פָּרָשַׁת וילך: למען חינוך | הרב ליונל לוי, תשרי תשפ”ג 

הפרשה ממשיכות את נושא חידוש הברית בין עם שראל ואלוהים בערבות מואב לפני הכניסה לארץ ישראל ואת נושא העברת הנהגת העם משה ליהושע.

בין שאר הדברים משה מצווה “לרענן” את הברית הזאת כל שבע שנים. דבר זה ייעשה ע”י הקראת דברי התורה/הברית במעמד כל העם פעם בשבע שנים. מעמד זה נקרא “הקהל”.

התורה מצווה את ההורים להביא גם את הילדים למעמד “הקהל”.

התלמוד (מסכת חגיגה דך ג’) מסביר שמטרת הבאת הילדים היא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כלומר כדי שההורים יקבלו שכר מה’ על הבאת הילדים.

ההסבר הזה נראה על פניו אבסורד משתי סיבות:

  • האחת, אם מטרת הבאת הילדים היא כדי שההורים יקבלו שכר, אם כן הילדים באים רק בשביל הוריהם אבל לא בשביל עצמם, ולילדים אין תועלת לבוא.
  • -השניה, בניגוד לתלמוד – התורה כן אומרת שמטרת הבאת הילדים היא עבור הילדים עצמם: “ובניהם אשר לא ידעו – ישמעו ו(י)למדו ליראה את ה’.”

אחד התירוצים (המודרניים) שאמרו כדי ליישב את התלמוד הוא שלעיתים קרובות מדיי ההורים לא באים לשמוע את התורה בבית הכנסת בשביל עצמם:

“אני פה כדי שהילד/ה שלי יכיר קצת מה זה בית כנסת. כשהוא יתבגר, לא אמשיך לבוא”. התלמוד הכיר את דפוס המחשבה הזה, ולכן הוא אומר – באופן אירוני וכואב – שהציווי להביא את הילדים הוא “כדי לתת שכר למביאיהם”.

כלומר, אם לא היה צורך להביא את הילדים- ההורים בעצמם לא היו באים.

אז נכון שבהתחלה אנחנו באים לבית הכנסת לא בשביל עצמנו אלא רק בשביל ילדינו. אבל התקווה היא ש”מתוך שלא לשמה- בא לשמה”, ובסופו של דבר נצליח לבוא גם בשביל עצמנו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *