דברי תורה

1 2 3 12

פרשת ויצא: מה טיבה של בית אל? | עמנואל נשרי, כסלו תשפ”ג

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁה. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל (בראשית כח, טז-יט).

המקדש בבית אל הוא המקדש העתיק ביותר של העם היהודי. רוב התנ”ך אינו אוהב את בית אל והופך אותו ליעד השתלחות של מספר נביאים. בספר שופטים (פרקים יז ו-יח) מסופר סיפור קשה על המקום. תחילת הסיפור על מיכיהו, איש מהר אפרים הגונב מאמו כסף, באותם ימים הטיפול הנכון עם סכום כזה היה להקדישו לאל, האם מקדישה את הסכום לה’, עכשיו הגנבה מהאל. הבן אומר לאמו קללת אותי, אני גנבתי את הכסף. הרושם מהפסוקים שהאם היא אם יחידנית העוסקת בזנות ומיכיהו הוא, אם כך, בן זונה. ואז, “וַיָּשֶׁב אֶת-הַכֶּסֶף לְאִמּוַֹ ותִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ” (יז, ד). האמא מקדישה רק חלק מהכסף לאלוהים ובכך היא גונבת מהאל באחד הימים עובר בביתו של מיכיהו נער משבט לוי המחפש מקום מגורים, “וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה-לִי לְאָב וּלְכֹהֵן…. וַיְהִי-לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה (יז, פסוקים י, יב).

באותם ימים בני דן מחפשים מקום להתיישב, ומשלחת ובה חמישה נציגים יוצאת לתור את הארץ ולמצוא מקום עבור השבט. בדרכם הם עוברים בנחלת אפרים בבית מיכה הנוהג בהם בנדיבות ומזמין אותם ללון בביתו. “הֵמָּה עִם-בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת-קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי (יח, ג). מדבריהם אליו עולה כי הוא משמש ככהן בבית מיכה, בני דן מבקשים בחינם את דבר האלוהים, לדעת אם יצליח דרכם ולזכות בברכה. “וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה’ דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ.(יח,ו).

בדרכם הגיעו אל ליש, ומצאו אותה מתאימה להתיישבותם. הם חוזרים הביתה, השבט מקבל את המלצתם ויוצא להתיישב בליש, כש-600 אנשי חיל הולכים בראש המחנה. “וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר-אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד-בֵּית מִיכָה וישדדו את מקדשו…. וַיִּקְחוּ אֶת-פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים-יָדְךָ עַל-פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה-לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת-הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם (יח, יח-כ).

כאשר מיכה ובני ביתו מגלים את הגזל הם יוצאים אחרי בני דן וכשהם משיגים אותם שואלים בני דן “מַה-לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּוַיֹּאמֶר אֶת-אֱלֹהַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת-הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה-לִּי עוֹד וּמַה-זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה-לָּךְ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-דָן אַל-תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶך (יח, כג-כה). באותו זמן “שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה” הולכים במאסף. מיכה מבין את המצב וחוזר הביתה. בהמשך אנחנו מגלים שהמקדש שבנה שבט דן בצפון תחילתו בכסף של זונה שגם שלחה ידה בכספי נדר.

הטענה שסיפור מקדש מיכה מקורו בשנאה נגד בית אל לכן הם אומרים הר אפרים (בית אל בהר אפרים) השמצה כנגד בית אל כשער השמים! לא פחות ולא יותר משויים את השם “בית-אל” ל- “בב-בל”.

פרשת תולדות – “איזהו גיבור? הכובש את יצרו” | מיכל פרם כהן, כסלו תשפ”ג

פרשת “תולדות” אוצרת בתוכה פוטנציאל רב לעימותים כוחניים לאורך שני דורות.

בדורו של יצחק, העימותים הפוטנציאלים הם לאומיים – בין יצחק לבין הפלישתים – ובדורו של יעקב, העימותים הם משפחתיים – בין ההורים, בין האחים, ובין כל אח לאביו. העימותים נמנעים משום שיצחק, רבקה ויעקב מצליחים לכבוש את יצרם.

בעקבות הרעב בארץ, יצחק מתיישב בארץ גרר בין הפלישתים. כאשר הפלישתים מתקנאים בו וסותמים את בארותיו, יצחק אינו מתעמת איתם ומבליג. כאשר מלך גרר אבימלך מגרש אותו מארצו, יצחק עוזב ללא התנגדות, ואינו מזכיר לאבימלך את דבריו לאברהם: “הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב” (בראשית כ, טו). יצחק מרחיק את בארותיו שוב ושוב, ומבליג כאשר הפלישתים טוענים שהמים שייכים להם, עד שהוא מתרחק מספיק מארץ גרר וביכולתו לטעון לבעלות על הבארות ברחובות ובבאר-שבע. אין כוונת הכתוב שיצחק אינו חש תסכול וזעם בתגובה להתנהגותם של הפלישתים כלפיו. הוא נותן ביטוי לרגשותיו כאשר אבימלך ושר צבאו באים למקום מגוריו החדש: “מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?” (בראשית כו, כז). אולם יצחק כובש את יצרו וכאשר אבימלך מבקש לכרות אתו ברית, יצחק נעתר. למרות כל ויתוריו, יצחק מצליח לשגשג מבחינה כלכלית וביטחונית.

הפוטנציאל לעימותים המשפחתיים מתחיל כבר בהריונה של רבקה, כאשר יעקב ועשו מתרוצצים בקרבה. היא דורשת בה’ ונאמר לה כי “שנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר” (בראשית כה, כג). כאשר רבקה נוכחת שיצחק מעדיף את עשו על יעקב ומתכוון להעניק לו את ברכת הבן הבכור, אין היא מתעמתת עם יצחק בטענה שנאמר לה מפי ה’ שיעקב ראוי לבכורה ולא עשו. היא גם לא מזכירה לבעלה שעשו לקח נשים כנעניות מבלי לשאול לדעת הוריו והפגין בכך את זלזולו במצוות כיבוד הורים. היא מבינה שיצחק רואה בעשו – גיבור הצייד ואיש השדה – את העוצמה הגופנית והקשיחות שהיו חסרים בו עצמו, וכובשת את יצרה.

יעקב, בדומה לרבקה אמו, אינו מתעמת עם אביו בטענה שעשו מכר לו את הבכורה עבור נזיד עדשים והוא ראוי לקבל את ברכת הבן הבכור. הוא מבין שגילוי אופיו האמיתי של בנו בכורו יצער את אביו הנוטה למות. הוא גם נמנע מלהטיח בעשו את דבריו “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה” (בראשית כה, לב), ביודעו שכך רק יוסיף שמן למדורה. הוא כובש את יצרו.

בשונה מהוריו ואחיו הצעיר, עשו מפגין בהתנהגותו שהוא נשלט בידי יצריו. הוא מוכר לאחיו את בכורתו כדי להשביע את גרגרנותו – ואחר-כך מאשים אותו על שלקח ממנו את הבכורה. והוא מוכן להרוג את אחיו כנקמה על כך שקיבל את ברכת הבן הבכור במקומו.

בסיומה של הפרשה, כאשר עשו שומע שיעקב נשלח לארם למצוא אישה ראויה, הוא מבין במאוחר כי “רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו” (בראשית כח, ח). עשו מנסה לתקן את המעוות, פונה לדודו ישמעאל ומקבל ממנו את בתו מחלת, בת אישה מצרית. אולם אין הוא מגרש את נשותיו הכנעניות, ואינו שב מכוונתו להרוג את אחיו.

יצחק, רבקה ויעקב ראויים אם כן לשבח המתבטא בפתגם “איזהו גיבור? הכובש את יצרו” – אך לא עשו.

פרשת חיי שרה: “לא קלה דרכנו” | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, חשוון תשפ”ג

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה ( בראשית כג, א).

כבר עברנו מזמן את הפרשה על יציאתם של אברהם ושרה מחרן ומהבית. קצת נמוגה הקריאה לארוז את כל המטלטלים ולנדוד ללא נודע.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… (דברים כו, ה).

אולי אברהם היה אופטימי כל חייו אולם לדעתי שרה הייתה יותר ריאליסטית בהשקפתה. אברהם עיצב לנו נרטיב שיתאים למייסד העם. לכן היה צריך להסתכל אחורה על הדרך שעברו ביחד. בנרטיב שבו הוא דמיין לעצמו הוא לא גורר אותה לארץ זרה אלא היא הייתה שותפה וגם אולי ניחם אותה בעת צרה. סביר להניח שהוא דמיין הרפתקה של גילוי מקומו ביקום בזמן ששרה, כנראה, בישלה, כיבסה, וטיפלה בו וביצחק בנם.  הייתה לשרה גחלת אחרת מאשר זו שהאירה את דרכו של אברהם – הוא החולם המקורי של עמנו והיא בעלת הבית הקדום.

כך או כך, כמו לכולם, גם לאברהם הגיע הרגע להתמודד עם המציאות:

ותָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב).

אחרי מותה של שרה, ועל אף שאין הספד רשום מפיו של אברהם, הייתי רוצה לחשוב שהוא זכר את האינטימיות שלהם וכך היה יוצא לו ההספד כמו השיר דרכנו:

אור הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך

סערה הייתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם

לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך
     לא קלה היא, לא קלה דרכנו

מילים: יענקל’ה רוטבליט
לחן: יזהר אשדות

הקישור לעוד הרהורים שלי על הפרשת באתר מדרש הרבה: https://tinyurl.com/yc7s2msh

פרשת וירא: התגלות בצעדים זהירים | סאם ליימן-ווילציג, חשוון תשפ”ג

בפרשת השבוע הקודמת (לך לך) אנו מוצאים את ה׳ מגלה את עצמו לאברם באור כשדים:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב, א-ג).

אולם, ממש בתחילת פרשת השבוע שלנו, וירא, אנו קוראים:

וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה’ אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי–הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד….  אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ…. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (יז, א, ד, ה, ז).

כלומר, יש כאן התגלות שנייה של האלוהים לאברם. מה פשר העניין?

התשובה: בפעם הראשונה, הגילוי של האלוהים הינו כאדון על אברם המצווה אותו; בפעם השנייה מדובר כבר בגילוי הרבה יותר אינטימי, כלומר של בעל ברית. במלים אחרות, לפני שנכנסים ל״ברית נצחית״ עם מישהו/מישהי, חייבים קודם לבחון אותו היטב. בואו נראה כיצד זה מתבטא בתורה.

בפרשת ״לך לך״, האלוהים מצווה את אברם לקחת על עצמו מסע ארוך, מייגע, וייתכן (באותם זמנים) די מסוכן. ואכן, אברם עמד במשימה. אך יש לשים לב, שהדבר היחיד שה׳ מבטיח לאברם הוא שאברם יהיה לגוי גדול. כלומר, אברם יקבל ״פרס״ גשמי, ללא התחייבות מצדו.

ברם, בפרשת וירא, המצב שונה. אחרי שאברם מגיע לכנען ומתמודד בהצלחה עם כמה אתגרים (פרעה במצרים, מניעת ריב בין הרועים שלו והרועים של לוט וכו׳) האלוהים מבין ש״יש עם מי לעשות עסק״ – ורק אז נכנס האלוהים לברית עולמים עם אברהם (שימו לב, לתוספת האות ה״ לשמו).

המעניין הוא, שזהו ״דפוס עבודה״ בשאר התנ״ך בכל הקשור לאיתור בן/בת זוג או מישהו שניתן לסמוך עליו. למשל, עֶבֶד אברהם קודם בוחן את רבקה לפני שהוא מחליט שהיא מתאימה ליצחק; כך גם יעקב שגלל את האבן מהבאר כדי שרחל תוכל להשקות את הצאן שלה; ושוב, ציפורה (יחד עם שש אחיותיה) רואה את הגבורה של משה מול הרועים האחרים על יד הבאר; יהושע אינו נבחר להיות יורשו של משה עד אשר הוא מוכיח את נאמנותו לאלוהים בסיפור המרגלים; וכן הלאה.

מוסר השכל: בכל קשר בין-אישי – וגם כנראה, בין אדם לאלוהים – ״לא קופצים למים״ מיידית! הזולת יכול להיות נאה, חזק, ואפילו חכם, אולם ״קבלות״ לזוגיות לחיים או למנהיגות על עַם שלֵם יש לתת רק אחרי מעשים מוכחים. בפרשת לך לך פגשנו אדם טוב (אברם); בפרשת השבוע וירא אנו פוגשים אדם בעל סגולה גדולה (אברהם). עכשיו הוא ראוי להיות המייסד לא רק של ״גוי״ אלא של עם ישראל לדורותיו.

פרשת לך לך: מולדת – תהיי אשר תהיי | אניטה תמרי, מרחשוון תשפ”ג

את הטקסט הזה כתבתי לפני ארבע שנים. ועכשיו – שעתיים לפני שיתפרסם המדגם לבחירות החמישיות, הנה הוא שוב:

בשעה שאתם קוראים מילים אלה, אני יושבת בארצי, במולדתי ובבית בני – בארצות הברית

ואני שואלת את עצמי, וזאת בשעה שאני יושבת בארצי, במולדתי ובביתי אני – מהי מולדת?

את השיר הראשון שלמדתי בעברית למדתי מפי אבי בשנת 1951. הוא חזר לצריף שבו גרנו, צריף שהיה תקוע בין הריסות בתי הכפר הערבי באשיט. אבי חזר מהאולפן ולימד אותנו את השיר שלימדו אותו “למולדתי הבאת אותי / בים גלים וקצף”. (מדי פעם גם נהג להביא לנו מהעיר הגדולה “כושי” – שהיום נקרא קרמבו – וגם הוא היה קצף.) ושרנו “אנו אוהבים אותך מולדת”, ו”מי זה הקים כל אלה, ארץ מולדת?” ושרנו זאת במבטאים שונים ובהגייה מוזרה של המילים, והיה ברור לכולנו שעכשיו – מכל המקומות שמהם הגענו – אנחנו במולדת

כשאלוהים אמר לאברם “לך לך מביתך, ממולדתך ומבית אביך” הוא דיבר על אור כשדים, ואולי על חרן, מקום מושבו של אברם בשעה שנאמרו המילים. אבל המולדת הייתה מקום רחוק ממזרח לארץ ישראל, לא ארץ ישראל

הפירוש השלישי למילה “מולדת” במילון אבן-שושן הוא: “3. בני-המשפחה, קרובי-המשפחה: ‘לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך’ (בראשית יב א). ‘שאול שאל-האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי, היש לכם אח?’ (בראשית מג ז)”. ובהמשך הערך מופיע ערך המשנה “ארץ מולדת” וההגדרה היא “ארץ שאדם נולד בה, ארץ אבות ‘ושוב-אל ארצך מולדתך’ בראשית לז יג)”. ושוב השאלה היא – מהי מולדת? האם “ארץ האבות” היא ארץ אבות האומה (ואם כן, יש לנו אזרחות כפולה, גם אור כשדים וגם כנען) או שמא הארץ שבו נולד האב הביולוגי של כל אחד מאתנו, ועל כן המולדת של כל אחד מאתנו היא גרמניה או עירק או פולין או אולי א”י-פלשתינה. שלי, על פי הגדרת ארץ המולדת של האב, היא הולנד

אבל אני, אני נולדתי בארצות הברית. וכשאני מגיעה לשם, אני מרגישה שהגעתי הביתה. וכשאני חוזרת לישראל, אני גם מרגישה שהגעתי הביתה. האם המולדת היא המקום בו נולדתי אני? בו נולדו ילדיי? ואולי המולדת היא מקום הולדת הנכדים – לא השורשים אלא הפארות והפֵרות הם הקובעים מהי מולדת? העתיד ולא העבר?

