פרשת תולדות: את הכאב לא שתיקים | שושנה מיכאל צוקר, חשון תשפ"ה
התלמוד הבבלי (תענית כא) מספר בפליאה על נחום איש גם זו, אדם שעבר ייסורים קשים מאוד, ונהג תמיד להגיב עליהם באמירת "גם זו לטובה." בלי לגרוע מעוצמות הנפש של האיש המיוחד הזה, חשוב לשאול האם זו תפיסת עולם מחייבת? האם כל אדם אמור להגיב לכל סבל בהשלמה?
הדוגמה שמציבה לנו רבקה בפרשה שלנו מלמדת אותנו שלא.
אחרי שנים רבות של עקרות, יצחק מתפלל לה' נוכח אשתו והיא מתעברת (בר' כה:כא). כל הסיפורים האחרים על הריון בתורה, קצרים מאוד (לדוגמה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" [בראשית כט:לב]), כאילו כלום. אולי זו ההוכחה הטובה ביותר כי התורה נכתבה בידי גברים. הריון – גם הריון רצוי ובריא – הוא הוויה מורכבת ולפעמים מכאיבה. רקבה מגלה את זה ולא שותקת: "אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?" (בר' כה:כב). המדרש והפרשנים הקלאסיים לא מנסים ליפות את דבריה. לפי רש"י היא תוהה למה בכלל רצתה להרות: "אם כה גדול צער העיבור למה אנכי מתאווה ומפללת על ההריון"? רמב"ן מרחיק לכת עוד יותר. בקריאתו רבקה מוכנה לא רק לוותר על הריון אלא על החיים עצמם: "הַלְוַאי אֵינֶנִּי שֶׁאָמוּת אוֹ שֶׁלֹּא הָיִיתִי."
האם התורה מגנה אותה על "כפירתהּ"? בכלל לא. בצר לה, רבקה פונה לערכאה העליונה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־ה'" (שם). היא דורשת ומקבלת מענה. כיאה לאורקל, המענה חידתי, אבל הוא לא מכחיש ולא נוזף אלא מאשרר את שאלתהּ. הריונה של רבקה הוא שלב בדרך להקמת עם ישראל. התהליך כרוך בסבל והתורה לא מכחישה את סִבלהּ.
שלב נוסף בקיומנו כעם החל ב-7/10, והסבל בעם הולך וגדל. אנחנו נדרשים שוב ושוב להגיב לסבל של עצמנו ושל אנשים רבים סביבנו. במקרים אלו חשוב לנו לזכור שני לקחים מסיפורהּ של רבקה: האחד הוא שמותר, אפילו מועיל, לזעוק את הכאב והשני שהסברים יכולים להגיע רק מפי הגבורה, וגם כאלו אינם תמיד ברורים ולכן עדיף לתמוך בכואבים ולהמעיט בהסברים.
—————-