פרשת תרומה בהשווה לפרשת יתרו | סאם ליימן-ווילציג, אדר א, תשפ”ב

במשך אלפי שנות העם היהודי היו לנו שני סוגי בית תפילה: מחד, בית המקדש (כאלף שנים) ומאידך בית כנסת (כאלפיים שנה). האם ניתן לומר שאחד הוא ה״אמיתי״? ייתכן שניתן לקבל תשובה כלשהי מהשוואה בין הכתוב בפרשתנו, פרשת ״תרומה״ למה שקראנו לפני כמה שבועות בפרשת ״יתרו״.

לכאורה, ישנה סתירה בין שתי הפרשיות. בואו נשווה:

יתרו

תרומה

לבנות מזבח (לא צוין היכן או מתי)

לבנות משכן (מיקום ופרטים מדויקים)

למזבח אין פולחן ספציפי

פולחן מאורגן

אין הגבלות לגבי מי יכול להקריב

רק כוהנים רשאים להקריב

אסור לעלות במדרגות (ערווה ללא בגדי תחתון)

על הכוהנים ללבוש בגדי תחתון

המזבח עשוי מאדמה ואבנים לא חתוכות

המזבח עשוי מעץ ונחושת

אסור להשתמש בכסף ובזהב בפולחן

שימוש בזהב/כסף בחלקי המשכן ובכלי קודש

איך ניתן להסביר הבדלים אלה? תשובה אחת: המזבח פונה לעבר (אברהם וכו׳) לעומת המשכן הפונה לעתיד. אולם, אם כך, מי בכלל צריך הסבר לגבי מה שהיה בעבר? ועוד יותר מזה: אם בעבר עסקינן, מדוע המקרא נוקט בלשון ציווי? נדמה, שדווקא כאן טמונה התשובה: המקרא מציין שישנם שני סוגים של עבודת ה׳. הסוג הראשון הינו ספונטני, כלומר אין הרבה הנחיות מפורטות כי מדובר בעבודת ה׳ שבאה מהלב של כל אדם בפרט. השני משקף את העבודה הממוסדת, העקבית, בתקופה שבה העם מלוכד תחת ריבון אחד ועל ידו מקיימים ״אנשי מקצוע״ פולחן אלוהי.

אולם, אם כך, מדוע הכפילות הזאת? (מעניין לציין, שהמלה לכפילות הינה ״יְתֵרות״ – והסיפור שלנו בנוגע לשני סוגי עבודת ה׳ מתחיל בפרשת ״יתרו״!) כנראה, מחברי התורה הבינו שלא לעולם ועד יתקיים בית המקדש ולכן כבר מראש יש צורך להתוות כללים לעבודת ה׳ בהיעדר ״בֵיתו״ הקבוע.

ואכן, כפי שאנו יודעים מההיסטוריה היהודית, לא רק ששני בתי המקדש נחרבו אלא שבתקופות מסוימות, כשעדיין עמדו על תילן, התקיימה שחיתות נוראית בקרב הכוהנים – ופשוטי העם מחוץ לירושלים התחילו לבנות לעצמם מזבח ומאוחר יותר, אפילו (מה שאנו קוראים היום) בתי כנסת לתפילה.

ומה אמור להיות ״שיטת״ תפילה זו? כאן המסר של ״יתרו״ ו״תרומה״ גם יחד די ברור: כל גישה היא לגיטימית אך אולי העדיפות היא לשילוב של השניים. שהרי אנו מוצאים במהלך כל התנ״ך את הגישה הראשונה של תפילה ספונטנית: קין והבל; נח אחרי המבול; אברהם, יצחק ויעקב בבריתות שכרתו או בהודיה שנתנו; חנה בתחינה לה׳ לפתוח את רחמה; וכן הלאה. אולם, תפילה ״אינדיווידואלית״ כזאת עלולה גם לסטות לכיוון עבודה זרה (כפי שגם זה מופיע אין-ספור פעמים בתנ״ך) ולכן בנוסף, קיים גם צורך בתפילה ״מסודרת״. אין זה מקרי, שהאלוהים מצַווה את בני ישראל לבנות משכן ״מוסדי״ מיד אחרי חטא העגל. אך כאמור, במרוצת הזמן גם בית המקדש המוסדי סטה מהדרך הנכונה והיה צורך להחזיר מידה מסוימת של תפילה אישית ו״פלורליסטית״.

מכאן, אנו מגיעים לעידן המודרני, בו בתי כנסת למיניהם הפכו ליותר מדי ״בומבסטיים״ בעושרם החיצוני והתפילות הפכו למקובעות מדי מבפנים. כתוצאה, התפתחו כל מיני סידורים, תפילות, מנגינות ותנועות תפילה חדשים ומגוונים. כל זה ברוח הקצוות של ״יתרו״ ו״תרומה״. הלוואי שנמצא אנחנו בהוד והדר את האיזון הנכון בין יציבות וקביעות מצד אחד לביטוי עצמי ותפילה מהלב מצד שני.

 

 

 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *