פרשת וישלח: מעשה בבן מלך ללא ארץ | אלי מיאסניק, תשפ”א  

“מעשה בבן מלך שהוגלה מארצו לאחר סכסוך קשה עם אחיו הבכור. אחר 20 שנה נפנה לחזור לארצו. לאחר שבורך ע”י האל, הצליח לסיים את הסכסוך עם אחיו.  עתה, משנותר בן מלך יחידי, הגיע לארצו אל עיר ששמה שכם, חנה מולה ואפילו קנה חלקת אדמה” . או בלשון המקרא: וַיָּבֹא …שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,…וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר.  וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם–בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה.  וכו’ ” ( לג 18-20).

אני מבקש להדגיש מאוד את הפער בין סיפור הרקע על  יעקב, בן המלך שחוזר (בסגנון הברסלבי או סיפורי האבירים)  לארצו, לבין המינוריות שבה מתארת הפרשה את כניסתו לארצו. אך כיוון שידוע לנו שצעדו הראשון הזה של יעקב הביא בעצם להקמת העם והמדינה, נעזרו בו חז”ל להביע דעתם על חשיבות הצעד הראשון הזה בארץ ועל הפוטנציאל הטמון בו.  במדרש הבא (בראשית רבה עט)  נעזרו חז”ל באירוע זה כדי להרים את רוח חלק העם שנותר בגליל אחר מרד בר כוכבא. לשם כך התחילו בהסבר  מדוע מסופר שקודם הגיע לשכם ורק אח”כ   “וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר “. המדרש מסביר הן את הבטוי ויחן והן את פני העיר : “חנן (ניסה למצוא חן) את הפנים (בעלי הפנים הם בכירי שכם)  שבעיר, התחיל משלח להם דוריות (מתנות) , ד”א (דבר אחר- איחוד של “לחנות” ו”למצוא חן”)  ויחן את פני העיר (חנה) התחיל מעמיד (את) הטליסין (דוכנים של יריד) ומוכר בזול”. לאחר ההסבר מתווסף הסיפור הבא :

ר’ שמעון בן יוחאי (רשב”י) עשה (=היה) טמון במערה י”ג שנים (מפחד גזירות הרומאים) הוא ובנו אוכלים חרובים של גירודא (יבשים) עד שהעלה גופן חלודה.  יצא וישב על פי המערה.
ראה צייד אחד עומד, צד ציפורים, וכאשר היה שומע בת קול מן השמים אומרת ‘דימוס’ (=שחרור) הייתה בורחת, ‘ספיקולה’ (=עונש מיתה) הייתה ניצודה. אמר: ציפור מבלעדי שמים לא ניצודה, על אחת כמה וכמה נפשו של בן אדם.
יצא, מצא שהגזרות דעכו. באו הוא ובנו ונתרפאו (מהחלודה) במרחץ של ‘בית מקד’ (= כנראה מרחצאות חמים של טבריה).
אמר לו בנו: אבא, כל הטובות הללו עשתה לנו טבריה ואין אנו מטהרים אותה מן המתים? מה עשה? לקח תורמוסין (צמח) וחתך תורמוס והשליך החתיכות והמת עולה והם נושאים ומוציאים את המתים עד שטיהר אותה רשב”י מן המתים […].

הסיפור מתרחש אחר החורבן שנזרע בארץ עם הכשלון (130 לספירה) במרד בר כוכבא, כ 1800 שנה אחר תקופתו של יעקב. באותה תקופה חז”ל ניסו לחדש את היישוב בצפון הארץ והיה עניין גדול להקים את טבריה מחדש כמרכז יהודי חשוב לאחר החורבן ביהודה. “אמר ר’ יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה… וכנגדן גלתה סנהדרין… מירושלים ליבנה… ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן… ומשם עתידין ליגאל” ( ראש השנה לא). כחלק מפעילות זו, רשב”י (תלמידו של ר’ עקיבא, המאה ה2 לספירה)  מכשיר את העיר מטומאת הקורבנות כך שתתאים למגורי יהודים ובמיוחד למגורי כהנים. ואכן במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו.

מטרת האיזכור של מעשה זה היא כנראה לעודד את יהדות הגליל שעתיד גדול לפניהם, על אף המצב הקשה לאחר כשלון המרד וחורבן יהודה. כמו שהפרוייקט של עם ישראל בארץ ישראל הצליח לאחר ההתחלה המיינורית של בן המלך (יעקב הוא ישראל), בסמוך לשכם.

הדומה באירועים הוא-

  • הבריחה של רשב”י מפני הרומאים היא כמובן תזכורת לבריחה מעשיו (“אמר רשב”י …בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו” (רש”י לג 4)). 20 שנות גלותו של יעקב משליכה על 13 שנות החיים במערה
  • ההחלטה לבחון לעזוב את לבן (לא 1-2) דומה להחלטה לשבת בפתח המנהרה ולבחון מה קורה.בת הקול מחוץ למנהרה מזכירה את המלצת ה’ לחזור לארץ אבותיו (לא3)
  • היציאה מחוץ למערה מזכירה את ההחלטה לברוח (לא20) מלבן. ההתרפאות מהחלודה בטבריה מתכתבת עם העמדת הדוכנים של יעקב בסמוך לשכם.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *