חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

אנשים פשוטים שרצו לחיות, מוטי לקסמן ז"ל

אנשים פשוטים שרצו לחיות או צוריק גאייעט אקוזע  | מוטי לקסמן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ג.

"צוריק גאייעט אקוזע", לאחור הולכת עז, באידיש.
איני יודע מי מכם ראה עז ממשית ולא רק בצלחת.
בכל אופן, בילדותי ראיתי גם רעיתי עזים וגדיים ואף פעם לא נתקלתי בעז, לא בגדי גם לא בתיש שהולכים או מקפצים אחר הזנב ולא אחר הראש…
ובכל זאת, אמי אמרה לי יותר מפעם אחת, "צוריק גאייעט אקוזע"!
אני מניח שגם היא לא סברה, שתנועת העזים היא אחר הזנב.
אבל, חובה עלי לדייק, "צוריק גאייעט אקוזע", היה רק חלקה הראשון של האמירה של אמי.
האמירה הזו, בוטאה לא במטרה לחולל שינוי בתנועות בראשית, אלא כדי להבליט את החלק השני של האמירה, "בן אדם הולך קדימה".
אמי חזרה גם הדגישה בעיקר את החלק השני.
מה עורר אותה לאמץ ביטוי לשוני זה?

הכל התחיל בעשור הראשון של המאה העשרים.

אמי שיינדל
הייתה בת לכורך ספרים, אבי שמואל היה סטעפער, מעבד עורות של בעלי חיים לתפירה ולתיקון נעליים, לעטיפות ספרים ועוד.
שניהם נולדו וגדלו בשתי עיירות קטנות בדרום פולין, אבא  Wojslawice ואמא Grabowiec.
עיירות בדרום מזרח פולין בערך 200 ק"מ דרומית לוורשה וללודג'
בין לובלין לבין חלם.
היו אלה עיירות כפריות קטנות, עיירות שתוארו על ידי שלום עליכם גם על ידי מנדלי מוכר ספרים.
כפרים חקלאיים, עם אנשים פשוטים.
לא היו שם גדולים בתורה, למרות העיר לובלין הקרובה על הישיבות שבה.
הם גם לא הפגינו שם חכמה מיוחדת למרות קרבתם לעיר החכמים, חלם.
למרות זאת, אמא שיינדעל הצטרפה לתנועת "פועלי ציון", תנועה ציונית סוציאליסטית.
אולי בהשפעת האח הצעיר, יאנקעל, שכבר עלה לפלשתינה והיה בין מקימי קיבוץ גבעת השלושה.
אמא שיינדעל, השתתפה בפעילות התנועה, גם בערב ריקודים.

האמא שלה, סבתי פערעל-דבורה, כעסה מאוד, ופעם משכה את אמי בשערותיה הביתה.
זה היה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל.
אמי החליטה לעזוב את העיירה ולעבור ללודז', העיר הגדולה, שם כבר גרה אחותה הבכורה פריידעל.
היא וחברה שלה, שכרו חדר קטן, ועבדו בתפירה.

פחות או יותר באותו זמן, עזב אבא שמואל, את אורח החיים הישן, גם את נוהגי ומצוות הדת.
גזז פאות, הסיר כובע, ואף התלבש כאיש מן היישוב.

הוא נסע ללודז', לבקר את אחותו הגדולה צ'רנע שם התקיימה מסיבה ברכת הדרך לאחיו עזריאל  שנסע לפלשתינה.

באותה הזדמנות הציע קרוב של משפחת אבא, לשני הצעירים, שנטשו עיירות, להיפגש.
הם נפגשו, אבא שמואל הסטעפער ואמא שיינדעל התופרת.

האם הייתה זו אהבה ממבט ראשון?
אי אפשר לדעת.
הם נישאו, ולמדו לאהוב זה את זו וזו את זה עם השנים, אהבה אמיתית.
לא היה להם כסף להביא לחתונה גם את ההורים שלהם, אבל היה שמח, ולפי המסופר, הם והאורחים רקדו כל הלילה.

משפחה חדשה.

אמא שיינדעל המשיכה בעבודות תפירה, גוזרת על פי תמונות מג'ורנלים ותופרת.
אבא שמואל עבד בחנות לסיפוק עורות לנעליים.
אבא היה עובד מקצועי ומאוד מהימן.
הסנדלים והסוחרים החלו להכירו, עודדו אותו לפתוח חנות משלו.
כך הוא עשה.
חדר אחד היה חדר משפחה, השני היה חנות.
ויהי היום, סנדלר פולני קנה עורות שילם והלך.
אבא שמואל גילה מהר שהסנדלר שילם יותר מידי.
אבא לא היסס, לקח את תשלום היתר ורץ לחפש את הסנדלר.
הוא מצא אותו באחד הרחובות.
הסנדלר הופתע, "שילמתי לך מעט מידי?"
"להיפך, שילמת יותר מידי, הנה ההפרש", ענה אבא שמואל.
הסנדלר לא האמין למשמע אוזניו.
אבל, ללא פייסבוק, גם ללא טויטר, המעשה התפרסם מהר בין הסנדלרים, גם בין צרכני העור.
ידעו, שמואל לקסמן הוא סוחר ישר והגון.
המסחר בחנות גבר, הפדיון עלה.
אבא רצה ילדים.
נולד הבן הבכור, פנחס שמו, על שם הסב, האבא של אמא שיינדעל.
פנחס נולד במשקל של 3.55 ק"ג, עם פלומה של שיער בלונדיני. עיניים כחולות פקוחות לרווחה אל העולם החדש שפתאום נתגלה, לאחר היציאה מחשכת הרחם. וגם חיוך מתוק מלוא השפתיים.
שלוש נשים פנקו אותו, שתי אחיות של אמא שיינדעל ואחות של אבא שמואל.
פנחס לא רצה לאכול, סחבו אותו בידיים. חיפשו לו בננה, הוא מקבל בננה, פרי נדיר.
אכן, פנחס היה מפונק, אבל התפתח יפה.
בינתיים הפדיון בחנות העורות עלה.
מישהו ייעץ למכור חומרים לתיקון נעליים בסביבה של פולנים.
כך עשו.
ברח' ז'בושה פתחו חנות.
סוחרים גדולים האמינו באבא.

פנחס הבכור גדל והתפתח יפה.
אבא שמואל אהב מאוד לטייל עם הבן הבכור, פנחס, ברחובות לודג'.

שנתיים חלפו מהר, ובטנה של אמא שיינדעל התחילה שוב מתכדרת.
בבוא הזמן, היא ילדה במזל-טוב בן נוסף, הערשעלע, גם על ראשו נראתה פלומה של שיער בלונדיני רך.

הוא נקרא, הערשעלע, על שם הסבא של אמא שיינדעל.
בין שני האחים התפתחה אהבה רגישה, למרות השוני באופים. בעוד שפנחעס היה מאוד מפונק, הרי הערשעלע התפתח כילד נעים שאין לו דרישות מיוחדות, אבל הוא היה מלא שמחת-חיים.
בניגוד למקובל, דווקא האח הצעיר השפיע על הבוגר יותר, והם התפתחו לשני ילדים מקסימים.

כעת שני ילדים חמודים, נפלאים.
גדלו, התפתחו ואהבו זה את זה.

נראה שהחיים מביאים רק טוב.

לאחר חג פסח אחד, אמר אבא שמואל:  "שיינדעלע שלי, יש לי רעיון, כעת לאחר שחג הפסח עבר כדת וכדין, אני מציע שתסעי לשבוע הבראה ונופש. מגיע לך לנוח קצת".

אמא שיינדעלע הופתעה, זה לא היה דבר כל-כך שגרתי לנסוע לבית הבראה.
"תודה שמואל, אני אנוח בבית, וחוץ מזה מי ידאג לך ולילדים?"
"שיינדעלע, שבוע אני לא אתמוטט. חוץ מזה אחיותיך ואחותי בין כך וכך מטפלות בבנים שלנו. ואני וודאי שלא ארעב. והעיקר, את באמת צריכה לנוח לאחר חג הפסח" השיב באופן נחרץ אבא שמואל.
ואכן, שיינדעלע יצאה להבראה ולנופש לאחר חג הפסח.
היא הספיקה לנפוש רק פעם אחת.

אכן, החיים יפים, הכל, כמו שאומרים, הכל טוב.

מה עוד אפשר לבקש?
צעיר וצעירה, אנשים פשוטים, לא גיבורים, עוזבים עיירות קטנות, מגיעים לעיר הגדולה.
שם נפגשים, נישאים ובעבודת ידיים מקימים בית חם, עם שני ילדים מקסימים.
גם כלכלית המצב נראה טוב, אבא שמואל ואמא שיינדעל הצליחו אפילו לחסוך דולרים.

נראה שהחיים מביאים רק טוב.

רק טוב, מביאים החיים?

מחוגי שעון ההיסטוריה לא חדלו לנוע ולתקתק.

1 בספטמבר 1939.

גייסות היטלר פולשים לפולין.

לא היה זמן רב לשיקול דעת.
ברחוב, התרוצצו אנשים, חבילות בידי חלקם, מזוודות בידי אחרים. רצו לרכבת, גם לעגלות.
הכל היה לוט בערפל, דבר לא היה ברור, רק "צריך לברוח, צריך לברוח מהר"."קודם-כל הילדים. נשלח את אחותי עם הילדים, הם ייסעו ברכבת מהר לעיירה שלי, לעיירה Wojslawice,שם זה אולי בטוח יותר. ובהמשך נראה", אמר אבא שמואל.
אמא שיינדעל הייתה המומה.
השעון תקתק במהירות רבה.
הילדים הוערו מוקדם, קצת בכו, אבל הולבשו. אכלו משהו. אחותו של אבא שמואל, דודה פולה, התארגנה מהר וארזה גם מזוודה.
אבא שמואל יצא, מצא עדיין עגלון עם עגלה, "בוא הנה, קח אותם מיד לרכבת, הנה קבל יפה" אבא שמואל תחב לידו שני שטרות של כסף.
הילדים היו מבולבלים, בכו אבל לא הייתה להם ברירה.
דודה פולה, שני הילדים והמזוודה היו בעגלה, העגלה נסעה לכוון הרכבת.
אבא שמואל ואמא שיינדעל נותרו עדיין בלודג'.
המצב היה קשה מסוכן, הגרמנים התקדמו מהר בפולין, ובכל מקום החלו "לצוד" יהודים.
"שמואל, תברח גם אתה. הם פוגעים קודם כל בגברים, אני אתארגן ואבוא אחריך" אמרה אמא שיינדעל, למרות שלא היה ברור לה כלל מה זה "אתארגן".
אבא שמואל לא התווכח, לא ניסה להתעכב, כעבור מספר שעות, לקח את המזוודה, שם על גופו שטרות של כסף גם דולרים ויצא בערב. כבר היה קשה למצוא עגלה זמינה. הוא הלך, רץ לרכבת ברגל.
כעת לא היה זמן לחשוב.
הוא נסע.
נמלט.
אמא שיינדעל, נשארה זמן קצר בלודג' לבד.
אולי להציל משהו מהרכוש.
לא הצליחה להציל הרבה, ויצאה בכיוון ל Wojslawice למצוא את שני הילדים.

באור ראשון עם מזוודה לא גדולה, עם שטרות אחדים של כסף, היא מצאה עגלה שהסיעה אותה לרכבת.
עמדו שם אנשים רבים, יהודים, כמעט כולם.
כשהרכבת הגיעה, היא נדחקה והצליחה להיכנס.
שעות הנסיעה עברו מהר. היא הגיעה לתחנה הקרובה לעיירה Wojslawice.
ירדה.

כאשר היא הגיעה ל Wojslawice הם כבר לא היו שם, דודה פולה והילדים המשיכו מזרחה.

שאלה פה, שאלה שם, ענו לה, "כולם רצים, כולם בורחים מזרחה אל הרוסים באיזור הרי אורל".
איך? בכל דרך, ברגל, בעגלה, ברכבת, לעיתים גם במשאית.
זה היה מסע מטורף, ללא הפסקה.
היא בודדה בתוך ערב רב של יהודים שבורחים, מזרחה אל הסובייטים.
לאיזור בהרי אורל.
הסובייטים קבלו את הפליטים היהודיים, חלקם הגדול רוכז במעין מחנה מעבר.
הסובייטים נתנו גם מעט אוכל ומים.
אמא שיינדעל הגיעה למחנה המעבר, הייתה שם המולה רבה. גברים נשים וילדים עם מזוודות, תיקים ושמיכות קשורות.
פני כולם הביעו חרדה.
את בני משפחתה היא לא ראתה, בינתיים.
אמא שיינדעל, לא נחה. היא התחילה לשאול, לברר, לחקור.
שלחו אותה ימינה, שלחו אותה שמאלה הפנו אותה קדימה, גם אחורה.
היא הפסיקה לשאול.
אמא שיינדעל התחילה ללכת בכוחות אחרונים, גוררת רגליים מותשות, ללא כוון אבל עם מטרה ברורה, היא תמצא.
לב אם אינו מוליך שולל.
הרגליים הלכו על-פי הלב.
בסוף, באפיסת כוחות מוחלטת, לא ברור איך, כמעט במקרה, היא הגיעה ונפלה לידיו של אבא שמואל.
היא ישנה כמעט 24 שעות.
לאבא שמואל היה ברור, מעתה הם ינועו רק יחד, כולם יחד.
הילדים לא משו מאמא שיינדעל, הם ממש שמרו עליה ונרדמו כשראשיהם על בטנה.

כעת, אפשר היה לעצור מעט. הסובייטים דאגו למעט אוכל גם למים לשתייה.
אבל, כעבור ימים אחדים הודיעו הרוסים שהם מעבירים את כולם עוד יותר מזרחה, גם כאן מתחיל להיות מסוכן.
זו לא הייתה שאלה, גם לא בקשה, זו הייתה הוראה.
הגיעו משאיות גדולות וכבדות. הפליטים, יחד עם המזוודות והחבילות הועלו והתחילו לנסוע.
לאן?
בעיקר מזרחה, חלק גדול מהפליטים הועבר לאיזור אוזבקיסטאן, ופוזר בין קולחוזים שונים.
כך הגיעו גם אמא שיינדעל ואבא שמואל לקולחוז.
גם שלוש אחיות של אמא שיינדעל הגיעו לשם. שתי אחיות של אבא שמואל היו בקולחוז שכן.
התחילו חיים חדשים?
קמטים החלו להופיע בפניה של אמא שיינדעל.
<><><>
האוזבקים בקולחוז לא ייצאו מכליהם, לקראת ה"ז'ידים" החדשים. אבל גם הם צייתו לפקודה.
כך החל, אולי,
מחזור חיים חדש.
הכסף שהביאו החל להצטמצם. אבא שמואל חיפש ולבסוף מצא עבודה אצל אחד האיכרים האוזבקים, בשדה הכותנה שלו.
לא היה קל, אבל לא היה, בשלב זה, מקור אחר להכנסה.
אמא שיינדעל, התאמצה להציע שרותי תפירה. היא בעיקר תקנה, בחוט ובמחט, גרביים וקרעים בבגדים. מעט פנו אליה.

אבא שמואל המשיך לעבוד קשה בשדה הכותנה של הקוזקים. קיווה מאוד לבנות הכל מחדש.
והיו סימנים להתחלה חדשה.
פנחעס התחיל ללמוד בכיתה א, בבית ספר שהיה בעיר קגן, הסמוכה לקולחוז.
הערשאלע היה בבית.

הייתה הרגשה שבקולחוז נראה מתחילים להתבסס מעט, רק מעט.
האם, מעבר לאופק, האור יזרח שוב?
<><><><><>
בינתיים אור לא זרח על העולם, גם לא על הקולחוז.
השנה 1940, המלחמה הארורה נמשכת. אמנם בקולחוז לא שמעו הדי קרב, אבל ידעו וגם הרגישו שהם עדיין במצב של שאלה, לא של ביסוס.
והאור לא זרח.
ואז.
יום אחד חזר פנחעס עם חום מבית הספר. הוא קדח.
הפעלטשער אבחן שזו דיזנטריה קשה וצריך להעביר אותו מהר לבית חולים בעיר קגן.
הילד הועבר לשם.
אבא שמואל לא מש ממנו, אבל תוך יומיים עלתה נשמת פנחס הקטן השמימה.
אבא שמואל רעד. צוות בית החולים הוציא אותו, הם אמרו שהם מטפלים בקבורה.
לא היה לו כוח להגיב.
הקבר היה קבר אחים.
אבא שמואל חזר לקולחוז, מותש.
כולם בכו, מאוד בכו, גם הערשאלע.
חג חנוכה הגיע.
שמחה רבה לא הייתה, גם חומו של הערשאלע התחיל לנסוק מעלה.
הוא ביקש, בקול רפה: "תדליקו הרבה נרות, שיהיה אור. הרבה נרות… ה-ר-ב-ה נ-ר-ו-ת…"
הנרות דלקו, הערשאלע כבר לא ראה אותם, למרות שעיניו נותרו פקוחות, פקוחות ללא ניע…
לא היו צעקות.
למרות הנרות הכל היה חשוך.
בהיוודע מותו של הערשאלע הגיעו מיד אח אחות מבית החולים: "זה מסוכן, הדיזנטריה עלולה להתפשט יותר".
עטפו את הגופה בסדין קטן.
אבא שמואל ואמא שיינדעל היו חדלי כוח לחלוטין, נפשותיהם לא יכלו לבטא משהו.
נגמר.
<><><>

שער זקנו של אבא שמואל צמח פרא, גם מחלפות ראשו הלכו וגדלו והסתבכו זה בזה.
ראשו היה עטור שער מכל כוון…

שקַט, שתק.
מי יודע, אולי כמו אהרון ששני בניו נָדָב וַאֲבִיהוּא שנאכלו על ידי "אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'", "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"[1]
וַיִּדֹּם שמואל
<>
"שמואל שלי, יקר שלי נצליח להמשיך?" שאלה אמא שיינדעל באחד הערבים.
אבא שמואל, שבלודג' היה מלא מרץ, פעילות ותקווה השיב: "מה אני יכול להגיד? אני לא יודע."
"אבל, תמיד ידעת, תמיד פעלת והצלחת, והצלחנו…"
"תמיד? זה היה כנראה בעולם אחר. עכשיו אני לא יודע"
"אין לנו תקווה, שמואל שלי?"
אבא שמואל לא ענה. עיניו הביעו צער, כאב, אולי גם ייאוש.

ובכל זאת תקווה חדשה עולה, בטנה של אמא שיינדעל התחילה שוב להתעגל.

הגיע הזמן ואני, מאטעלע פרצתי לעולם.
באמא שיינדעל נבטה אמונה שיש תקווה.
הלידה הייתה בבית החולים בקגן.
אבל, כיון שלא היה מקום ולא כוח אדם, שמו אותי בתוך תיבה קטנה על אדן החלון של בית-ספר סמוך.
אבל ברית מילה קיימו.
זה כבר היה בקולחוז.
את הברית ערך שוחט, לא היה מוהל בסביבה. כיבוד לא היה, גם לא מוזמנים. רק ציון שייכות כואב לעם היהודי.
ינקתי, ינקתי וינקתי, התפתחתי יפה.
<><><>
אבא שמואל המשיך לעבוד אבל הסתובב ונע כאילו הוא צל.
הוא דאג מאוד לאמא שיינדעל ולי מאטעלע.
לא היה הרבה אוכל, ואני ינקתי וינקתי.
אבא שמואל הבין שאמא שיינדעל צריכה לאכול טוב, גם אוכל בריא, אוכל מזין.
הוא דאג שלא יחסר לה, ולי, מאטעלע הקט יונק, ובוחן את העולם בעיני הגדולות.
מרוב טרדה אמא שיינדעל לא שמה לב, אבל פתאום היא נזכרה: "שמואל, אני כבר ימים רבים לא רואה אותך אוכל. אתה אוכל משהו?"
"משהו"
"מתי? איפה?"
"בעבודה בשדה הכותנה, הזרעים של הכותנה, הם מלאים שמן"
אמא שיינדעל כמעט נפלה מהכסא: "מה השתגעת? אתה לא יודע שיש בזה רעל?"
"נו, את רואה, אצלי הכל בסדר. אני אוכל, עובד, ועובד טוב"
"שמואל יקר שלי, אתה תרעיל את עצמך, תפסיק"
"להרעיל? מסוכן? על מה את מדברת? יש בזה הרבה שומן. אמרתי לך, אני בסדר. העיקר שיהיה לך חלב בריא לבן הקטן."
והתינוק גדל.
"תסתכל, איזה ילד יפה יש לנו, איזה חיוך יש לו, תראה את העיניים הגדולות שלו" אמרה אמא שיינדעל.
אבא שמואל בהה באויר: "נכון, ילד יפה, אני רואה" ולעצמו מילמל: "אני רואה גם אותם, גם להם יש עיניים גדולות. עיניים יפות".
אבא שמואל כמעט ולא נגע בי "אני פוחד לפגוע בו. הרסתי מספיק".

אבא שמואל המשיך להיות ניזון מגרגרי הכותנה.
הוא המשיך לעבוד בשדה הכותנה.
שישה חודשים מלאו לי.
ואז אבא שמואל התחיל לחוש כאבי תופת בבטן, החום עלה במהירות, הוא בער. מיד הועבר לבית החולים המוכר לו כל כך.
הוא שכב שם.
כעבור ימים אחדים, נשמתו עלתה השמימה.

אמא שיינדעל נשארה לבד בעולם, לבד עם תינוק בן חצי שנה.

עכשיו הכל רק בידיה.
היא לא תיכנע, היא לא תתכופף.
היא נעמדה זקופה מול העולם.
עלה בה הכוח, פעמה בה האמונה החזקה, צוריק גאייעט אקוזע.
וכך בציפורניה התחילה אמא לגרד מהעולם שיירים של מציאות, גידלה אותי והמשיכה לצעוד אתי.
כתבה פסיכואנליטיקאית,
"החיים הם זרם אינסופי, וכל אדם נעגן בזרם שאליו הוא משתייך. אין הוא יכול להינתק, לא מאבות אבותיו, לא ממי שהולידו אותו ואף לא מצאצאיו שיבטיחו את המשכיותו. […] משמעו לחוש את נוכחותם של הוריך, של סבֶיך, ולחוש שגופך עצמך חי בגופם של ילדיך".[2]
<>
מאמע שיינדעל, טאטע שמואל, פנחס הערשעלע, אנשים רגילים, פשוטים לא גיבורים, רציתם רק לחיות יחד.
אתם חיים יחד, בנשמתי, בגופי, ברוחי יומיום.
גם אני מאמין, בכל לבי, צוריק גאייעט אקוזע.

=======

[1] ויקרא י, א–ג.

[2] יולנדה גמפל, ההורים שחיים דרכי ילדי המלחמות, תל אביב 2005, עמ' 12.