פרשת שמות:חוק טבעי וחוקי אלוהי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ”ב

 כידוע, ניתנו עשרת הדברות וכלל מצוות התורה בהר סיני, אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים. אם כן, האם ניתן ״להאשים״ מי מבין הגיבורים בתורה המופיעים לפני כן (לכל אורך ספר בראשית ומחצית ספר שמות) בביצוע ״חטא״ כלשהו אם לא הייתה קיימת אז מערכת חוקים? דומני, שהתשובה מופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת שמות.

למרבה ההפתעה, אנו מוצאים כאן שלושה מקרים של אי-ציות לחוק מִצְרַיִם על ידי ״יהודים״ (עִברים) ומצרִים כאחד. המקרה הראשון: שתי המיילדות העבריות שִפְרָה ופועָה אשר לא צייתו לצו מפורש של פרעה להרוג כל תינוק זכר של העברים. המקרה השני, בת פרעה (לא פחות!) אשר הבינה שהתינוק בתיבה חייב להיות ממוצא עברי, שהרי אמרה “מִיַלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ (שמות ב: ו) – ובמיוחד כשמופיעה נערה עברייה (אחות משה) להציע מינקת מתוך העבריות. ובכל זאת, היא אימצה את התינוק העברי. המקרה השלישי הינו המפורסם ביותר: משה גדל ארבעים שנה בארמון פרעה ואז יום אחד רואה איש מצרי מכה איש עברי – והורג את המצרי.

מה ניתן להבין מכל זה? שטמון בכל אדם מה שנקרא ״חוק טבעי״ או במלים מודרניות יותר: מצפון מוסרי. זאת הסיבה שהאלוהים העניש את קין על רצח אחיו, שהרי יכול היה קין לטעון: ״אף אחד לא אמר לי שאסור להרוג איש אחר”. גם אבימלך הבין שיש דברים שלא עושים ולכן החזיר את שרה לאברהם ברגע שגילה שהיא אשתו של אברהם ולא אחותו.

אם כך, מדוע בכלל צריכים חוק אלוהי כתוב? גם כאן סיפור מסֵפֶר בראשית מרמז על התשובה: כנקמה על אונס אחות דינה, הרגו שמעון ולוי את כל תושבי העיר שכם – עונש ״מוגזם״. לפחות כך חשב יעקב, אולם טענת האחים ״הַכְזונָה יעשה את אחותנו?״ (לד: לא) לא קיבל מענה כלשהו מאביהם יעקב. כלומר, ללא חוק מפורש, קשה לדעת היכן הגבול בין מעשה כשר ומעשה פסול – ומה אמור להיות העונש על האחרון.

לכן, מתחיל ספר שמות בדוגמאות של מעשים טובים לפי החוק הטבעי ללא הנחיות חוקיות מפורשות (נהפוך הוא: דווקא אי-ציות לחוק עוולי מפורש של המלך) – אולם חברה תקינה וסדירה אינה יכולה להתקיים למשך זמן ללא חוק ומשפט. זאת הסיבה שפרשת ״משפטים״ באה רק באמצע ספר שמות, אחרי הסיפורים של גיבורי פרשת שמות: החוק הטבעי מעל הכול, כולל החוק הרשמי כשהאחרון סותר את הראשון בעליל.

ויש גם ענין אחר: אין מערכת חוקים שיכולה להכיל בתוכה את כל האפשרויות של מעשי בני אדם. לכן, באה התורה לומר, שאם מתגלה ״חור״ בחוק הכתוב, הדבר אינו ״משחרר״ את העושה עוול מלקבל עונש. כל בר דעת (מיילדות, נסיכות ונכדי מלכים) אמור להבין מה מותר ומה אסור בחברה אנושית.

מכאן ניתן להבין עוד דבר ״תמוה״ בסיפורו של משה: מדוע אלוהים חיכה כל כך הרבה זמן להכתיר את משה כמושיעַ עמו? התשובה: האלוהים רצה לראות קודם אם הייתה בו במשה ההבנה של החוק הטבעי, קרי, אם היה לו את המצפון הנכון ללא הנחייה מלמעלה. רק כשהאלוהים גילה שאכן כן, פנה למשה וביקש/דרש ממנו להיות מנהיג העם.

הלוואי שגם כל מנהיגינו בעת הזאת היו גם הם מראים שהחוק הטבעי – יושר, מצפון, אכפתיות לזולת וכו׳ – מנחה אותם מבפנים ושאינם מסתפקים בחוק היבש להגן על מעשיהם.

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *