פרשת וישב: מעמד האישה | אילנה קראוס, כסלו תשפ"ו
אין ספק שנשים מובילות את הנרטיב בפרשה שלנו, הן מבחינה ספרותית והן מבחינת לקחים מוסריים. בעצם, האינטראקציה עם הנשים מעמידה את הגברים גיבורי הסיפור מול החלטות קשות ומבליטה את השינויים שהם עוברים בעקבות ההתמודדויות הללו. הנשים בפרשה, תמר וגברת פוטיפר הן נשים שלוקחות יוזמה, מתמודדות עם המציאות שאליה נקלעו, ומשמשות בתחבולות כדי להשיג את מטרותיהן. גם פה, נושא הפוריות, או העקרות, נושא משותף לדמויות נשיות בתורה ובתנ"ך – מובלט, שכן אישה ללא צאצאים היא חסרת מעמד. ואי אפשר להתעלם מהמתח המיני שמתגלה בשני הסיפורים. האם יהודה ישכב עם פרוצה? מה יקרה כשיתגלה שהוא שכב עם אלמנת בנו? האם יוסף יפה התואר יעמוד בפיתוי? ממש טֶלֶנוֹבֶלָה!
אם אנחנו רואים בתורה גם מדריך להתנהגות נכונה וצודקת בחברה, בעיני אלוהים ואדם, אזי סיפורים אלה מלמדים לקחים מוסריים. הם דוגמות לדילמות שאתם מתמודדים בני אדם ולבחירות שעומדות בפניהם. לבסוף הן יהודה והן יוסף בחרו בדרך הנכונה. ותמר זוכה שצאצאיה מביאים לעולם את דוד המלך (רות, יח-כב). בעיני הלקח החשוב ביותר הוא שאסור לברוח מאחריות. לגבי יהודה, הוא היה חייב לדאוג לתמר, אבל סירב לחתן אותה עם בנו השלישי (אולי המניע שלו מובן, אבל תוך כדי שהוא מגן על בנו השלישי, הוא חטא כלפי תמר). בסוף הוא לוקח אחריות ובהמשך הופך למנהיג. כך גם יוסף.
הרבנים מציעים כל מיני השערות על המניע להתנהגות המופקרת של גברת פ., אבל בין אם מדובר בעקרותה או במצבו של בעלה כסריס המלך (כלומר סורס), בסופו של דבר יוסף מסרב לה, תוך כדי שהוא מכריז: " אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים" (בראשית לט, ט). וזה עוד הרבה לפני הפרסום של הדיבר השביעי. על כל פנים, השתלשלות הדברים מביא את יוסף למעמד מוביל.
יוסף היה פרחח מפונק, אבל כשהגיע מבֵירָא עֲמִיקְתָּא לאגרא רמא, הוא עבר שינוי, התבגר, והבין את אחריותו. ואנו רואים זאת דרך התנהגותו כלפי גברת פ. הוא אמנם ירד שוב לבירא עמיקתא בעקבות החלטתו, אבל עלה לאגרא עוד יותר רמה בעזרת האלוהים שאת חוקותיו שמר כשעמד בפני הפיתוי.
הסיפור על אשת פוטיפר מבליט את הפריצות של מצרים, שהתורה מראה לנו גם בסיפור של אברהם ושרה כשהם יורדים למצרים. להבדיל מהמצרים והתנהגותם הפרוצה, עם ישראל שומר על חוקי התנהגות ששומרים על צדק חברתי.