פרשת תְּצַוֶּה, אניטה תמרי, אדר תשע”ז

פרשת יתרו מסתיימת בתיאור הדרמטי “וכל העם שומעים את הקולות”. העם פוחד והוא מבקש ממשה שיהיה איש הקשר בינו לבין האלוהים. משה מקבל את השליחות ואז, אלוהים מתחיל לדבר אל משה. הוא מתחיל לדבר בפרק טו, והנה אנחנו בפרק ל, אלוהים עדיין מדבר, משה עדיין על ההר והעם עודנו ממתין

מה עושים בתקופת ההמתנה הזו? הרי צריך לאכול ולישון. ילדים בוכים ואנשים מתים ונשים יולדות. האם העז מישהו להחליף בגדים? האם המשיכו בפרישות מחי אישות? קשה לשמור על מצב כוננות כשהתמונה לא ברורה והעם במדבר, מאבד אמון ומאבד סבלנות

והפרשה – פרטים, פרטים, פרטים. פסוק אחר פסוק מוקדש להוראות תפירה, קרבנות, ומזבח – בנייתו ומידותיו

מידות. אולי זהו המפתח. הפרשה פורטת את עבודת האלוהים למידות שאנו, בני האדם, יכולים להתמודד אתן. “אנכי ה’ אלוהיך” הוא דבר מופשט מאוד , גדול מאוד. הוא נשמע נפלא ומשכנע כשההר בוער והאש ממלאה את הלב פחד ויראה. אבל, כשוך הלהבות, ביום-יום, מה בעצם עושים עם רעיון גדול? כדי לחיות אותו צריך להתאימו לכל אחד מאתנו, צריך לגשם אותו, להפוך אותו ממידת הרוחניות למידת הגשמיות, ולמידות גשמיות

וכאן אנו למדים שמה שחשוב הוא שימת הלב לפרטים. האמונה היא בניית משהו גדול ומופשט מפרטים קטנים ומוקפדים. רק כאשר אנו יכולים לתפוס את המידה בחושינו האנושיים, נוכל להפנים אותה, להגדיל אותה, ולהגיע, בתהליך אטי וקפדני, תהליך של חשיבה על גודל משתנה ועל עוצמה מתגברת, להכרה ולהבנה של הדברים הגדולים והמופשטים.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *