חוויות קורונה

מאת:  בת-חן בן אבו:     

פתחו בפינת הרחוב שלנו,
פאב חדש, קראו לו “בּוֹאנַה”.
במקום בית הקפה השכונתי
שנסגר בקורונה.
“זה סימן משמיים”
אמרתי לבנות
למרות שבאלכוהול, הן עוד לא מבינות
כי אחרי שנה בממלכת הבריטית
זו הייתה נקודה קריטית
כשהחלטנו – חוזרים הביתה, למולדת
נגמר החופש, אנחנו משפחה עובדת
ובאנגליה, ממש מול הבית, בווֹלטון סטר‎‏יט
 מאחורי המכולת השכונתית
היה פאב מדליק
עם שיק
ועכשיו, בפינת הרחוב, הפאב נראה סבבה
לא באוקספורד, לא בלונדון,
בכפר סבא!
אז אמרתי ליובל ולבנות שוב, פעמיים,
זה סימן משמיים!

כמה חודשים קודם הגענו, שלוש בנות, אמא ואבא
אל ביתינו החדש בכפר סבא
(לפני שפתחו את הפאב “בואנה”)

בשיא הקורונה
 נחתנו אחר כבוד, כביום חג,
בנתב”ג!
ריק.
אין איש.
משהוא השתבש פה,זה מרגיש
הדיוטי-פרי, סגור
להוריד את המסיכה, אסור
ולקינוח – 42 מעלות בצל…
ברוכים הבאים לישראל!

וכשנתב”ג ריק –
בלב מקנן הספק
עוד אפשר לערוק לקומת הנוסעים?
ובמעשה ניסים –
סיבוב קטן לאחור
ולחזור –

אל התור המסודר
אל הנוף הירוק שלא נגמר
אל הסוּפּר הפחות יקר,
אל מזג האוור הקר,
ואל האַייֵרִיש-קְרִים בּבר….

לכן, כשפתחו את הפאב הזה, “בואנה”,
באמצע הקורונה
כמה חודשים אחרי שנחתנו,
ממש בפינת הרחוב
(בדיוק כשהתחיל להיות לנו טוב)
 זה היה סימן משמיים –
לשנה הבאה בירושלים!

 

 

 

מאת מאיה קליין:

שמחתי לחגוג את בת המצווה שלי בקהילת הוד והדר. הרעיון חדר לליבי כבר בגיל 8 כשהשתתפתי בטקס בת מצווה של חברת קהילה והתרשמתי מאוד מהקריאה בתורה ומהטקס כולו. כמובן שגם הכיבוד והדונטס עשו את שלהם.

בגלל מגבלות הקורונה בחיינו דחיתי את בת המצווה בכמעט שנה שלמה ואני שמחה שלא ויתרתי על החוויה עצמה. מאוד אהבתי את ההכנות ליום זה. קניתי שמלה חדשה ונעליים חדשות. למדתי לקרוא עם יוסי צוקר ובנוסף לשמוע על ההיסטוריה של העם והדת. כתבתי את הדרשה בעזרתה של יהודית אדלמן-גרין וגם מהפגישות איתה שהיו מיוחדות.

בתור ילדה קטנה ביליתי המון זמן בהוד והדר כשליוויתי את סבתא שלי, דליה. הפעם זאת היתה סבתא דליה שליוותה אותי לשיעורים ותמכה לאורך כל הדרך על העשיה.

זה היה מרגש להיות חלק מהקהילה בתור בוגרת ולקרוא בפניהם את הפרשה שלי “וישלח”. קשה לי לתאר את ההרגשה הנפלאה מיד אחרי שסיימתי את הדרשה.

פברואר 2022

מאת עשהאל רומנלי: 

כזוג צעיר עם ילדים הגענו לכפר סבא ולא הכרנו אף אחד. זה היה חלום של גלית אשתי ובגיל 42 פשוט עברנו עיר. ככה. לעיר שאנחנו לא מכירים ולא מוכרים.

היה ברור לנו שהצעד הראשון יהיה להצטרף להוד והדר. אני מכיר את הקהילה הזו דרך בני הגרעין שלי ובמהלך השנים יצא לי לבקר.

מיד כשבאנו לבקר זכינו לחיבוק חם ועוטף מהקהילה. אלה היו ימי הסגר השני והיה קשוח מאוד עם שני ילדים קטנים. קבלות השבת בפארק וההבדלות בזום עזרו לנו מאוד להרגיש פחות לבד ולמלא את השבוע עם מעט תוכן ומשמעות.

הרב צבי, ששנינו הכרנו מפרקים קודמים בחיינו היה מאיר פנים וחברותי.

יצא לנו להכיר אנשים טובים מכל הגילאים והמגזרים.

אנו מלאי תודה והערכה על הקהילה הזו שמהווה עבורנו עוגן כאן בכפר סבא.

אנו מאחלים להוד והדר עוד המון שנים של צמיחה וקהילה. המציאות החדשה מאתגרת ותזמין את הוד והדר להתפתח ולהשתכלל בכדי להביא עוד משפחות צעירות.

זכינו להיות חלק מהקהילה הזו ושמחים לחגוג איתה!

מזל טוב!

יניואר  2022

מאת שרה שוב: 

סיפור קצר על מה שאני עושה לאחרונה בימי הקורונה:

בחופשה הכפויה של הסגר הנכדים תקועים בביתם, ואני רחוקה וסגורה בביתי ואיני יכולה לעזור.
התחלתי להתכתב במייל עם נכדתי בת ה – 12. ילדה חכמה.
כשאני מספרת לה על נעורי לפני 70 שנה זה נשמע כמו שיעור בהיסטוריה.
וההשוואות בין אז לעכשיו מאלפות. היא מתפעלת מן הקידמה הטכנולוגית, וכותבת:

איזה מוזר זה שהעולם לא מפסיק להשתנות.
לפני שבעים שנים בשביל להצטלם אנשים היו מזמינים צלם אל ביתם, והיום לכל אחד יש מצלמה ניידת משלו, והוא יכול לצלם בה מה שהוא רוצה.
לפני שבעים שנה הרעיון הזה כנראה היה עתידני ומרתק.
אולי גם זה, שסבתא מתכתבת עם הנכדה שלה, ובתוך לחיצה המכתב עובר ממקום אחד לשני, היה רעיון מרתק בעבר. 
וכשאני אספר לילדים שלי על החיים “העתידנים והמרתקים” שלי הם יצחקו לי, 
כי כנראה שבעתיד יהיה משהו עוד יותר עתידני ומרתק.

ואני מספרת לנכדתי שמה שהעסיק אותנו בנעורינו היה תיקון העולם מבחינה מוסרית וערכית. 
חיִינו הלכה למעשה בשתי מהפכות – ציונית וסוציאליסטית (קיבוץ). 
ואני מרגישה צורך להסביר לה מה מסתתר אחרי שתי המילים היפות והנשכחות האלה.
גם הציונות והסוציאליזם היו רעיונות “עתידניים”…

אוקטובר 2020

Lita and Jon Pollard decided to lighten up the atmosphere with memories of Purims past.

By Linda Sagiv: 

Do you remember when we used to greet each other with a hug and a kiss towards the other’s cheek and maybe a second kiss towards the second cheek and even a third kiss back at the first cheek?  That was once upon a time.

Do you remember seeing clips of people in the Far East wearing face masks, going about their urban errands, and that seemed strange? Not anymore.  These days, pre Corona movies or tv shows with scenes of people gathering, sitting close to each other and interacting without social distancing or wearing a mask seem strange and somehow wrong.

After the first lockdown, during the period of loosening up, the first time we saw our youngest son’s children we met at The National Park Mekorot HaYarkon  near Kfar HaBaptistim. We each preordered entrance on line. We were thrilled to see each other after two months. I had received an online post with the message “If you can’t hug a loved one, hug a tree.” Taking this message to heart, I ran towards huggable trees and notified each child that I was imagining that tree was him/her. They, too, hugged trees.  We laughed and enjoyed our hugs.

During the summer months we had a few family gatherings in outdoor settings and a few quick visits. Here one family was in quarantine, there another family was. Each week, each day, each hour brought its challenges to our working children, figuring out how to juggle all their responsibilities.

Our youngest grandchild just turned two. She, needless to say, is adorable, not to mention spunky, quick and funny. During the interim period visits between lockdown 1 and our current lockdown 2, she would enter our apartment and run for a hug. That was tough!

The last time she came to visit, she entered wiggling her bent elbows up towards us, having clearly internalized the elbow to elbow rules for greeting Saba and Savta. We laughed. We could have cried.

 October 2020

מאת עמנואל נשרי: 

לשמחתי הסגר לא מוריד לי את האף, או מצב הרוח אבל הוא כן מרכך את ישבני. כפנסיונר שלא עסוק בטרדות כלכלה אני עוסק בלימוד בנושאים שונים. לפני הקורונה הטרחתי עצמי מלימודי הקתדרה במגוון נושאים, באודיטוריום בכפר סבא, אל “מכון אבשלום”, לימודי ידיעת הארץ בסמינר לוינסקי בתל אביב, ומשם לסינמה סיטי, לימודי המקרא ועוד ברמת השרון. הסגר חייב אותי לקבל את זרם הידע העצום מהמחשב, בלי לזוז מהבית.

הבעיה המרכזית שהתעוררה, בסגר א’, הייתה איך בימי הסגר הקשה שומרים על קשר, איך שומרים על יכולת תקשורת עם אנשים בהינף אחד, ברגע אחד נקטעו דיוני “פרלמנט גלי השרון”, כשם שנקטעו מפגשי חברי קהילת “הוד והדר”, כפי שנקטעו מפגשים בכל הרמות ובכל העסקים.

לאחר יום יומיים נערך ניסיון ל”מפגשים” בעזרת רשת ה”ווטסאפ” שאיפשרה מפגש של מקסימום ארבעה אנשים. אני מניח שזה לא סוד עבורכם שחיפושים ממושכים לא היו, בשורת ה”זום” עברה בסערה מטלפון לטלפון. נכנסתי ללמוד את טכניקת הפעלת ה”זום” בעזרת תמי הסבלנית והסובלנית, שניסיונה בעבודת מחשבים עזרה מאד להשתלט על הטכנולוגיה ה”זומית”.

לאחר יום או יומיים של מפגשים מלאי חיוכים, שכולם מדברים ביחד ואף אחד לא שומע כלום, הוצע לאחד הפרלמנטרים לספר מחוויותיו, כך המשכנו במפגשים יומיים כשבוע עשרה ימים, לאחר מכן הופעלו קשרים למרצים חיצוניים שהתפנו לשתף אותנו במחקרים שעשו ובחוויות מיוחדות שעברו. כאשר הידלדל או נוצרו חורים בשטף ההרצאות, פנינו לחפש במרחבי הרשת שיחות והרצאות הפתוחות לקהל הרחב, הרצאות שניתן לשתף את קהל המאזינים. ככה הגעתי לסדרות של הרצאות מאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, בר אילן, אתר “קמפוס” של ממשלת ישראל, עשיר בקורסים אקדמיים ובקורסים להעשרה אישית. קורסים והרצאות הפתוחות לקהל הרחב. מכאן הבנו ששום סגר לא יפחיד אותנו, חומר יש ללא סוף, הבעיה הגדולה שלא נפתרה היא ריכוך הישבן. הכל בישיבה משך זמן ארוך.  לאחרונה ראינו כמה הרצאות מרתקות מלוות בתמונות של מדריכי חו”ל של חברת “רואים עולם” והנה טיילנו מהכיסא בבית במקומות שחשבתי שלא אגיע אליהם. בערבים נכנסתי “לאולם תאטרון גשר” וחזיתי בקבוצת שחקנים נהדרת.

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!!

ספטמבר 2020

By Sally Ben-Moshe:  

As I ponder the past 6 months in this strange new world, I marvel at and am grateful for, the innovations in the technical field.

Let’s talk about Zoom in particular without getting “ausgezoomt”.

Zoom has enriched our family life and we are grateful to have it.

The first foray was in order to continue attending Shoshana Zucker’s classes in English. This was good for me. I began taking notes, which I had never done before. And I did not have to look for parking!

Then came the Zoom Seder. One of the best Seders we have ever had. We were 6 people on 3 screens. We all had the same food and Hagaddot. We blessed, drank, read, “took a break” for dinner and returned to finish the entire reading!

We even had my Mother in Florida “be” with us for a bit. Ah, the joys of modern technology, when it works!

Since then I have actively looked for events online. 

The first was a Zoom trivia quiz through ESRA. We were 64 computer screens divided into 9 teams. It was a blast.
Breakout rooms with strangers, sharing answers and trying to win. 

We had such a nice evening we looked for more.

Recently there was a Bingo night. Again, quite a lot of fun.
Again, with strangers. And, no, we did not win anything.
All in good fun.

Lest I forget, there were the 2 Zoom weddings we attended. Felt like we were there.
The photographers did not block our view and we were honored to be guests.

We raised a glass of delicious wine to the bride and groom each time.

Does all of this replace not being there? It certainly does not. But it does enable us all to improve the quality of our lives and causes us to reflect on what truly is important.

On the serious side was a three-part lecture/ semi-virtual tour leading up to Tisha B’Av through Beit Avi Chai.
Terrific guide, lots of detail and perfect timing for the Fast Day.

We also did go on a virtual tour of the Western Wall Tunnels, another ESRA activity. The historical and pictorial ground work made it evermore special.
No traffic, not hot and the ability to be with a lot of people without wearing masks.

Hod ve-Hadar adapted to the ever-changing Corona regulations and held the annual fundraising event on Zoom. Kudos to everyone involved.

It was heartwarming to witness deserving friends receive their recognition. And there was the semi-zoom AGM. I have returned to attending the Friday morning Parshat HaShavua class, now with hot coffee in hand. The list goes on…getting ausgezoomt.

September 2020

מאת רבה יהודית אדלמן-גרין:  

וּכְבָר נִמְנוּ פַּעַם אַחַת בְּבֵית עֲלִיַּת עָרִים בְּלוֹד וְאָמְרוּ מִי גָדוֹל הַתַּלְמוּד אוֹ הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד.…, נִמְנוּ וְגָמְרוּ גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.
שיר השירים רבה ב׳:י״ד:ה

בחודש האחרון, התחלתי לעבוד במחלקות הקרונה בביה”ח תל השומר, בנוסף למחלקות של סרטן הדם. חולי הקרונה המאושפזים חשים בדידות, חרדה וניתוק, ולכן, ליווי רוחני יכול לפגוש אותם במקום המתאים נפשית. רוב החולים (זה אינו טיפול נמרץ) יכולים לדבר, וגם לנשום לבדם. רובם לא מרגישים מאד חולים מקרונה, אך יש להם עוד מחלות או הגבלות.אשה לבושה בבגדי מגן נגד קורונה קרובי משפחה יכולים לבקר לזמן קצר, כשהם במיגון הנכון.

מי שמכיר אותי, יודע שאני סובלת מחום. אין מילים לתאר את החום, והקלוסטבופיה בתוך חליפת המגן. יש אדים מהכבות השונות כולל המשקפיים. מענין לחוש את הצמא של החולים לביקור, אפילו ממישהי שאינה אלא צורה לבנה. אישה חרדית אמרה לי, “איני יודעת אם את צעירה, מבוגרת, דתיה או חילונית… אך אפשר לדבר איתך.” יש יתרון של נגישות רוחנית כל עוד איני מוגדרת. אני יכולה להיות מה שהם צריכים! זה הרעיון גם עם חולים שכן יכולים לראות אותי, להיות שם בשבילם.

ליוויתי שם אישה על ערש דווי, ואת בנה, אמרנו “שמע ישראל.” שרתי לכמה אנשים. הקשבתי. ישבתי לידם.

זה מפגש פנים אל פנים עם המגיפה המאיימת הזו ועם בני אדם מכל רקע אפשרי. ניצולת שואה ערירית, אישה מוכה שנדבקה בהוסטל, אב צעיר עם תופעות קשות לטווח הארוך. גם התחלנו במפגשים עם הצוות. מאד קשה לצוות, שעות ארוכות, משמרות רבות. אחות אחת אמרה “אני מפחדת שאהיה מחוסנת בפני אובדן. אני רוצה תמיד להרגיש.”  אישה שעובדת ככוח עזר אמרה שהיא מרגישה שזו הפעם הראשונה שההנהלה רואה אותה וכמה קשה היא עובדת. הם דאגו לשפר מעט את התנאי העבודה והביאו כורסאות נוחות לחדר הצוות. עד למפגשים איתי ועם עוד מלווה רוחני, אף אחד לא דאג לצד הנפשי של המצב.

בתקופה הזו של עומס יתר רגשי, של אובדן, החוויה של תפילה בהוד והדר עוד יותר יקרה לי, היא עוד יותר ארמון בזמן. מתגעגעת לכולם, מברכת את כולם.

 נובמבר 2020

By Bernie Green: 

Like survivors emerging from a bunker following a serious attack, we gathered at Hod Ve Hadar as the first Corona closure was lifted. There was much joy meeting in person after the isolation and fear many of us experienced as the pandemic swept the globe. The first open Shabbath was the Yahzeit of my father and I felt gratitude that I was able to say Kaddish. There were many other adjustments we had to make in addition to the restrictions of social distancing and the now all too familiar masks. Should we  pray downstairs in the Tamar center (which gives us the option of additional members to sit outside) or in the main hall? The numbers allowed to attend changed frequently. John Pollard did an amazing job arranging Torah readers and the Torah readers rose to the occasion as the pool of available readers shrunk. We approached the High Holy Days wondering what would be allowed. Setting up streaming enabled the house bound, vulnerable and locked down to be part of the services. 

We became the Corona minyan, which for me is a spiritual oasis in this time of turmoil.

All who feel comfortable attending are invited and those who still feel unsure, join us via streaming

October 2020

By Noga Zivan: 

On 7 September, as on every 1st Monday of the month, the Hod VeHadar Board gathered for a meeting. The main topic for debate was the exact arrangements for the upcoming High Holy Days, to allow as many people who want to be present for the prayers, while obeying the corona rules. As this debate is ongoing, I am suddenly seized by a profound sense of futility. What is the point of planning, when we all know we will be under seger anyway? And that the rules for what is acceptable will change multiple times in the week and a half still to go before Rosh HaShana? We will anyway need to plan again (best case) morning of Rosh HaShana eve or, more likely, scrabble to make changes an hour before chag comes in.

These gloomy thoughts must have followed me home, because no sooner did I close my eyes, than I found myself dreaming. It’s Rosh HaShana morning. I am calling up Elisabeth Guth in a blind panic. 

“Elisabeth! You must go and open up the shul! You are the only person within 500 meters that can get there! And then you need to run the whole service. All of it. On your own. In front of the live streaming cameras. It’s the only way the rest of us can even HAVE prayers this Rosh HaShana!” And then I woke up, in a cold sweat. 

When I told Elisabeth the story, in the morning, she laughed and said it definitely sounds like  a nightmare for everyone.

This true story was brought to you courtesy of your hard working synagogue board, thinking about you day AND night these High Holy Days 🙂

September 2020

By Yossi Zucker: 

In late February 2020, my father suffered a stroke. I immediately started preparing to fly the States. My parents lived in Terre Haute, Indiana, and there were good connections by Air Canada to fly to Indianapolis through Toronto. I left in early March. The world was beginning to react to the corona virus outbreak and when I got to Ben Gurion Airport it was almost empty. My flight was about a third full, and we wore masks. I was able to spend a week with my father before he passed away on Friday morning March 13, 2020. With great difficulty we were able to schedule a funeral for the following Sunday.

During this period the corona outbreak was the main news item, particularly the outbreak in New Rochelle, NY. Things changed very quickly. The entire retirement community went under lockdown and the connected nursing home, where my mother was, went under an even stricter lockdown. Fortunately, we were able to make an exception to have a small reception in my parents’ apartment after the funeral, with social distancing, on a cold March day.

Getting home was more difficult. I had extended my stay by a week. Then I started getting messages from my travel agent that my flight was cancelled and I had to make changes. All the airlines were making changes and cancelling flights. I made a choice knowing that there was no other way to get home and might not be for a period of months. I spent hours on the phone making changes. I left for Israel the morning after the funeral. My thanks to Ken Krupat who helped make contact with people at Air Canada who could actually help.

My flight home was full of returning Israelis. On return I entered a mandatory two-week quarantine. That is how I spent the week of shiva. Lots of phone calls, but no minyan. Soon the whole country was in lock down. My mother passed away 12 days after my father. I was still in quarantine. A second shiva without visitors.

So thus started a whole period of adaptation to a new situation. My store was closed until I discovered that my competitors were open, if only for deliveries. My first day back I took the car, but parking was too expensive and I returned to public transportation. For the most part, the store has remained opened at whatever level conditions permitted.

Bar Mitzvah lessons were another complication. After both shivas, I resumed teaching remotely. Then we entered a period in which we did not know when the ceremony would actually be held. Dates changed, sometimes at the last minute, and often more than once. In most cases, the original torah portion (for Mincha) or haftarah (for Shabbat morning) was kept. Sometimes the congregation met downstairs on Shabbat morning, and the Bar Mitzvah upstairs. Recently I had a Bar Mitzvah that was delayed several weeks because of corona in the family. There is no end in sight for this situation.

I will always associate my parents’ deaths with the beginning of corona. I think the combination has intensified the feeling of a loss of sense of time. I no longer know when something will happen. Events occur later than they should, whether speaking of an “event” or the arrival of a package in the mail. I am even not sure of the seasons. Last fall, even with preparation for the High Holidays and the back-to-school season, I found myself asking what season it was and what comes next.

I do not expect this to change.

January 2022

מאת יחיאל לוי:  

אין ספק שהשנתיים האחרונות היוו תקופה מאוד מאתגרת לנערי ונערות בר המצווה. נקבעו תאריכים לקיום טקסים ונדחו . לחלקם נדחו אפילו מספר פעמים וכתוצאה מכך,איפשרנו לנערים לקרוא פרשות שלמדו בתאריכים אחרים. בכדי לשמור על קפסולות משפחתיות, היו גם מקרים שקיימנו טקסים בבתי החוגגים ובחצרות בתיהם. למרות הקשיים, משפחות כמעט ולא ביטלו את העליות לתורה ואף קיימנו את מרבית מפגשי ״חוג בר המצווה״. ראינו שגם בתקופות קשות כאלה, קיום טכס בר המצווה חשוב מאוד למשפחות . אין לי ספק שעליה לתורה בתקופה הזו, תיזכר לנערים ולנערות לתמיד.

  פברואר 2022      

תמונות מחוג בני-מצווה

By Steve Kramer: 

   As you know, Israel is a very small country in area, roughly the size of New Jersey, with a similar long, narrow shape. Recently Michal and I went on a tour with the ESRA group (English Speaking Residents Association) to a northern part of the Negev Desert in Israel’s south.

Our destination was Talmei Yosef, a moshav located about 65 miles south of Tel Aviv. Talmei Yosef, in English ‘Joseph’s Furrows’, was named after a former director of the Land and Afforestation Department of the Jewish National Fund, Yosef Weitz. It was founded and developed in the Sinai Peninsula, which Israel had conquered in the 1967 Six Day War against Egypt (and other Arab countries). But in 1979, three years after a peace treaty was agreed upon between Egypt and Israel, the moshav was uprooted and then reestablished in Israel’s Negev Desert, very close to the Egyptian border and the Gaza Strip.

What brought us to Talmei Yosef was an attraction – the Salad Trail. In 2004 Uri Alon opened his educational farm. This was the main attraction of our tour, which was roughly a one and a half hour bus ride from Israel’s center. We expected to see how Israel’s famous agricultural technologies allow many crops to grow in the desert soil and also hydroponically or above ground. We weren’t disappointed.

The Salad Trail is a unique touch-and-taste farm where you can pick your own produce, enjoy a complete sensual experience, and learn about Israeli agriculture. Alon says, “If you want to see how real vegetables grow, and taste the best vegetables in the world, that’s reason enough to come visit.”

As a youth, Alon had dreams of being a farmer. It suited him perfectly to become a pioneer in the Sinai and subsequently the northern Negev. “This is the only farm with a professional tour,” he says. “It’s not only about coming here to pick vegetables but also to understand how they grow, learn about the environment and understand the agricultural innovations and technologies.” On our tour we also learned about shmita, the biblical requirement to rest the land every seven years. Not surprisingly, many ways have been found to ease the requirements of shmita. For example, Alon raises all his crops not in the ground, but on the ground in pots or planters suspended in the air.

Up until the current pandemic era, the Salad Trail would host busloads of visitors, like ours. Its main audience had been the very successful Birthright experience, which would send multiple busses daily to the farm, where the young visitors to Israel could roam the fields, pick, touch, taste, and learn about the fruits and vegetables they eat. Lately, he is more likely to have one bus load a day and some carloads of Israelis touring on their own. Alon hopes that once the pandemic abates, the entire area will be revitalized and Salad Trail will again host corporate events, family tours, bar mitzvahs, and school outings.

Like most farmers in Israel, Alon became an expert in strategies developed to mitigate the arid climate. He touts Israeli innovations including recycled water and irrigation technologies as key to his success in growing 80 different crops on his desert land, including more than a dozen varieties of cherry tomatoes, seven varieties of mint, edible flowers, four colors of carrots, two types of chili, two types of strawberries, three types of cucumbers, three kinds of radishes, more than 30 herbs, and more. We were encouraged to touch, smell, and taste the herbs grown on the farm, including medicinal varieties.

Alon has a very congenial way about him and cultivates an engaging rapport with his visitors, humorous while educational. He even employs recorded songs to enhance his presentation. His very smart and athletic border collie amused us with wonderful and amusing tricks. Alon also raises carrier pigeons, or homing pigeons, which are bred and trained for their navigational skills. When released from their cages, they soar up and provide a wonderful photo op for visitors.

There was the option to bring your own lunch or enjoy a special meal at the farm. We chose the latter, a poike menu, either with chicken or without. It was delicious, similar to cholent – but better in my opinion.

After our very satisfying lunch and tour, we made one other stop at the nearby Isis Boutique Brewery. There, the engaging owner and a helper served us as much of several of his brews as we desired, while explaining and showing us his small operation. Though tiny by American standards, his brewery offers some tasty ales. He even distills some whiskeys, which he likens to “moonshine.” His operation serves customers from the Northern Negev up to Ashdod, one of Israel’s largest ports.

Our tour to a northern Negev farm was very enjoyable and entertaining. While Michal and I haven’t gone on many bus tours, this was a good experience and we’ll probably take advantage of more tours in the future. They are also an excellent suggestion for tourists planning a trip to Israel, who can check out attractions like this in advance on the many Israel touring websites.

January 2022

מאת אלי מיאסניק: 

אורי לא נתן לוירוס הקורונה להפריע לבר מצווה שלו

לאחר הבת מצווה המיוחדת שהייתה לנכדתי נועה בקהילה, ביקש גם אורי נכדי לחגוג את בר המצווה בהוד והדר. משפחת בני גיא מתגוררת בקליפורניה. אורי הכין עצמו למפטיר, להפטרה, לדרשה ולמספר קטעי תפילה. לאחר ההכנות הרבות בחו”ל, הוא הגיע ארצה עם מיכל, אמו, בזמן שנראה היה כפסק זמן של המגיפה. המשכנו להכין אותו בארץ ואפילו עשינו חזרה בקהילה בהשתתפות הרב צביקה.

אך הקורונה, לא נכנסה לתלם. בשבוע השני של אוגוסט היא התגברה בארץ והגלים איימו מאוד על כל אחד. הסיכוי שניתן יהיה להביא את גיא (בני) ואת האחים הלך והפך קלוש. גם בגלל החשש מהידבקות וגם בגלל הצורך בשבוע בידוד. ואם זה לא הספיק, אחיו הגדול של אורי, רון, שבר קרסולו ונדרש לניתוח דחוף שנקבע לשבוע שלפני הבר-המצווה ומנע ממנו לחלוטין לטוס. בהחלטה מהירה (ואמיצה) החליטו בני וכלתי לשנות כיוון לבצע הבר-מצווה בקליפורניה. בשפת הstartup קוראים לזה –Pivot. מיכל ואורי עלו על המטוס הראשון חזרה לסן פרנסיסקו.

על אף השינוי המשמעותי בתוכניות, אורי,שהרגשת הקהילה הייתה חשובה לו מאוד, ביקש שבר המצווה יתקיים במועד, בבית כנסת הולם. כידוע לכל יוצאי ארה”ב, תכנון בר-מצווה בארה”ב לרוב מתרחש כשנה עד שנתיים מראש, כולל הזמנת המועד בבית הכנסת המקומי. למרות זאת, מיכל וגיא לא ויתרו והחלו לפעול נמרצות כדי להביא תוך כשבוע ומחצה לארגון אירוע הולם. ואכן- נמצא בית כנסת מתאים (“קול אמת” בפאלו אלטו) אשר אמנם היה כבר תפוס לבר-מצווה אחרת באותו יום, אך היה מוכן באופן חריג לפתוח דלתותיו לאירוע הבר מצווה בתפילת מנחה. קבלת הפנים נערכה בערב בבית עם כמאה אורחים.

לא הנחנו אפוא לוירוס הקורונה להפריע לחגיגה ושמחנו כולנו באהבה, מקרוב ומרחוק. המשפחה הישראלית, נשארה בארץ וצפתה בזום בכל האירוע, אך היינו מלאים גאווה בנכדנו אשר קרא המפטיר, ההפטרה, קטעי התפילה, העביר הדרשה בעברית ואף הספיק להוסיף תרגום אנגלי! אך מעל הכל היינו כה גאים בחשיבות שאורי ייחס לקיום הבר-מצווה למרות כל הקשיים, עם קהילה ובבית הכנסת.

  אוגוסט 2021

רון, מיכל, אורי, גיא, נעה: המיאסניקים שבקליפורניה

מאת הרב צביקה גרץ: 

זוהי תקופה לא קלה ומאוד מאתגרת. כל יום צריך למצוא כוחות מחודשים לצאת ולהתמודד עם החיים. בדיקת אנטיגן

הכי קל זה לברוח ולא לעשות כלום או להשאר אדישים, אבל השליחות שלנו כבני אדם כיהודים היא לדאוג אחד לשני. 

את זאת אנו מנסים לעשות בשנתיים האחרונות בקהילה שלנו. לא להתייאש ולהגיד יש מגיפה ואין מה לעשות אלא לחבר את האנשים זה לזה. אי אפשר להפגש בבית הכנסת. נפגש בזום. נמאס לאנשים בזום, נפגש בפארק כפר סבא. 

הרוח החיה של האדם תנצח בסופו של דבר ולא המקלון שמודיע לנו אם יש או אין לנו קורונה. 

בריאות וחיים טובים לנו ולכל ישראל

 31.1.2022

By Barbara Schwartz: 

The Interesting “Life” of Parshat Hashevua Classes at Hod Ve’hadar

Or

How a new immigrant with initiative started a meaningful project and Covid added to its success

About twenty years ago, a strong intelligent woman made Aliya from California. Her name was Muriel Goldhammer and she was skilled at founding and organizing groups that she felt were needed. She was used to having a lesson about the weekly Bible portion – so she organized one in Hod veHadar, which she had just joined. She was aided by Rabbi Lionel Levi, the Education Coordinator.

Soon a weekly group began meeting at the Synagogue. A small group of interested English-speakers listened to the insights of the learned lecturers, who were part of our congregation. Some years later, however, Muriel became seriously ill and a replacement was needed. This is where I stepped in.

Slowly I learned to organize the roster of lecturers – and beg for volunteers, when there was an “unclaimed” lesson. New participants came to the classes and I got to know more people in our community, both speakers and listeners. We even organized a special Kiddush to thank the lecturers for volunteering to teach us. Some weeks we had a full room, while at other times there were only 3 or 4 pupils.

Fast forward to 2019, when I decided to stop organizing the “ParshatHashevua” lessons. Luckily, I found an excellent person to replace me – Steve Kramer. He brought a new attitude, as well as his computer skills to the organization of the class. He started sending out weekly reminders, accompanied by relevant, eye-catching illustrations, to the growing mailing list.

Early in 2020, Covid 19 struck and soon we were all in lock-down. Steve arranged for the lessons to be given on Zoom and the group has never looked back. About 15 – 20 participants log on every Friday morning to gain new insights into the weekly Parasha. They also enjoy seeing – and sometimes chatting with – their friends. What a wonderful way to begin Shabbat!

Well done, Steve and thanks to all the lecturers who invest so many hours into making the lessons really fascinating. It is amazing that the vision of one new immigrant has developed into classes that everyone looks forward to.

January 2022

מאת אניטה תמרי:

ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים ושמו אלקנה, ולו שתי נשים. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והימים ימי קורונה. האם נעו שפתיה? חנה, מסכה עוטה את פניה, במקדש. קולה לא נשמע. האם שפתיה נעו? ואיך היה הסיפור מתפתח לו לא יכול היה עלי לראות את שפתיה?

לפני תפילת העמידה אנו שרים את המילים “ה שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך”. לפני שהמילים יוצאות מפינו, לפני המשמעות שיש במילה, יש פעולה גופנית – פתיחת השפתיים.

השנה, ביום א של ראש השנה, ינועו שפתיי ויבטאו את מילותיה של חנה. הכיצד? כמובן, התשובה היא קורונה. ג’ון הודיע שאין מי שיקרא הפטרה. אמרתי לו שאם אין טעמים מיוחדים לחג, אין לי בעיה. כמובן, בהסתייגות הרגילה הקשורה לקריאה שלי – העברית תהיה מדויקת ככל שאוכל, הטעמים יהיו שגויים למרות ניסיונותיי. פתחתי את המחזור לראש השנה, וכמו אסתר – התחלחלתי. גיליתי שזו ההפטרה שכל קורא, ובמיוחד כל קוראת, רוצים לקרוא. והנה, בבלבול הגדול של הקורונה, היא פשוט נפלה לידיי. קטונתי. אבל התחייבתי

כולנו מוצאים את עצמנו בימים אלה עושים דברים שמעולם לא חשבנו שנעשה – לטוב ולרע. למדנו כמה זה 100 מטר מהבית, ואת הרווחה הגדולה שיש ב 500 מטר. למדנו להוקיר ישיבה עם אדם אחד או שניים. למדנו, כמאמר קהלת שאנחנו ב”עת רחוק מחבק” ועדיין האהבה קיימת. למדנו לפחד, לא מרעולי פנים אלא משאינם רעולי פנים. למדנו לחשוד. טיפחנו שנאה נגד “הם”. גילינו שאף אחד לא משתעל בקונצרט – לא בזמן הנגינה ולא בין חלקי היצירה. למדנו להזמין באינטרנט. למדנו אם אנחנו מעדיפים כפפות עם או בלי טלק

המון שיעורים. לא כולם טובים. לא את כולם כדאי להפנים. יום אחד, ניפגש בקידוש ונוכל לדבר על כל זה

 ספטמבר 2020

 

By Batya Malichi:  

“I’ll be there in a minute, Luke”

Am I living in a space capsule? That thought occurred to me this morning as I sat in my living room and listened to a live streamed Shacharit service for Yom Kippur. The tefilah was expertly pre-recorded and provided access to a heartfelt melodious davening for untold numbers of those sheltering in place. With a click on a clearly marked link, I entered a virtual synagogue, took my seat, front row center, and let the tefilah wash over me. In this virtual synagogue, I am the only member. That’s not a bad thing, it reduces the temptation to gossip or think poorly of those sitting across the sanctuary who are talking loudly or dressed outrageously or didn’t return my call. Good to get a jump on avoiding the list of sins repeatedly staring me in the face from the pages of the Machzor.

Am I living in a space capsule? Where are the other astronauts? Haven’t I learned that in person contact with three-dimensional people raises my spirits? I might have clicked on the clearly marked Shacharit icon two days before Yom Kippur or two days after. That is when the space capsule metaphor popped into my head. (Clearly, I am under the influence of Netflix series covering space flight). But, its true and maybe it would be calming and invigorating to hear the liturgy, the piyyutim sung out to me from my laptop speaker on a regular day while I’m washing the floor or sipping my morning coffee. Up until Corona, I connected the High Holiday melodies to a specific day and time. But now, I am hunkered down in my space capsule with a virtual world at my fingertips. Time is no longer a factor. I either have the strength to use time productively or go crazy from timelessness (the absence of a structured schedule).

So clearly, since the former is preferable to the latter, I will endeavor to scrape out a balance on the time continuum (more Netflix influence) which will include one part: bill paying, one part: meal planning, one part: calling the kids, and the most important part: STAR WARS.

October 2020

By Leni Wesly: 

A salute!

In the early 80’s one of my teachers in a course on couple therapy was Michal Kidron. She impressed me to the point where I didn’t forget her. To our mutual delight we bumped into each other years later at a conference on Family Therapy. Fast forward to around 2010, a very excited, and very angry Michal calling: Am I aware of the situation in South Tel Aviv?! Do I know how those that saved their lives in Sudan or in Eritrea by coming to Israel, are treated?! Outright rejected?! Totally unrecognized?! How Israel is not honoring the treaty it signed with the United Nations concerning the international rights of those seeking asylum?!

That’s how I became involved in the work of the Zichron Group, a mini humanitarian organization accompanying about ten families as long as necessary. Sometimes we succeed in helping them with the U.N. to leave the country for a more hospitable one. Sometimes we help them get medical care. Sometimes they are the victim of violent physical attacks perpetrated by Israelis. Sometimes they manage to improve their lot, and disappear from our radar, only to be replaced immediately by another family. Often they are single parent (female) families, sometimes multi- problem families. All of them in the most difficult situations. We cannot imagine.

Hod Ve-Hadar counts among its members a very devoted group of steady contributors to the Zichron Group, be it a monetary contribution, children’s clothes or a monthly dry-food donation. I want to salute you all, for your continued support of the Zichron Group.

Thanks to you all, ‘our’ families do not go hungry, will not be put into the streets because they can’t pay the rent, can pay for a taxi after a late Friday evening dialysis, can have their child in pain be treated pro bono by a dentist we find for them, can see excited happiness of their children upon receiving laptops some big business was going to throw out but Michal rescued.

So on and so forth. The Zichron Group REALLY couldn’t do all this without your continued support. May you be able to continue doing all you have been doing these many years.

January 2022 

 

מאת אהובה שחר: 

שלמה ואני במלכודת. לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

תמיד היו אורחים בבית הזה. חברים,קרובי משפחה ובעיקר -הילדים והנכדים, כמעט בכל ימי השבוע,ובודאי בשישי- שבת.

התרוקן הבית. יש סגר. אין נכדים.

כשאני עולה במדרגות לקומה השנייה אני רואה אותם בדמיוני יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה עומדת מולי דלת העץ של חדר הילדים שעליה מודבקת תמונה של הנכדה הגדולה. “איה”, חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לחריטה מדבקה מנייר פשוט, דק, עליה ערבוב של אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית, “ארבל” בערבוב שפות. כשהגיעה ארבל לארץ לחופשה מלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה, או לפחות, גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה. היום היא בארץ, במרחק של שעה נסיעה, אבל היא לא מגיעה להילחם על החדר.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של “קיטי”ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים. עדות למאבק בין הבנות,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי, לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות “בפעם אחרת“.

ולחשוב שלפעמים סרבנו. היינו עייפים מדי, רצינו לישון טוב בלילה .לפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי,ולא “בא לי”לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא “בא לו “להירדם, או עם נכד שיחליט בשלוש לפנות בוקר ש-“בא לו”, עכשיו, מיד, ללכת לאבא-אמא.

עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה.

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר אמיתי הקטן מזיכרון יעקב כשבא לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי סגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה, לשם הוא לקח איתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיה פה . בכל פעם שאני עוברת שם, עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם.אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כשהמכונית פה- גם אמיתי הקטן עוד פה. אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו, מקפיד לסגור אחריו את הדלת. הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו… 

 סתיו 2020