פרשת עקב: חינוך והמשכיות | סאם ליימן-ווילציג. אב, תשפ”ב

אין עוררין, שמבחינת היהדות בת זמננו – וגם לפחות באלפיים השנים האחרונות – אחד הערכים הכי מרכזיים הינו ״חינוך״. לכאורה, אין זה מפתיע, מאחר שבפרשת השבוע שלנו ״עקב״, אני קוראים את הפסוק הזה:

(י״א: י״ט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 

אז מדוע כתבתי ״לכאורה״? כי בנקודה זו יש דבר מוזר ביותר: בכל התנ״ך אין סיפור אחד ואפילו לא דוגמה אחת קטנה, של הורה אשר מלמד את הילד משהו בתורה או ביהדות! אם החינוך כל כך חשוב, איך זה שהוא נעדר (הלכה למעשה) מהנרטיב בתנ״ך כולו?

התשובה, עד כמה שהיא מפתיעה, נמצאת בספר מלכים ב׳: כ״ב, ח׳-י״ג:

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית –ה’ וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ… וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו…. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת –ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת –ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

קרוב לוודאי שמדובר בספר דברים (שבו נמצאת פרשת השבוע שלנו). מהי המשמעות של ״גילוי״ מדהים זה בידי המלך יאשיהו? שעד המאה השישית לפני הספירה (קצת לפני חורבן בית ראשון) בני ישראל כלל לא הכירו את התורה (חמישה חומשי תורה)!! שהרי ספר דברים משחזר חלקים גדולים של הספרים שמות, ויקרא ובמדבר – אז אם המלך הופתע מזה, ברור שגם את הספרים אלה הוא (והיהודים כולם) לא הכיר/ו.

ואולי אין זה כל כך מפתיע? הרי מסֵפֶר ״שופטים״ דרך ״מלכים״ וכָלֶה ב״נביאים״ אנו קוראים שוב ושוב על חטאי שבטי ישראל מכל הסוגים – מעבודה זרה ועד שחיתות משוועת. כנראה בהיעדר ״תורה״ להראות להם את הדרך הישרה, עם ישראל ״חגג״ – ולא במובן של קיום החגים, שגם להם אין זכר בכל הספרים האלה, עד יאשיהו עצמו (מלכים ב, כג, כא-כג):

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַ–ה’ אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.

מכל זה ניתן להסיק שני דברים: האחד הוא שבני ישראל לא הכירו את התורה מאז ימי יהושע ועד המלך יאשיהו, והשני – בני ישראל לא טרחו ללמד את ילדיהם את עיקרי הדת שלהם.

לכן, הפסוק שצוטט למעלה מפרשת ״עקב״ (שוב, שהתגלה רק בתקופת יאשיהו) הוא הפתרון למחדל: רק כשאנו מלמדים את ילדינו – בבית ומחוצה לו, בבוקר ובערב, במעשים ובדיבורים – רק אז יש המשכיות למורשת היהודית.

ואין זה מקרה שאחרי החַזרה מגלות בבל מתחילים אנו למצוא את העדויות הראשונות לבתי ספר אצל היהודים (בערך במאה הרביעית לפני הספירה החדשה), תופעה ומגמה שמתעצמת במאות השנים הבאות – עד שמגיעים לתקופת חז״ל (אחרי חורבן בית שני), בו לימוד תורה הופך לציווי קרדינלי של היהדות. לכן, ניתן לומר שהמילים “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם” הן הן הבסיס ליהדות באלפיים השנים האחרונות.

בקיצור, בלי חינוך אינטנסיבי (שלא לדבר על התנהגות יהודית בביתנו השכם והערב), אין סיכוי שילדינו ימשיכו את המורשת המפוארת שנקראת ״יהדות״.

One Response to פרשת עקב: חינוך והמשכיות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *