פרשת שמיני: שלוש תמונות על התפתחויות בהתייחסות ב”י למשכן | אסתר ואלי מיאסניק

פרשת שמיני מתארת את סצנת הפעלת המשכן במדבר. הפטרת שמיני* מתארת את סצנת העלאת ארון הברית לירושלים, בשנה השמינית למולכו של דוד. לכאורה, סביר היה לסיים את ההפטרה בהעלאת הארון לירושלים, בלא להביא את סצנת תגובתה העגמומית של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, למראה 30,000 החוגגים ובראשם דוד (שמ”ב ו 19). האם יש חשיבות לאזכור תגובה זו של מיכל?

אני מציע לראות בפרשה ובהפטרה הצגה של תובנה על התפתחות ההתייחסות למשכן ולארון הברית בעם ישראל.

בסצנת הפעלת המשכן במדבר, נוצקים עקרונות המשכן, הכהונה וההיוועצות בה’ [1].

לאחר 7 ימי הכנות, מופעל המשכן  ביום השמיני, נוכח פני האומה. האווירה היא חגיגית, מייצגת קדושה ומפגינה איפוק רב. אווירה מעונבת. משה מנהל את תהליך הפעלת הכהונה לקראת השיא שהוא אישור טיקסי של קבלת העולה ע”י ה’- וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקר’ ט 24-25).
תגובת העם לאירוע השיא היא מדודה. העם הנופל על פניו כנראה תוך הרמת קול[2] . נשים לב שהעם אינו יוצא מגדרו ואינו מגיב בשירה, בתופים ובמחולות כמו שעשה לאחר בקיעת הים. התחושה היא שהעם סומך מאוד על קשרי משה עם ה’.

עם הכניסה לארץ מדווח גם על אמונה בה’ אך גם באלים אחרים [3]. “אין ייחוד פולחן. שואלים באלוקים ומקריבים קרבנות בבית אל…אבל יש מקדשים אחרים”  [4] .

בתקופתו של עלי הנביא ולאחר מכן בתקופת שמואל (כ 300 שנה אחר יציאת מצריים) חלה התמקדות משמעותית יותר בהסתמכות על ה’[5] . למשל- סביר להניח שהסיפור המוזר על נפילת הארון בידי הפלשתים והאפקט שהיה לו עליהם, מסמל זאת[6] .
אך עדיין נותרה אמביוולנטיות. מנהיגים שאלו את ה’ או הסתמכו על הארון- אך לא פעם, שמרו את זכות ההחלטה הסופית לעצמם. אני מכנה מנהיגים אלו של טרום דוד המלך, כ”אליטה הישנה”. הדוגמא הידועה לכך הינה החלטת שאול לוותר על הגבוי של שמואל ולהעדיף להתייעץ עם אשת האוב (שמ”א כח). מה שהביא למפלתו מול הפלישתים ולמותו. ראה דוגמאות נוספות בהערות הסיום, על הבעייתיות של תהליך ההתייעצות עם ה’ של האליטה הישנה, הטרום- דוידית [7].

דוד הוא אליטה חדשה המתייעצת עם ה’ ולא פועלת רק על דעת עצמה.  

כ 400 שנה לאחר יציאת מצריים, מקים דוד את הממלכה המאוחדת שבירתה ירושלים שבה יעמוד בית המקדש. תחליף למשכן שילה שנחרב. זקני ישראל מושחים את דוד למלך בחברון, בעקבות נצחונו במלחמות קשות.  
המאפיין את דוד כאליטה חדשה, הוא הסתמכות מלאה על ה’- בכל החלטה [8].  לכן סצנת העלאת ארון הברית לירושלים (הפטרת שמיני) נראית טבעית. דוד, חוגג את המעמד בראש 30,0000 איש, בשירה ובריקודים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה’ (שמ”ב, ו 14).

עתה,  ניתן להבין את תגובת מיכל בת שאול, אשת דוד.

מיכל התחנכה כחלק מהאליטה הישנה שבה נהוג היה לתמרן בין ארון הברית לבין אמצעי חיזוי מאגיים אחרים. היא אינה מעכלת מלך “המתבטל” לחלוטין בפני ארון הברית ושמדגיש בהתנהגותו שלא יפעל ללא הנחיית ה’ [9]. לכן היא רואה את החוגגים כאנשים לא מכובדים (…אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים [10]. שמ”ב ו 20).

אך עולם האליטה הישנה- לא שרד. ולפיכך מסיימת הפרשה ב- וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.(שמ”ב ו 23). האליטה החדשה שהחלה בדוד מנסה בהצלחה לא קטנה להביא לאיחוד העם מול המקדש בירושלים, כך שיהפוך למרכז יחידי [11].

סיכום

הפרשה וההפטרה חושפים לעינינו, בשלוש סצנות אודיו- ויזואליות, את  התפתחות היחס של ההנהגות והעם למשכן ולארון הברית. מקבלת פנים מעונבת למשכן, המשך בניסיון להיעזר בארון כאמצעי ולבסוף שמחה עממית בארון, בדרכו לירושלים.

*ההפטרה הרגילה. לא “פרה”

[1] ההיוועצות הייתה באמצעות החושן/ אורים ותומים:  וַיָּשֶׂם עָלָיו, אֶת-הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן, אֶל-הַחֹשֶׁן, אֶת-הָאוּרִים, וְאֶת-הַתֻּמִּים. ויקר’ ח 8 הצורך בהיוועצות בה’ כנראה באמצעות החושן, לא מומש כיאות ע”י שאול המלך. לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג שאול,: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה’ וְלֹא עָנָהוּ ה’ גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (שמ”א כח 6). להלן נקשור זאת לשוני בין דוד לשאול בעניין זה ולתגובת מיכל בסוף ההפטרה.

[2] אבן עזרא ויקר’  ט 24:  וירנו -הרמת קול. וכן: ותעבור הרנה במחנה

[3] למשל לאחר תקופת השופט אבימלך :  וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ , וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וגו’ (שופ’ י 6-7).

[4] יחזקאל קאופמן, ספר שופטים, עמ’ 280

[5] ממצב של –וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-ה’, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-ה’, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם–אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ (שמ”א ג1)  למצב של – וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה’ (שמ”א ג 19)

[6]  משה גרסיאל, שמואל א  עמ’ 51

[7] דוגמאות נוספות לאמביוולנטיות ההנהגה הטרום- דוידית ביחס להתייעצות עם ה’-

  • במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹקים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא (שמ”א יד 27)
  • באירוע פילגש בגבעה  מאשר ה’ לכאורה (שופ’ כ) מלחמת חורמה של שבטי ישראל בבנימין (שבטו של שאול)- כ 40,000 הרוגים. אך חז”ל אינם סבורים שאכן האירוע היה כפשוטו וטוענים שלא התקבל הכשר להרג הרב בשבט בנימין. “בסיפור שלנו לא נזכר אוהל מועד …העם אינו מאורגן סביב למקדש ולבית כהנים” (. קאופמן, ספר שופטים, עמ’  279).
  • באירוע אבן העזר, בסוף ימי עלי, נכשלו ישראל מול הפלישתים למרות שהביאו את ארון הברית ( שמ”א ד) כשהמשלחים הם שני בני עלי שהם- וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל:  לֹא יָדְעוּ, אֶת-ה’ (שמ”א ב 12). לכאורה , ברור שאי אפשר היה לסמוך עליהם כמייצגים את דבר ה’. אך  ישראל ראו בארון  גורם מאגי שעשוי לסייע.  בסיום המלחמה הזו, ארון הברית נשבה.

[8]   דוגמאות להיוועצות מתמדת של דוד עם ה’-

  • הניצחון על גוליית-ל וַיֹּאמֶר, דָּוִד, ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;  {ס}  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַה’  יִהְיֶה עִמָּךְ.(שמ”א יז 37).
  • דוד בודק מהיכן ישלוט? וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: (שמ”ב ב 1)
  • קרב בעל פרצים לאחר עליית דוד לשלטון- וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה’ אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (שמ”ב ה 19)
  • קרב עמק רפאים– וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי (בְּשָׁמְעֲךָ) [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה’ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים(שמ”ב ה 23-24).
  • מתי להעלות ארון הברית לירושליים? וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יה’: ְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וגו’ . (שמ”ב ו 9)

[9] ילקוט שמעוני מציג דו שיח דמיוני בין מיכל לדוד. דו שיח מדגים את ההבדל בין האליטות. ” אמרה לו: משפחתו של בית אבא הייתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך.” ומה אמר לה דוד? לפני ה’ אשר בחר בי וגו’, אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים” .

[10] מ צ סגל בפירוש על ספר שמואל- “אנשים פוחזים שהם ריקים ממידות ודרך ארץ. ובתרגום- הרוקדים”

[11] הדיון על כך שהמניע למחלוקת בין האליטות נובע מהצורך לבסס את האליטה החדשה, זכה לאזכורים רבים. למשל “גלוי ונסתר במקרא”, יאירה אמיתי, עמ 172-192:  “הפולמוס בשאול וביתו – מתכון לרצח אופי”.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *