פרשת "שְׁלַח לְךָ": להאמין ולא להסתפק בנתונים

פרשת "שְׁלַח לְךָ": להאמין ולא להסתפק בנתונים – מוטי לקסמן, סיוון, תשע"ח.
העניין המרכזי בפרשת השבוע הוא סיפור המרגלים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג, א–ב).
אין ויכוח בין המרגלים, או כפי שהם מכונים בפרשה "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר תָּרוּ את הָאָרֶץ", לגבי הנתונים:
במשך 40 יום תרים המרגלים את הארץ לארכה ולרחבה וממלאים את הפקודה כלשונה:

הארץ? "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא."
פרי הארץ? "וְזֶה פִּרְיָהּ" אמרו והראו "אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר יג, כג).
אשר לעם היושב בה: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח–כט).

בכך תם תיאור הנתונים, ומתחילה פרשנות לגבי הערכת הכוחות.

"כָּלֵב" אומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל).
ואילו עשרת הנותרים (ללא יהושע) אומרים: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לא–לג).

העם מושפע מהעשרה:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד).
יהושע וכלב מנסים להרגיע: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר יד, ז–ח).

זאת אומרת, ההבדל הוא באמונה ביכולת ובכוח ובעזרת אלוהים.
ואכן אמונה היא דבר חשוב ויכולה לחולל נפלאות.
יש המחילים אמונה כזו גם על עמדות פוליטיות כיום.
כאן, לטעמי התורה מסייגת.
באותה פרשה כי בפרשה שלנו יש נתון נוסף, והוא מרכזי בתורה:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם […] הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה': תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם (במדבר טו, יד…טז).

על כפרת החוטא בשגגה:

וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה (1) […] הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כו…כט).

גר אינו מי שעבר תהלכי גיור, אלא תושב זר

"לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח).
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ).

כלומר, גם באמונה על יישוב הארץ צריך לזכור שגרים מצויים כאן, ויש להם זכויות.

זה כל ההבדל, בין מלחמת קוממיות להמשך חיים. גם בישראל הקדומה לא נצחו, ולא גרשו את כל היושבים בארץ, ולמדו לחיות איתם!
כך גם היום, המתעלם מה"גרים" כלומר, מן החיים במדינה שלנו ואינם מבני עמנו, ואף מצדיק העדר הסכם עימהם, ואפילו מצדיק גירושם, חוטא לצו מרכזי ביותר בתורה, והוא היחס הנאור לגר!
לכן, המסקנה שאני מגיע אליה היא: אכן הנתונים מורים שאלה שאינם מבני עמנו לא תמיד רוצים לחיות אתנו ולידינו בשלום.
אבל, אם נאמין, למרות הנתונים הקשים, ונפעל ברוח אמונה זו לשלום, ונתנגד לכל מעשה לא אנושי, לאט-לאט נדביק גם את ה"גרים" בכך כי

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות (2).

אם נאמין, האגרוף ירפה את המתח הקיים בו, והיד הפתוחה תחזור ללטף…
ושלום יהיה בארץ. אשרי, באמת אשרי המאמין.
<><><><><>
מראה מקום
(1) פסוק שמופיע גם בתפילות יום הכיפורים.
(2) יהודה עמיחי