פרשת כי תבוא: מקרא ביכורים ובניית זהות ישראלית | אהובה שחר, אלול תשפ”ב

פרשת ” כי תבוא” פותחת במצוות העלאת ביכורים ואמירת “מקרא ביכורים”.

כל אדם מישראל מצווה לקחת מראשית פרי האדמה ולהגיע ל”למקום אשר יבחר ה'”. בעת מסירת הביכורים לכהן עליו להגיד בקול רם, להכריז (“וענית ואמרת”): “ארמי אבד אבי… וירד מצרימה ויגר שם… ויהי שם לגוי גדול… וירעו… ויענונו… ונצעק… וישמע… ויצאנו… ויבאנו אל… ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי…”

אמירה זו היא מעין הצהרת זהות אישית שכל אדם מישראל מחויב בה אחת לשנה. והיא, כידוע, נכנסה גם להגדה של פסח .

ההצהרה פותחת במילים “והיה כי תבוא” שניתן להבין במשמעות של “כאשר”, אבל אפשר להבין גם כתנאי: “אם תבוא”. כלומר, לא ברור מאליו שאכן תגיע לארץ המובטחת, ההגעה לארץ היא משאת נפש.

מעניין לשים לב לחילופי הגוף בהצהרה. לעיתים מופיע גוף רבים ולעיתים – יחיד. “ונצעק” ” ענינו” “עמלנו”, “ויוציאנו”, “ויביאנו” אבל הפתיחה היא ביחיד : ארמי אבד אבי” והסיום ביחיד: ” ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'”. ההצהרה היא אישית: “חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. זו חובה אישית לכל אדם. וידוי אישי. תזכורת אישית. הקיום של כל אדם מישראל בארצו איננו מובן מאליו.

חלק מזהותו של כל אדם היא הזהות הלאומית שלו. חלק מ”האני” של כל אדם נמצא בנוף מולדתו, בארצו ובעם שבו הוא נולד וגדל.

בישראל שאלת הזהות של האדם מורכבת. עולים שהיגרו, עלו מארצות שונות נושאים כל חייהם זהות כפולה. זו של הארץ בה נולדו וזו של ארץ ישראל אליה הגיעו ואליה הם משתייכים בהווה.

למרבה השמחה, הולך וגדל בימינו מספר הישראלים שהם דור שני ושלישי בארץ. שגם הוריהם וגם סבם וסבתם נולדו בארץ. הנה, סוף סוף, אנחנו הופכים לעם נורמלי, בני הדור הצעיר רואים את החיים בארץ כדבר מובן מאליו. אלא שיש לכך גם השלכות. כשלא טוב בארץ, ויש סיבות להרגיש כך, קל לעזוב אותה. רבו בימינו גם ” נביאים”, עיתונאים והוגי דעות, הממהרים לדבר ולכתוב על סכנה של חורבן, אם לא פיזי, אזי חברתי. בכל הטענות יש מן הנכון.

ואף על פי כן ולמרות הכל, איך מחנכים – מסבירים לדור החדש ש”לא ידע גלות” שמדינת ישראל היא נס, שאל לנו להתייאש ממנה וחשוב שנלחם עליה?

בואו נחרוט על דגלנו, נדרוש מתלמידנו ובנינו לשנן את “מקרא ביכורים” בו מופיעה הזהות הכפולה: מקור כל אחד מאיתנו במצרים, בבית עבדים. הישיבה בארץ לא ברורה מאליה. יש לעצור, לפחות, פעם אחת בשנה, להסתכל על פירות חיינו בארץ הזאת, ולהודות על כך.

זכור לי תלמיד שנשלח אלי אישית להצילו מציון נכשל בתנ”כ. תלמיד מוכשר ומצליח, רק בתנ”כ – ציון נכשל. בפגישה הראשונה שאלתי אותו: למה אנחנו כאן בארץ ישראל ולא בארץ אחרת? למה הוריך לא נשארו בארץ מולדתם? “לא יודע”, הוא ענה. מן הרגע שהוא הבין את הקשר בין ספרי התנ”כ לחייו בארץ – הלימוד של הפרקים היה עבורו משימה קלה ומעניינת.

מה יעשה השינוי בלימודי התנ”כ בתוכנית הלימודים החדשה? האם יביא להכרה בדברים הנאמרים ב”מקרא ביכורים”? של ההבנה שהישיבה שלנו בארץ היא נס, ולא ענין ברור מאליו?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *