.
לכאורה זה מאוד פשוט, כל ישראל צריכים להיות נוכחים לפני ה', ואז תשרה השכינה על ישראל.
אבל, למרות הפירוט הרב וההכללה המלאה שבפסוקים שקראנו, "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" מוצא הסופר המקראי להוסיף, "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". [יב]
התוספת "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" משונה, מה, הם לא נמנים על "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" או על "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל"?
חומר למחשבה.
אבל אני רוצה לעסוק בשתי התוספות הנותרות, "וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
התוספת לגבי הגר אינה נדירה וניתן למצוא אותה גם בהחלת מצוות אחרות.
לעומת-זאת, הצירוף הזה בין חוטבי עצים ושואבי מים אינו נמצא בשום מקום אחר בתורה בפרט ובתנך כולו, אלא בספר יהושע בתיאור הגבעונים. ובספר יהושע מתייחס הצירוף הזה למרכיב זר ונכרי בעם ישראל.
אני טוען, האזכור המיוחד הזה של הצירוף בין טפכם, נשיכם, גרים, חוטבי עצים ושואבי מים גם כאן בהקשר ל "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" או על "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" אינו מקרי ואינו סתם.
<>
לפי הבנתי, הסופר המקראי רוצה לטעון כך, גם החלשים בחברה, הזרים והנוכרים נכללים בשומעים; המידות והצווים, החובות והזכויות חלות על כל החיים בישראל.
נקודת המוצא לתשובה ולניקוי הנפש והנשמה, המצווה שאינה רחוקה ונפלאה ממך,
היא זאת: זכור כל אדם החי בקרבך ולידך, הוא אדם כמוך כי על כולם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". [יג]
ולא פחות חשוב, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". [יד]
כל מי שיזכור, גם יאמץ זאת, לא יפגע באיש או באישה או בילד או בילדה, מישראל ומכל האחרים החיים בתוכנו ולידנו, הוא השב בכל לבבו ובכל נפשו למען חייו וחיי האחרים בטוב.
זה צעד ראשון כדי שלכולנו יהיה טוב ונעים בשנת תשע"ו.
אמן, כן יהי רצון.
<><><>
הארות ומראה מקום
א. סליחות, בירח אלוול גם בעשרת ימי התשובה, עד ליום כיפור.
ב. דברים לא, א–ב.
ג. דברים לא, יד.
ד. דברים לא, טז
ה. דברים לא, יד–טו.
ו. דברים לא, יט–כ.
ז. דברים לא., יז–יח.
ח. דברים ל, יא–יד.
ט. דברים ל, טו.
י. דברים ל, ב..
יא. דברים ל, ו.
יב. דברים כט, י.
יג. בראשית א, כז.
יד. כב. בראשית ט, ו.