פרשת נֹחַ: נוח לאלוהים או אלוהים נוח לנח ולאדם? מוטי לקסמן, ,תשרי-מרחשון תשע”ח.
<>
נפתח בשאלה, האומנם נח הוא גיבור סיפור המבול?
על דמותו של נח נאמרים שלושה פסוקים: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'”. [א] 
ממה בא נֹחַ  לנחמנו?
רש”י, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, סבור: “עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם”,  ובכך הסיר את קללת אלוהים על האדמה בתקופת אדם הראשון וקין בנו.
שני הפסוקים הבאים מתארים את נח כצדיק: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. [ב] “וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה”. [ג]
אין בסיפור המבול תיאור המבהיר במה הייתה צדיקותו של נח, פער שמעלה פרשנויות שונות. רש”י מעלה שתי אפשרויות: “‘בְּדֹרֹתָיו’, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, פרשנים אחרים נוטים לפרש כגנאי או כשבח.
פרשנויות אלה מעלות שאלה, אם הסיפור רצה לתאר את נח כדמות חיובית, כצדיק (ואפילו רק בדורותיו) מדוע לא ניסה לבקש רחמים, לבקש חמלה על אדם חי וצומח? כמו אברהם, למשל, שביקש על אנשי סדום הרשעים: “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע”. [ד]
האפיון החוזר ונשנה לגבי נח הוא: “וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה”.[ה]
ייתכן שנח מצא חן  [ו] בעיני אלוהים כי היה כשמו אדם נח, כלומר אדם שאינו יוזם אלא רק מגיב. הוא נפעל, האל אומר לו מה לעשות, איך ומתי והוא, נח, לא שואל פשוט עושה. ובוודאי שאינו מעלה ספק טענות או ביקורת.
אכן יש גם תיאור של יוזמה של נח, לאחר המבול: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר”. [ז]
יוזמה זו כרוכה מייד בהידרדרות לשכרות.
ובכן, האם דמות כזו היא גיבור הסיפור?
קשה להשיב תשובה חיובית.
אם נח אינו גיבור הסיפור, נותר אלוהים.
נבחן זאת שלב אחר שלב.
מה הסיבה למבול?
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. [ח], כלומר הארץ מלאה רוע כלפי אלוהים ואדם.
מהם החטא והרוע? “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. [ט] תהליך זה מעורר את חמת האלוהים: “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”. [י]
לאחר זאת מתחיל אלוהים בתהליך שתוצאתו: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” [יא]
בכל התהליך הזה האלוהים הוא הפועל המרכזי גם היחיד.
גם לאחר המבול אלוהים הוא הגורם היחיד: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. [יב]
יתר-על-כן, לאחר המבול קובע אלוהים ש”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”, [יג] איסור על הרג ורצח, וזה עוד לפני מעמד הר-סיני וקבלת עשרת הדיברות!
האם אלה אותם אפיונים לאלוהים?
לפני המבול, אלוהים זועם ואין סייג לכך. כי ממה נפשך, נניח שאפילו כל, כל בני האדם הבוגרים חטאו מאוד, במה חטאו בעלי-החיים? ומה על הצמחים? ומה על התינוקות ועל עוברים ברחם אמם? ונניח שהכל היה רע ושחור משחור, האם אחרי המבול העולם היה טוב יותר? צודק יותר?
בתפילת מוסף של ימים נוראים נמצא: “כי כשמך, כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”.
זה האלוהים שיכול להביא שמד והרס מוחלט (כמעט) על האנושות ועל העולם?
כאילו יש כאן ביטוי לשאיפה קמאית לנקות את העולם והחברה האנושית בבת אחת. וזה בלתי אפשרי.
והנה לאחר המבול אנו קוראים על אלוהים רחום, מבין וסולח.
מה אני למד מכך?
 
סיפור המבול מסמן שינוי בתפיסת האל!!!
בפרשת בראשית האל יוצר העולם, מעניש בחומרה על כל סטיה.
לנחש: “כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה”. [יד]
לאשה: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ”. [טו]
לאדם: “כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בר’ ג, יז).  ולקין: “אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה”. [טז]
שיא הפעילות, המבול: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”. [יח]
זאת אומרת, אלוהי הנקמות!
ואחרי המבול?
האדם לא נשתנה.
תפיסת האל משתנה.
לא עוד אלוהי נקם ושלם בלבד, אלא גם אלוהי תשובה, סליחה ותקווה. אלוהים שמוכן לשמוע טענות אדם (אברהם, משה) ולפעול בהתאם!
אלוהים שהאדם אינו עבד נרצע לו ושתום עיניים ללא הכרה וללא חשיבה.
במזמור לדוד כתוב: “ה’ לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה’ מֶלֶךְ לְעוֹלָם” [יט]; בבחינת, לאחר הושבת המבול נרגע גם האל.
סיפור המבול הוא בבחינת צומת, שממנו מהלאה מתואר במקרא אלוהים שונה מזה שלפני המבול.
יתר-על-כן, אלוהים לאחר המבול אינו מסתפק באמירה, אלוהים כורת ברית מחייבת: “וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: […] זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ”. [כ]
אכן שינוי בתפיסת האל.
מאז יש תפיסות שונות של האלוהים. אדם, קהילה, זרם מחשבתי תופסים את האל לא כפי שהוא. 
כי הרי: “אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך ולא ידיעתיך” , [כא] אלא לפי הבנתם את המציאות העולמית והאנושית.
כך גישה קנאית, תוקפנית רואה את אלוהים בעיקר כאלוהי נקם ושילם.
גישה סובלנית, מאידך, רואה בעיקר את התשובה, התקווה באלוהי העולם.
הקשת הצבעונית בשמיים הבהירים לאחר עננים שחור וגשם זלעפות, אומרת גם לנו, בחרו בטוב, בחרו בתקווה, בחרו בשלום.
האם אנו רואים, האם אנו שומעים?
 


הערות שוליים
א. בראשית ה, כט.
ב. בראשית ו, ט.
ג. בראשית ז, א.
ד. בראשית יח, כג.
ה. בראשית ו, כב. אפשר לעיין גם בראשית ז, ה; בראשית ז, ט; בראשית ז, טז.
ו. “נח” ו”חן”, לשתי המילים אותן אותיות בסדר הפוך.
ז. בראשית ט, כ–כא.
ח. בראשית ו, יא.
ט. בראשית ו, ב.
י. בראשית ה–ז.
יא. בראשית ז, כג.
יב. בראשית ח, כא–כב.
יג. בראשית ט, ו.
יד. בראשית ג, יד.
טו. בראשית ג, טז.
טז. בראשית ד, יא.
יח. בראשית ז, כג.
יט. תהלים כט, י.
כ. בראשית ט, טז–יז.
כא. שיר הכבוד.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *