פרשת במדבר: מחופש לחירות

פרשת במדבר: מחופש לחירות | חיים פישר, אייר תשפ"ג

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת." ביציאת מצריים העם קיבל חופש, בני ישראל השתחררו מכבלי העבדות, זהו זמן לשמוח, לחגוג ולשתות אכן החופש האינדיבידואלי משכר… וזה מה שאנו עושים (בין היתר) בערב פסח. החירות לעומת זאת מתייחסת לכלל. רק קבוצת אנשים חופשיים עם תודעה שהם שייכים לעם החולק שפה, תרבות, אמונה ומטרה משותפת יכולה לזכות בחירות. החירות היא לאומית היא מחייבת את הפרט להתחייב להירתם לפרויקט הלאומי המשותף. התודעה העמוקה שאנו חופשיים היא זאת שמביאה את הכוחות הנדרשים כדי להשתחרר מכבלי העבדות ולדרוש חירות לאומית. אנשים חופשיים מקבלים על עצמם, מרצונם החופשי את התכנית הלאומית, הדתית והחברתית  מתוך תודעה שהתכנית היא נעלה וחשובה… יותר מהם עצמם. החופש, אם כך, הוא תנאי מוקדם לחירות העם, ללא קיום תנאי זה לא יכולה להיות חירות מלאה ובת קיימא . כאמור החופש האינדיבידואלי, ללא מחויבות למטרות לאומיות משותפות משכר בטווח הקצר אך בטווח הארוך אינו מוביל לדבר. עם ישראל עובר תהליך ארוך, קשה וכואב במדבר סיני, המעבר מחופש לחירות יארך ארבעים שנה. במעמד מתן תורה העם מקבל את המסגרת הערכית והמשפטית שתהווה בסיס ללכידות של החברה העתידה לקום בארץ ישראל. האירוע המרכזי בפרשה שלנו הוא כמובן המפקד. מעבר לתועלת הפרקטית, המפקד מעמיק את תחושה השייכות ומחברת את הפרט לחברה כולה. בפרשה שלנו, העם מקבל את התודעה שהוא עם ומתחילה להיווצר הסקיצה הראשונה של המבנה החברתי שילווה את העם בדורות הבאים.

 שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָ

המפקד אינו מרסק את זהות הפרט וממיס אותה לתוך הכלל אלא נותן מקום לכל הרבדים המרכיבים את האומה: לכל "גולגולת", לכל משפחה, לכל בית אב ולכל שבט יש מקום ותפקיד. בהקשר זה, ראוי לציין את ההקפדה על השמות של כל בן אדם. ההתפקדות היא לא רק דרך של הכלל לנכס את הפרט אלא גם (ובעיקר) ההיפך: ההתפקדות מאפשרת לכל פרט לנכס לעצמו את האומה, בני ישראל מתפקדים ומונים את עצמם בדומה לבעל נכסים המונה את רכושו.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר

התהליך גם מלמד את העם סדרי מנהל תקין, התורה מציינת את המקום ואת התאריך של המפקד כיאה למהלך אדמיניסטרטיבי מסודר. הצורך בהתמודדות עם עמים עוינים והצורך בהיערכות למלחמה מהווה עוד שלב כואב בתהליך של המעבר ההדרגתי מחופש לחירות לאומית. כחלק מתהליך זה נראה שתכליתו העיקרי של המפקד הינה לקבוע מה היקפו של הכוח הצבאי העומד לרשותם של בני ישראל. המידע חשוב ע"מ לתכנן את ההתנהלות מול האויבים והעמים האחרים, התנהלות זו חשובה מאוד להמשך השרידות של העם. נראה שהמפקד מכוון גם להעריך את כוח העבודה העומד לרשות האומה. הלויים אינם פטורים, הם זוכים למפקד נפרד משלהם: גם הם מהווים כוח עבודה העומד לרשות האומה. המשכן היה מקום מרכזי במחנה ואין ספק כי הלויים היו חלק מהממסד השלטוני ואין ספק שהיו בעלי שררה וכך נתפסו.

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם.

במקור, הבכורות היו מיועדים לעבודת המשכן/בית המקדש. כיאה לחברה פטריארכאלית הבכורים (בנים כמובן) עמדו בראש המשפחות והוו את מקור הסמכות לכל עניין. המפקד מקבע את השינוי הנדרש במעבר מחופש לחירות: העברת חלק מהסמכות המבוזרת לשבט יעודי אחד. שבט שיבטיח, למרות המבנה הפדראלי המתואר בפרשה, מינימום של ריכוזיות שלטונית הנדרשת ע"מ להנהיג אומה. ברור עכשיו, שהפרשה שלנו מתארת שלב נוסף ומרכזי במעבר מחופש לחירות, תהליך שיסתיים בכניסה לארץ ישראל.

שבת שלום

 

 

 

דילוג לתוכן