פרשת שופטים: תורה משלך | שושנה מיכאל צוקר, אלול תשפ”א

זמן קצר לפני הכניסה לארץ ישראל, משה מפרט לעם את מוסדות השלטון הנחוצים לחייו של עם ריבוני בארצו: שופט, שוטר, מלך,[1] כהן ונביא. הפרשה מתייחסת פחות לתחומי אחריותם של המנהיגים אלא מזהירה שוב ושוב כי על המנהיגים והעם כאחד לפעול בהתאם למצוות התורה. אזהרה זו בולט במיוחד במקרה של המלך, שעליו מוטלים מגבלות רבות. בנוסף המלך מצווה גם לכתוב ספר תורה לעצמו, לקרוא בו כל יום ולשאת אותו אתו:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃ וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם (דברים יז:יח-יט)׃

מלך, בדרך כלל, הוא בנו של מלך. למה הוא צריך לכתוב ספר תורה לעצמו ואינו רשאי להשתמש בספר שהוריש לו אביו? בדיון על המצווה שכל אחד ישראל יכתוב ספר תורה (המבוססת על דברים לא:יט), הרב יחיאל יעקב ויינברג[2] מביא ציטוט מספר משנת חכמים: “אם הניחו לו אבותיו לא יצא ,לפי שבא לו בלא טורח כלל”. הקריאה הזאת משאירה פתח לקנית ס”ת בכספו כי גם אם לא טרח לכתוב, לפחות טרח להרוויח ולחסוך את הסכום (הלא קטן) הנדרש לקניית ספר תורה. עמדה זו נוגד את דעתו של רב בתלמוד בבלי: “אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס”ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני” (מנחות ל:א).  

על אף עמדתו של רב, מעטים יכולים לכתוב ספר תורה בעצמם, כי המשימה דורשת כישרון רב, חומרים מיוחדים וגם הרבה זמן. לכן הטור[3] פסק “כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני (יורה דעה סימן ער). לכן, נהוג בקהילות רבות שסופר הסת”ם מזמין חברים להשלים את האותיות האחרונות בספר תורה חדש או לעזור בתיקון ספר ישן, תחת השגחתו הצמודה (בתמונה רואים את אבי ז”ל במעמד כזה).

מעבר לכתיבה עצמה, יש קושי נוסף בקיום המצווה ע”י המלך. ספר התורה הוא דבר גדול וכבד, איך אדם יכול לשאת אותו אתו בכל עת, ולהמשיך לתפקד בלי לפגוע בקדושתו של הספר? אכן “מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת” אין בהכרח חמישה חומשי תורה כולם בשלימותם. איננו יודעים מה מלכי יהודה וישראל כתבו בספרי תורה שלהם אבל ההשערות כוללות את ספר דברים, עשרת הדיברות או קטע זה מפרשת שופטים, המתאר את כל מה שמלכי העמים נוהגים לעשות אבל אסורים על מלך ישראל ע”פ התורה. אך לדינה וויס,[4] ראש בית המדרש בישיבת הדר, יש הצעה מרתקת: כל מלך כתב ונשא עמו את התורה החשובה לו, הנדרשת לו כדי להתמיד בתפקיד, בענווה ולטובת העם. כאן יש מאמץ מעבר לכתיבה הפיזית. יש לימוד טקסט וגם התבוננות אישית, להכיר ודעת “זאת התורה שאני צריך לשמוע.”

בחברה דמוקרטית, בחברה שבה כולנו יודעים קרוא וכתוב, הרעיון הזה שייך לכולנו. לכל אחת ואחד מאתנו יש תורה שאנחנו צריכים ללמוד וללמד. לכן כל חברי הקהילה מוזמנים (בתאום עם אניטה תמרי) לטול חלק בכתיבה על פרשת השבוע לדף ההודעות ולאתר הקהילה. הדברים צריכים להיכתב בעברית (אבל יש אפשרות לבקש עריכה ושיפור לשוני) והאורך מוגבל לעמוד אחד. חוץ מזה, ונשמח ללמוד מחוכמתכם בפרוזה, בשירה או בכל צורה אחרת. זו יכולה להיות הזדמנות לחזור לפרשת הבת/בר מצוה שלך, לנתח סיפורי האבות והאימהות לאור ניסיונך בחיים או להטיף מוסר ולהגיד לנו איזו המצווה החשובה ביותר בעינייך.

העיקר היא שכולנו נלמד ונעמול בתורה ובכך נזכה שיעלה עלנו הכתוב כאילו קבלנו אותה בהר סיני.

 

 

 

  [1]יש מחלוקת אם מינוי המלך הוא רשות או מצווה. המחלוקת מרתקת, מיוחד כאשר מביטים בה על נסיבות חייהם של הפרשנים. אפשר לראות מבחר מקורות שנאספו ע”י נחמה ליבוביץ, כאן.

[2] שרידי אש, שו”ת יורה דעה סימן עז (פולין, 1884 – שוויץ 1966)

[3] ר’ יעקב בן אשר, ספרד מאה ה-XIV

[4] https://www.hadar.org/torah-resource/torah-you-carry The Torah That You Carry

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *