חג הפסח: טיט ותפוחים | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ"א
החרוסת תופסת מקום של כבוד בקערת הסדר, אבל ברוב ההגדות לא נאמרת מילה על משמעותהּ.
אין לחרוסת מקור תנ"כי, והיא מופיעה לראשנה במשנה (פסחים י:ג) ללא הסבר. הגמרא כדרכהּ ממלאת קצת את החסר:
רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: זֵכֶר לַתַּפּוּחַ.[1] 
וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: זֵכֶר לַטִּיט.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ צְרִיךְ לְקַהוֹיֵיהּ וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [צריך לעשותהּ חמוצה וצריך לעשותהּ סמיכה].
לְקַהוֹיֵיהּ [חמוצה] – זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ [סמיכה] – זֵכֶר לַטִּיט.
(בבלי פסחים קטז:ב)
האמוראים המוקדמים, רבי לוי (דור שלישי) ורבי יוחנן (דור שני) מסבירים את סמליות החרוסת. אחריהם בא אביי (דור רביעי) ומורה על התכונות הנדרשות לחרוסת, תכונות התומכות בסמליות. הטיט הסמיך מזכיר את העבודה בחומר ובלבנים (ראו שמות א:יג-יד) אבל באיזה תפוח מדובר? הגמרא אינה מפרטת. לכן נפנה לרש"י אשר מפנה אותנו למדרש:
וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר השירים ח:ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ [או "יורד"[2]] מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה [=מיילדת] זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'" (יחזקאל טז:ד). (שמות רבה א:ה; בבלי סוטה יא:ב)
כאשר הנשים העבריות במצרים פחדו ללדת בבית פן ישמעו המצרים את בכי הוולד, הן יצאו אל הפרדסים וזכו, הן וילדיהן, לטיפול שמיימי מסור.
המאמצים של הנשים העבריות להרות וללדת בזמן השעבוד והתמיכה האלוהית שקבלו במאמציהן להציל את התינוקות (פרטים במדרש השלם) מבטאים את התקווה ואת האמונה שבני ישראל המשיכו לאחוז בהן אל אף כובד הטיט ועבודת הפרך. בחרוסת שתי החוויות האלו קיימים בצוותא.[3]
הבל שההגדה אינה מסבירה. או שמא היכולת להחזיק בתקווה בעת משבר היא דבר שאי-אפשר להסביר וחייבים בעיקר להדגים.
לשנה הבאה בני חורין.
=====
[1] לאוהבי החורסת על בסיס תמרים, אל דאגה. כתוב :זכר לתפוח" לא "כולל תפוח" והרמב"ם כלל בפירושו על המשנה (פסחים י:ג) מתכון לחרוסת, ואחד קצת שונה במשנה תורה (חמץ ומצה ז:יא), שתיהם על בסיס תמרים ו/או תאנים, ללא תפוחים.
[2] לפי כתבי היד, ראה אצל יהושע לוינסון בספרו הסיפור שלא סופר, עמ’ 299. תודה לד”ר גילה וכמן, מכון שכטר ופרויקט זוג.
[3] למקורות ומשמעותיות נוספות, ראה את דף המקורות (דו-לשוני עברית-אנגלית) כאן.