פרשת “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת”, ילדות קובעת ומתנה התנהגות בוגרת? / מוטי לקסמן

פרשת “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת” נפתחת בתיאור קלסי של התפתחות גלות. בני-ישראל (או יהודים בעתיד), מתקבלים באופן סביר בארץ זרה, משתקעים, מתפתחים ותורמים למדינה. לא עובר זמן רב  ומתעוררת התנגדות, בעקבותיה גזירות ואף פגיעה ברכוש ובנפש (כך גם בספרד, בגרמניה ועוד).

נראה לי שתולדה כזו אינה מאירה באור חיובי ביותר את תמיכת יוסף ביישוב אחיו “בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן”, אשר בגולת מצרים.

אבל הפעם נעסוק בדמות החדשה שעולה דווקא בגולת מצרים, משה.

בפתיחה נבהיר שאין אנו נכנסים כלל לשאלת מציאותו ההיסטורית של משה. בהיבט זה אנו מאמצים את גישתו של אחד העם: “משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם [של חכמי אומות העולם]. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה’מדבּרות’, שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה” (אחד העם, משה) [1].

נתחיל בשם: “מֹשֶׁה”.

השם “מֹשֶׁה” מעלה מספר קשיים. כאשר הוא נולד לא מסופר שהוריו נותנים לו שם: “וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים” (שמות, ב, ב), מהכתוב אין לזהות שם לתינוק, אבל, מצאנו “תניא, רבי מאיר אומר: טוב שמו; ר’ יהודה אומר: טוביה שמו” (בבלי סוטה יב, א).

בכל-אופן, המקרא מספר שבת פרעה כינתה אותו בשם “מֹשֶׁה”: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” (שמות ב, י). נתון זה מעורר קושי: אם מקור השם במשיית הילוד מן המים, הרי בת פרעה, נסיכה מצרית, הייתה צריכה לדעת עברית, דבר שהכתוב אינו מאשש. ועניין נוסף, הרי משה נמשה מן המים, ואז שמו צריך להיות משׁוּי, כדרך הסביל, והשם “מֹשֶׁה” הוא במשקל פעיל. במדרש אפשר למצוא אכן דיון המביא למסקנה שמקור השם עברי: “ותקרא שמו משה. משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים, שנאמר והוצא את עמי בני ישראל” (פסיקתא זוטרתא, שמות ב). גם רש”י מציע מקור עברי לשם “מֹשֶׁה” [2]. אבן עזרא ער לקשיים שנמנו למעלה וטוען: “שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס’ עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון” (ראב”ע על אתר). עם-זאת, אברבנאל דוחה השערה זו מכל וכל בטענה שלא מעתיקים שמות פרטיים מלשון ללשון. ובוודאי לא שמו של אדוננו משע”ה (משה עליו השלום) שהעתיקה התורה שמו מלשון אחרת (אברבנאל על אתר) [3].

כלומר, בספרות הבתר-מקראית אין הסכמה על מקור השם.

נקודת המוצא במחקר המקראי היא שמקור השם אינו עברי אלא מצרי בעיקרו. יש המזהים את השם עם MS’ ומקורו בשורש MS’Y, משמעות ‘בנו של פלוני’, ילד.

אחרים רואים בכינוי “מֹשֶׁה” את השם MS’ שהוא שם עצם מקוצר משם תיאופורי המכיל שני אלמנטים, שבהם הראשון הוא שם של אל: כמו בן הירח – I’-‘H-MS’. במלים אחרות, הכינוי “מֹשֶׁה” הוא “בן” ללא תוספת שם של אל מנימוקים מונותיאיסטיים.

יש המבינים את הכינוי “מֹשֶׁה” כמשקף את הביטוי המצרי MW- ŠE שמשמעותו היא “בן הנילוס”. מכאן, ההנמקה עם הפועל מ, ש, ה היא אינטרפרטציה משנית, או מדרש עברי לשם הקיים[4].

גם אם נקבל את ההנחה הטוענת שלשם “מֹשֶׁה” יש מקור עברי, עדיין אין מאן דפליג שמשה התחנך, לאחר גמילתו מיניקה, בבית פרעה: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו” (שמות ב, י–יא).

כלומר, המנהיג הגדול, שיד מרכזית לו בעיצוב הזהות הלאומית, גדל והתחנך בתרבות מצרית-פרעונית, מעת גמילתו ועד בחרותו.

האם  לגירסא דינקותא יש השפעה רבה על עיצוב דמותו ואפיונו של הבוגר?

נראה שהופעתו הראשונה של משה כבוגר מאששת את הטענה שלחינוך הבית השפעה מכרעת על האדם.

בהופעתו הראשונה של משה כבוגר הוא מתפקד כשליט או כאחד ממשפחת השליטים שאינו זקוק לברור או למשפט והוא מייד מכריע, גוזר את גזר הדין ואף מוציאו לפועל: “וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל” (שמות ב, יא–יב).

המקרא אינו מגיב באופן ישיר, אבל בעקיפין אפשר למצוא התייחסות ביקורתית לכך, מיד בהמשך: “וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי” (שמות ב, יג–יד).

משה מבין מהר מאוד שהוא נגרר לנתיב מסוכן: “וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה” (שם, יד2–טו1).

משה מסיק את המסקנה המתאימה ביותר: “וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר” (שם, טו2).

מעבר ממצרים לְאֶרֶץ מִדְיָן אינו מתבצע ביום אחד. למשה היה זמן רב לחשוב, להרהר, לבדוק את התנהגותו ואף להסיק מסקנות.

האם הוא הסיק את המקנות המתאימות?

ראשית נקרא את ההמשך: “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת. וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם” (שם, טז–יז).

משה מתערב, אלא שהפעם לא באלימות לא באדנות, לא בלקיחת החוק לידיים, הוא מושיע לרועות החלשות. אין פירוט כיצד הושיען, אבל, אין גם תיאור של אלימות: “[משה] בא לעזרתן ולא הניח לרועים לעשקן” [5].

האם זה שינוי רגעי, מקרי?

לטעמי לא.

בעקבות הסיוע שהגיש משה לרועות, הוא מתקבל יפה בבית יתרו ואף זוכה להקמת משפחה [6].

ואז מגיע מבחנו הגדול, משה עסוק ברעיית צאן חותנו, יתרו; שם מתגלה “הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב2).

מהסנה עולה כל אלוהים המציע לו, בסופו של דבר: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שם, י). יש להניח שאילו משה היה אותו משה שזה עתה יצא מהארמון והוא מיד שופט, אזי הוא היה “מתנדב” מיד למלא את משימת ההנהגה. אבל, משה השתנה, הוא אינו עוד נסיך מצרים. משה משיב בכנות: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שם, יא). בכנות אמרתי, כי צניעות היא תכונה שחוזרת בהמשך סיפורי משה.

אם-כן, מה אנו למדים מכאן?

טענה די מקובלת היא שהדרך בה אדם גדל, התפתח והתחנך בה. היא מתווה את דרכו בחיים.

יש מקרים שזה אמנם כך, המורשת האישית קובעת את התפקוד בבגרות.

ולא פעם מהווים רקע ומוצא חברתי וכלכלי להבנה, ולעיתים אף להצדקה של התנהגות שלילית.

בא סיפור התפתחות משה ואומר לנו, המקום בו נולדת והדרך בה נתחנכת וספגת בילדות אינה נתונה לבחירתך.

אבל, בבגרותך, אם-אכן התבגרת, ההחלטה היא בידך אם לנהוג על-פי מה שהיית רגיל אליו בילדות או על-פי שיקולים של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות בחברה ובמציאות, כשאתה בוגר. זו החלטה שלך וזו אחריות שלך ולא של שום הורה או מורה שגידל או חינך אותך [7].

ואפילו אם רק זאת אפשר ללמוד ממשה, דיינו!

 

<><><><><> 

הערות ומקורות

[1] עפ”י האתר http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz018.html הכולל כתובים של סופרים, משוררים והוגים יהודיים.

[2] “בלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, […] ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא, […] שאילו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, […] אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה”א בסוף התיבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו”ד במקום ה”א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:

[3] הוא מוסיף ‘ותקרא שמו משה’ מוסב על האם שהביאה את משה, לאחר ההנקה אל בת פרעה; כִּי מִן הַמַּיִם את משית אותו, מְשִׁיתִהוּ.

[4] הדיון האחרון מבוסס  על המאמר של רבקה נגה, “מדרש שמות ספר שמות” מהלכים בחינוך, בהוראה ובהכשרת מורים אב תשמ”ג, עמ’ 60–65

[5] עמוס חכם, ספר שמות, כרך א, ירושלים תשנ”ה, עמ’ כט.

[6] “וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” (שמות ב, כ–כב).

[7] כל האמור מתייחס לאיש ולאישה באותה מידה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *