פרשת מטות: לכתנו אחריו במדבר – על מציאות ונוסטלגיה | אניטה תמרי, תמוז תשפ”ב

אנחנו עומדים לסיים את ספר במדבר – רק עוד פרשה אחת לפנינו. ונגיע לספר דברים, ספר הסיכום

מה עשינו במדבר? נסענו וחנינו. הלכנו ונחנו. לנּו והֵלנו. התחלנו לקבל מנהיגות שבטית ומשפחתית. צימחנו מנהיגות פולחנית. למדנו להקריב ולמדנו לחגוג. וניסינו להתבגר

כשיש מנהיגות – יש תלונות והתמרמרות וניסיונות למרד. גם אלה חלק מההתבגרות. שכן, תקופת המדבר היא גיל ההתבגרות שלנו. וכל מי שהיה מתבגר בעצמו, כל מי שזוכרת את עצמה כמתבגרת, וכל מי שהיה אם או אב למתבגרים יודעים הליכה במדבר מה היא. הסכנה אורבת בכל מקום. פעור הפיתויים פרוס ופתוח. האוכל משעמם. האוכל לא טעים, ואם הוא טעים הוא לא מה שרצינו. ויש דמות אחת שכולם אוהבים ונושאים אליה עיניים ואז היא מתה. וגם אין מים. ואומרים לנו להמשיך בדרך המוזרה הזו שהתוו המבוגרים. אבל אנחנו מתבגרים. למה שנאמין להם שיהיה טוב במקום שאליו הם מובילים אותנו, אבל אין להם מושג מה קורה שם? הרי הם שלחו מרגלים, והמרגלים אמרו שלא כדאי לנו להגיע לשם. איזה מנהיג שולח שליח לאסוף מידע ואז מתעלם ממנו וממשיך בדרכו. ושוב, למה שנאמין להם?

והמבוגר האחראי, מה אתו? משה מתמודד עם לחצים יום יומיים, אך כוחו וסבלנותו לא תמיד עומדים לו. כמו במשפחה – הוא תקוע בתווך בין הרבה רצונות, שאיפות, חוקים ודרישות. גם למשה נמאס

ואז אנו קוראים בהפטרה, ואומר הנביא ירמיה “ויהי דבר ה’ אלי לאמור. הלך וקראת באזני ירושלם לאמור כה אמר יהוה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. סליחה? אנחנו אומרים, על מה אתה מדבר? איזה חסד? איזו אהבה? הרי הרגזנו אותך לאורך כל הדרך. פקפקנו בך, מרדנו בך, רצינו לתת ראש ולחזור למצרים. כעסנו עליך על שאנחנו במדבר הנורא הזה. חסד? אהבה?

וזה כוחו של הזיכרון, וזו עוצמתה של הנוסטלגיה. במבט לאחור, הפרטים נשכחים. הכעס הופך לאפיזודה. הרעב למשהו שחלף. הפחד הופך לסיפור. מה שנשאר הוא המטרה המשותפת – וההגעה אליה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *