פרשת ויצא: אבני בניה | שושנה מיכאל צוקר, כסלו תשפ”א

בפרשת ויצא יש הרבה אנשים, הרבה אירועים, עדרי צאן, מקלות עץ, ואבנים.

דרך האבנים – שהם חומר בנייה מובהק ומוצק – אני רוצה ללקט מן הפרשה כמה תובנות על בניית קהילה.

אתחיל מהסוף: הגל-עד ואבן המצבה שלבן ויעקב מציבים לסמן את הגבול המפריד ביניהם מדגימים לנו איך לא לבנות שותפות. אחרי התחלה מבטיחה היחסים בין השניים עולים על שרטון כאשר לבן מחליף את רחל בלאה ואז מצטדק “לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.” כבוד המנהג במקומו מונח אבל האתגר לא צץ בן-לילה. אין ספק שבמשך שבע השנים שבהן לבן ויעקב חיו ועבדו ביחד היו הזדמנויות להעלות את הנושא, אך לבן לא עשה זאת. מתברר שלבן לא ראה את יעקב כבן-שיח והעדיף לקבוע עובדות בשטח מאחורי גבו. המצב נמשך כך עד יום הפרידה. אבני הגבול צריכות לעמוד לנו כעדים לנזק אשר נגרם כאשר עלבונות נשמרים לאורך זמן.

נחזור שנים רבות אחורה, ליום הראשון שבו יעקב הגיע לחרן, לבאר ממנו משקים את הצאן. פי הבאר מכוסה באבן גדולה והרועים המקומיים מסרבים לפתוח אותה לפני הזמן. לא ברור אם סירובם נובע מחוסר יכולת פיזית או מנוהג מֻשְׁרָשׁ. בכל מקרה, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר לבדו. כח הרצון שלו מתגבר על המחסומים. מְיַסְּדֵי הקהילה ופְּעִילֶיהָ יעידו כי קהילה נבנית עם הרבה כח רצון והתמדה.

עוד צעד אחורה בזמן, לתחילת הפרשה. יעקב יצא לדרך ללא ציוד ולכן כאשר לילה יורד הוא נאלץ להסתפק במשאבים הנמצאים בשטח: אבנים. לפעמים – במיוחד אם פועלים בפזיזות – אין ברירה אלא להסתפק עם מה שיש. ברמת הדרש האבנים יכולות לסמל את המטענים הרגשיים שיעקב נושא עמו. הוא יכול להימלט מן הסכנה, להתרכז באתגרי הדרך כל היום אבל בלילה, לבד, אין לו ברירה אלא לשכב עם האשמה כלפי אָחִיו ואביו, הדאגה להורים הזקנים והפחד מן הבלתי-נודע.

ואז

הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה… ה’ ניצב עליו ומבטיח להישאר עם יעקב במסעו ולהחזיר אותו הביתה – אבל לא מיד. גם עם ברכת אברהם בידו יעקב צריך לשלם את מחיר המרמה. בצד פליאתו “מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!” יעקב מביע בקשות קיומיות ובסיסיות: לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. למרות התהייה של פרשנים כגון אברבנאל השואלים: איך זה שיעקב נודר נֶדֶר כאילו הוא עובד על מנת לקבל פרס? התורה לא מראה התנגדות מצד אלהים; לבני אדם יש צרכים ואין בכך שום בעיה אם הושגו בדרכים כשרות. קהילה צריכה להיות מקום שאליו חברים יכולים להביא את עצמם ואת צרכיהם ולזכות לקשב ולמענה ראוי.

אם נשכיל ביחד לבנות קהילה בה יש דיבור כן והקשבה, כח רצון והתמדה, ובה נגמול איש לרעהו חסד, בתוך ה-“בית” וגם בקהילה הרחבה, אזי נזכה להיות מקום שאנשים יראו, יתפלאו ויאמרו:

“אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!”

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *