פרשת נצבים: הנוכחים והנעדרים | אליאנה תפוחי. אלול תשפ"ב
פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה (השנה היא ממש צמודה לראש השנה). הפרשה הזו, כמו שלוש הפרשות העוקבות עד לסיום הספר, הן הפרשות הקצרות ביותר בתורה.
פרשה זו עוסקת בהמשך חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ המובטחת. לכריתת הברית המחודשת הזו, מציין הכתוב, ש"אתם נצבים היום כלכם" כל בית ישראל לשבטיו השונים: מהזקנים ביותר עד הצעירים ביותר, מראשי השבטים המכובדים ביותר ועד חוטבי העצים ושואבי המים. אף אחד לא נעדר ממעמד חידוש הברית בין העם לאלוהיו, והפיכת שבטי העבדים שעברו כברת דרך ארוכה (תרתי משמע), לעם אחד המתחייב לשמור את מצוות האל "למען הקים אותך היום לו לעם…. כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך…".
בנוסף לאמור לעיל, מגדיל ומציין הכתוב, שהברית הזו נכרתה לא רק עם הניצבים עצמם, אלא גם עם כאלו שאינם ניצבים במקום "לא איתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום".
הפרשנים לדורותיהם ניסו לפענח למי מתייחסת התורה כאשר היא רומזת על "נוכח נעדר". כולנו מבינים מהכתוב שכל בני הדור שחיו בתקופה זו נכחו במעמד הברית, כפי שכתוב בתחילת הפרשה. הפרשנות הרווחת היא שהכוונה לדורות העתידים לבוא, ופרשנות נוספת היא שהכוונה לכל הנשמות הקיימות בעולם.
אני מעדיפה לקבל את הפרשנות הראשונה ולא את הפרשנות המיסטית. לפרשנות הראשונה יש תוקף ביולוגי, כפי שכבר ציין המלבי"ם (המגיד מקמפן) :"בהכרח שאשר איננו פה, המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנם פה, ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם…". כלומר, המחויבות לברית נישאת במטען הגנטי של ההורים הנוכחים לצאצאיהם לעתיד לבוא.
הנכחת הנעדר היא בעצם אמירה קריטית שהברית של הדור הנוכח עם אלוהים היא ברית חובקת תקופות וחובקת היסטוריה, ומגדילה את האחריות וכובד המשמעות של הברית הזו. זו ברית עולם בין אלוהים לעם ישראל לדורותיו.
גם בסיום הפרשה,יש עדות על החשיבה לגבי הדורות הבאים, כאשר ניתנת לאדם הבחירה בין הטוב (החיים) ובין הרע (המוות), ההמלצה היא "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".