פרשת נשא: יהדות ונזירות – הילכו שניהם יחדיו? | אליאנה תפוחי, סיוון תשפ"ג
"אִישׁ אוֹ-אִשָּה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר"
בפרשה זו קובעת התורה מסגרת התנהלות חדשה שבה יכול אדם לאסור על עצמו לשתות יין, חומץ או לאכול ענבים במשך תקופה מסוימת: "אִישׁ אוֹ-אִשָּה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר", כלומר מרחיק עצמו מהנאות החיים.
מהי ההתייחסות הידועה לנו למי שמנתק את עצמו מהחומריות וההנאות של העולם הזה?
- בכנסייה הנוצרית קתולית (נזיר ונזירה) מקבלים עליהם נדרים של עוני ופרישות על-מנת להגיע לרמה רוחנית גבוהה משל שאר בני האדם. בימי הביניים, כמעט כל משפחה קתולית באירופה הייתה שולחת את הילד המוכשר במשפחה לכנסייה כדי להיות נזיר. אצל הקתולים התפתח הרעיון שבן אדם עולה לרמה רוחנית גבוהה ככל שהוא מתרחק מהעולם החומרי ומהנאותיו.
- גם בבודהיזם אנשי הדת מנתקים עצמם מכל בעלות על רכוש ונכסים, ומגיעים למצב בו הם מסתפקים במועט וחיים אך ורק ממה שהקהילה שבסביבתם תורמת להם. על-פי השקפתם, דרוש ניתוק מוחלט מכל החומריות על-מנת להביא את האדם לרמה רוחנית עליונה הנקראת נירוונה – המצב האידאלי שאליו צריך האדם להשתוקק.
סגפנות כזאת, המופיעה בדתות נוספות, אינה תואמת את גישת התורה שלנו. לפי התורה, ניתוק מהעולם הזה נחשב דבר רע, ואפילו נזיר שאוסר על עצמו שתיית יין בלבד נקרא חוטא, כיוון שאסר על עצמו מעבר לנדרש בתורה. הגדרת הנזיר "חוטא" מובאת בטקסט עצמו, היות שבסיום תקופת הנזירות חייב הנזיר להביא קרבן חטאת: "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְרִיב אֶת-קָרְבָּנוֹ… וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת" (ו, יג-יד).
גם בגמרא נאמר שמי שמצער את עצמו על-ידי ניתוק מהחומריות נחשב חוטא (בבא קמא צא ע"ב): הרעיון שניתוק מחומריות נחשב דבר רע מופיע גם בספרי שו"ת, שבהם נדונה השאלה אם מותר על פי דין תורה לשמור דיאטה, כי הקביעה של רבי אלעזר אומרת "המצער את עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה – נקרא חוטא". לכן, השואל רוצה לדעת אם מותר לשמור דיאטה, שהרי היא מצערת את הגוף כולו. התשובה שניתנת היא ששמירת דיאטה אינה אסורה כי מטרתה אינה לצער את הגוף אלא אדרבה: להבריאו או לייפותו.
החשיבות שבהנאה מהעולם הזה אינה נשארת רעיון הגותי מופשט אלא משתקפת גם בהלכה. כתוב בתורה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (דב' טז, יד). הרמב"ם כותב שמצווה זו דורשת מהאדם ליהנות מהעולם החומרי. וכיצד ? " הקטנים – נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, הנשים – קונה להן בגדים ותכשיטים נאים, והאנשים – אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא במאכל וביין". במילים אלו מדגיש הרמב"ם שבגדים נאים ותכשיטים יפים הם דברים ראויים ביותר, ומותר ואפילו רצוי שהאדם ייהנה גם מן האוכל ומהמשקה, אבל רק לא להגיע למצב של גרגרנות.
לסיכום
הרעיון של התורה וגם של חז"ל הוא שהאדם ייהנה מהעולם הזה כמה שניתן, אבל במסגרת המותר. אין כל יתרון רוחני בהתנתקות מהחומריות. אדרבה: התנהגות כזו נחשבת בגדר חטא.
דיני נזיר שבתורה רחוקים מאתנו כיום, ואנו לא מוצאים להם זכר מעבר לתקופת המקרא.
לצערנו – בחברה החרדית הקיצונית – שומרת המצוות – אנו מוצאים התנהגות נזירית גם בימינו אלו בדמות "אמהות הטליבאן". התנהגות זו רחוקה מאד מעקרונות הדת היהודית.