אבי נהג לומר שיש לו fatherland – הולנד, הארץ בה נולד; motherland – ארצות הברית שקיבלה אותו אחרי שהוא והוריו עזבו את הולנד ו homeland – ישראל. ואולי, אם כך, אין לנו מולדת אחת. המולדת היא המקום האחד, ואולי יותר מאחד, שאנחנו נושאים אתנו לכל מקום שאליו אנו הולכים, והיא אתנו בכל מקום שאנו נמצאים בו. המולדת היא העוגן, היא האבן השואבת שמעגנת אותנו ושממנה אנחנו שואבים כוחות

אנו אוהבים אותך מולדת – תהיי אשר תהיי

 

במקור: חשוון תשע”ט, אוקטובר 2018

פרשת נח: האם אנחנו בדרך למבול נוסף? | ליאל בירן

מיליון וחצי בלוני הליום שוחררו מעל קליבלנד בספטמבר 1986, במסגרת פסטיבל שנועד לשפר את תדמיתה העגומה של העיר ולשבור שיא גינס. עד מהרה הפכה הצהלה לסיוט סביבתי ואנושי כאשר הבלונים החלו לנחות בארה”ב ובקנדה, על הקרקע ובאגם אירי. האירוע גבה קורבנות בנפש, נזק כלכלי והרס רב לציפורים, לדגים ולמערכות האקולוגיות באזור נרחב.

ספר בראשית פורש לפנינו שתי גישות להתייחסותנו לטבע. בפרק א אנו מצווים “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶת עַל הָאָרֶץ”. בפרק ב אנו למדים שאלוהים הניח את האדם בגן עדן “לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ”. מפרק א אנו מבינים שהבריאה נועדה עבור האדם, וכדברי רמב”ן, עלינו “לרדות” בשאר הבריאה כ”ממשלת האדון בעבדו”. אבל, “לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ” מטיל עלינו אחריות לטפח ולהגן על גן העדן שקיבלנו. אגב, משני סיפורי הבריאה ניתן ללמוד שהאדם מצווה להיות טבעוני – לאכול עשב ופירות בלבד.

לאחר המבול, האל פותח דף חדש מול האדם ומגדיר מחדש את מערכת היחסים בינו לבין הטבע. חשוב לשים לב, שיש הבחנה ברורה בין האדם לשאר הבריאה – האדם הינו נפרד מהטבע ולא חלק ממארג החיים הכולל. זו תפישת יסוד של התרבות המערבית עד ימינו. ההכרעה בפרשה שלנו היא אם האדם, בהיותו מעל לטבע, מצווה להתייחס אליו כפטרון מטפח או כאדון נצלני.

מצוות בני נח המפורטות בפרק ט’ מאד ברורות: “וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.” שחור על גבי קלף, האדם מורשה ואף מצווה להשית את מרותו על הכל – בוודאי על כל מה שחי, ובמשתמע גם על שאר “משאבי הטבע”.

מלבד הענקת שלטון מוחלט לאדם על הטבע (הנפרד ממנו), ברית הקשת מוסיפה עוד נדבך. הקשת תהיה אות לברית העולם בין אלוהים לעולם החי: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר”. המסר האלוהי לאדם הוא: “אל תדאג. לא משנה מה תעשה, עוד מבול – קרי עוד חורבן בקנה מידה גלובלי – לא יקרה”. אינני יודע מה אלוהים רואה וזוכר כשמופיעה קשת, אבל אנחנו אמורים לברך עליה “זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמַן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ”. כלומר, מהטקסט בפרשה ומשינון הברכה בראותנו קשת, חוזר ועולה מסר מרגיע ואפילו מרדים, המשחרר אותנו מדאגה ומאחריות לתוצאות מעשינו לטבע הנתון לשליטתנו. הכל בסדר, אפשר להמשיך בחגיגה על חשבון שאר הבריאה, ואלוהים ידאג שלא נשלם בקטסטרופה גלובלית.

מסרים אלה, שניתנו בעידן שבו האדם מנה מאות אלפי פרטים שנאבקים לשרוד מול איתני הטבע, הופכים בעייתיים מאד בעידן שלנו, האנתרופוקן, עידן שבו פרינו, רבינו ומילאנו את הארץ כמצווה. כעת האדם, על 8 מיליארד פרטיו ובאמצעות טכנולוגיות מתקדמות ושימוש לא מרוסן במאגרי אנרגיה עתיקים ומתכלים, שולט ביד רמה על סביבתו ומשפיע באופן דרמטי על המערכות האקולוגיות והאקלימיות של גן העדן היחיד שניתן לנו. כאן בחצר הקטנה שלנו חברות כמו כי”ל, קצא”א, בז”ן ותאגידי הגז והנפט מנצלים היטב את הזיכיון האלוהי והמדינתי להרס סביבת הקיום שלנו ושל צאצאינו לטובת רווחים קצרי טווח עבור מעטים.

אלוהים הבטיח שהוא לא יביא מבול נוסף. האדם לא הבטיח זאת. בפרשה, בני האדם לא הצליחו לאחד כוחות ולהשלים פרויקט גרנדיוזי משנה-מציאות – מגדל בבל – בגלל בליל השפות שמנע תקשורת אפקטיבית. בכפר הגלובלי של ימינו, עם תקשורת אינטרנט, וההשתלטות של שפות בודדות תוך הכחדתן של מאות שפות אחרות, מגדל בבל הוא בהישג ידינו, כמו גם “כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ (בני האדם) לַעֲשׂוֹת”.

האדם כעת נדמה לאלוהים. מסוגל לברוא “מגדלים” בפרויקטים חובקי עולם ולשנות את אפיים של היבשה, האוויר והים שבהם תלויים חיינו וחייהם של כל היצורים החיים. איך ננצל את הכוח האלוהי הזה? האם ננצל את בריאתנו בצלם אלוהים וניתן לקשת להזכיר לנו את הברית הקיומית שבינינו לבין שאר הבריאה או שמא נמשיך להשחית את דרכינו על הארץ ולהביא על עצמנו את המבול הבא?

פסטיבל הבלונים בקליבלנד הוא דוגמא שולית יחסית להתנהלות האנושית הרווחת ששמה שיקולים של יוקרה וצבירת הון וכוח מעל שיקולים של טובת הזולת – האדם, החי, הצומח ודומם ויכולת הקיום העתידי של כל אלו. כמו שניתן היה לחזות מראש בקליבלנד לפני 36 שנה, גם כיום הכלל הידוע “What goes up must come down” תופס. אז שוחררו מיליוני בלונים באופן חד-פעמי. כיום האנושות משחררת כ-100 מיליון טון של גזי חממה לאטמוספירה מדי יום. האם, כבני נח מודרניים, נשכיל לאחד כוחות ולקדם מדיניות ופעולה מהירה למניעת המבול הבא?

פרשת בראשית: למה התמוטטה שושלת אדם וחווה? | אסתר ואלי מיאסניק, תשרי תשפ”ג

ספר בראשית מתאר שתי שושלות. שושלת אדם וחווה ושושלת אברהם ושרה
שושלת אדם וחווה פסקה לאחר מספר דורות: ” וַיַּרְא ה’, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה’, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ“. (בר’ ו 5). שושלת אברהם ושרה התפתחה לאורך מרבית ספר בראשית והפכה דומיננטית ביתר ספרי המקרא. ההדגשה “וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ[1], נובעת לדעתי מכך שהאדם אמור היה “לָדַעַת טוֹב וָרָע“, לאחר אירוע גן עדן אך בפועל יצרו הוארַק רַע כָּל-הַיּוֹם”.
מדוע התעצב האל? הציפיות מאדם הראשון וחווה היו גבוהות מאוד. ראשית, האדם נברא בצלמו של האל- ” וַיִּבְרָא אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ..” (בר’ א,26-27 ). שנית, משפחתו של האדם הראשון ניהלה שיחות רבות עם האל, בהן הנחה אותם לגבי מה נדרש מהם. בהנחיית “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ” רשמו אדם וחווה, הצלחות רבות. אך, בהבנת דרך המימוש של “לָדַעַת טוֹב וָרָע”, נחלה משפחת אדם וחווה כישלון. המשפחה לא ידעה למנוע עימות קשה בין אחים ולא מנעה את הרצח[2]. אני סבור שהמקרא מצביע על אי מניעת עימות זה כסיבה להתמוטטות שושלת אדם וחווה.

השלבים בהתמוטטות שושלת אדם וחווה
תהליך ההתמוטטות הוא רב שלבי.
שלב א’האכילה מעץ הדעת. אומר הרמב”ן ( מאה 12-13, ספרד. פרשן, פוסק, רופא): “בעקבות האכילה מעץ הדעת רכש האדם את תכונת הרצון העצמי – לעשות דבר הנראה בעיניו טוב, ושלא לעשות דבר הנראה בעיניו רע. רצון זה, מבחינה מסוימת…הוא בעייתי לאדם, מכיוון שהוא מקשה עליו לעשות את טבע בריאתו ותכליתו בגלל יצרו, תאוותו ורצונו העצמיים.
שלב ב’הרצון העצמי הבלתי נשלט, נכנס לפעולה. המדרש מסביר את הפסוק “וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו” כנובע משלושה רצונות עצמיים שעליהם חלקו הבל וקין: (1) שליטה כלכלית על נכסים, (2) הבדלי אמונה ודת, (3)ריב על מין ועל נשים [3].וַיִּפְּלוּ פָּנָיו” = אב -טיפוס למחלוקות מרות.
שלב ג’האל מתערב ומתרה בקיין לא להיכנע ליצרו המקנא מאוד בהבל – האל מתחיל ב “למָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ “. ספורנו מסביר- כי כשיש לקלקול איזו תקנה, אין ראוי להצטער על מה שעבר אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד[4]. והאל ממשיך- “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ: (בר’ ד 7). האל אומר לקין, שאם יטיב מעשיו ויתגבר על תחושותיו יוכל לעמוד איתן. יש בו את היכולת לשלוט ביצריו[5].
שלב ד’-
הרצח.
שלב ה’- האל נוזף בקין על הרצח אך “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן” ( בר’ ד 17).
שלב ה’
קין הנענש הוא נע ונד אך מנסה להקים שושלת. בנו חנוך מקים עיר וצאצאיו מקימים טכנולוגיות “יוּבָל…אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב…תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל” (בר’ ד 18-22). אך העולם הוא לא כשהיה. שהרי, “רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ”.

והיכן היו ההורים, אדם וחווה? כאן המקרא שותק
מתברר שהזוג הראשון שהיה כה פעיל בגן עדן, לא הכין את דור ההמשך לתקלות אפשריות. אין כל התייחסות לפעולה שנוקטים אדם וחווה כדי למנוע תקלות עתידיות. במיוחד מהדהדת השתיקה של אדם הראשון לגבי רצח הבל, מול כאבו של יעקב ” טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף ” (בר’ טז 33). המדרש איתר אנומליה זאת ולעניות דעתי, ביטא זאת בדרכו, תוך הצגת סצנריו תמוה. “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן” ( בר’ ד 17) שואל המדרש מהיכן יצא? אחד ההסברים הוא שקין יצא שמח מתוצאות משפטו אצל הקב”ה לאחר הרצח, לאחר שחזר בתשובה. עתה, פוגשו אדם הראשון ושואלו איך היה המשפט אצל הקב”ה. או- איך הצלחת לצאת מזה בשלום[6]. הרגש היחיד שמבטא אדם בעניין הוא השאלה הסתמית- איך היה?
במילים אחרות, לא רק שאיננו יודעים על מעורבות אדם וחווה בחינוך צאצאיהם, גם הנתק הרגשי תמוה. נראה לי שהמקרא מרמז שלא די היה ב לָדַעַת טוֹב וָרָע“. התנהגותו זו של הזוג הראשון, אינה מתאימה לראש שושלת.

שושלת אברהם ושרה
לעומת משפחת אדם וחווה, משפחות האבות ובמיוחד נשות האבות הצליחו לראות את הנולד ולמנוע את ההשפעות הנוראיות שהקנאה יכולה להביא. נראה לי שהמקרא מעלה על נס את יכולת שושלת אברהם ושרה לפעול בשום- שכל כדי למנוע התקוטטויות רצחניות בין בני משפחתם.

האימהות שרה ורבקה קבעו דפוס התנהגות ראשוני להימנעות מסכנות ההתקוטטות

  • שרה מנעה היתקלות בין ישמעאל ליצחק בכך ששילחה אותו לדרכו עם בירכת אברהם. בכך שמרה על המשפחה הראויה.
  • רבקה מנעה היתקלות בין יעקב לעשיו בכך ששילחה אותו לחרן לתקופה ארוכה ביודעה שיחזור עם אשה ראויה שתתאים לשושלת.

בהמשך השושלת, הבנים שחונכו כיאות, נהגו בדפוס התנהגות דומה.

  • יעקב נמנע מהתקוטטות עם עשיו, בעת שחזר משנותיו הארוכות אצל לבן
  • יהודה מנע רצח בין האחים בכך שמכר את יוסף למדיינים
  • יוסף עצמו נמנע מנקמה באחים

הלקח לדעתי הוא ששושלת עשויה להצליח אם ראשיה מבינים שבמסגרת “לָדַעַת טוֹב וָרָע”, עליהם להכתיב נורמה של הימנעות מעימותים רצחניים, בכל מחיר. מעשי אבות סימן לבנים.[7]

===============

[1] המונחים האנושיים וַיִּנָּחֶם כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ ראויים להבהרה. להלן מובאים פירושים לדוגמא.

וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. אמר ר’ אחא בר’ חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. דבר (=הסבר) אחר, מוסב על לבו של האדם, שהרי ידעתי כי יצר לב האדם רע: (מתוך “בעלי התוספות” =. כמה מאות של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש”י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. רבי אחא בר חנינא היה אמורא ארץ ישראלי המאה ה-4).
וַיִּנָּחֶם כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ- והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי, שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלושה בדים קטנים, להכריע בגזעו או בגזע זולתו. שאין ספק שכאשר יעשה זה (ויקצץ בענפים), לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהייתה בתחילה, אבל נשתנו מעשיו. שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ (עץ האדם הראשון), ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו, ואינו כן כי לכך נתכוון בתחילה..(דון יצחק אברבנאל- המאה ה 15, האי האיברי, שר אוצר של כמה ממלכות כגון פורטוגל, קסטיליה, אראגון ונאפולי, פרשן תורה).

 [2] הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו באמירה. הוא רק אמר ומיד זה נעשה – “וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר” ומיד – “וַיְהִי אוֹר”. כל פרט בבריאה נברא באמירה. ואע”פ שהקב”ה יכול היה לברוא את האדם ברגע אחד, כמו שעשה עם שאר ברואי העולם, “לא עשה כן בבריאת האדם.. ” “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: “ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי” (קהלת רבה פרשה ז’).

[3] נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית עמ 28: “לא בבני האדם הראשון עוסק מדרשינו…אלא בשאלה הגדולה – מה הוא הגורם העמוק ביותר, סיבת כל הסיבות לרצון האדם לריב, למלחמה, להרג, לרצח אח את אחיו….שלוש התשובות הניתנות בדברי המדרש הנ”ל. התשובה הראשונה היא הכלכלה…התשובה השנייה היא אמונות ודיעות, הדת…התשובה השלישית, המין, האשה.

המדרש בבראשית- רבה כב ז : ” ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו’. על מה היו מדיינים? כלכלה ונכסים– אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. זה אמר: הארץ שאתה עומד עליה שלי. וזה אמר: מה שאתה לובש שלי. זה אמר: חלוץ! וזה אמר: פרח! (הסתלק) מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

אמונות ודעות– רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר על מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ”ק (=בית המקדש) נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ”ק נבנה… ויקם קין אל הבל אחיו וגו’.

נשים ומין– אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך ויקם קין: (מדרש בראשית-רבה, נערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית)

[4] ספורנו על בראשית ד 4. רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ. 1468-1550, היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

[5] מ.ד. קאסוטו, “מאדם עד נח” עמ 140: “כתוב זה הריהו מהקשים ומהסתומים ביותר. בתקופות הקדומות מנו אותו חז”ל בין המקראות שאין להם הכרע מפני הספק בקשר הסינטקסי של המלה שאת”. עמ’  142 : “ועכשיו לאחר שפירשנו אחד לאחד את כל הביטויים הקשים שבנאום האלוהי אל קין , נוכל לעמוד על הקשר שביניהם אל כוונת הנאום, בכללותו: מדוע בני אתה מתעצב ומדוע אתה כובש פניך בקרקע? אין שום סיבה לכך. די לך שתיטיב את מעשיך ואז תוכל לעמוד איתן על רגליך, בקומה זקופה. אבל אם לא תיטיב את מעשיך ותתחיל לחטוא, אז החטאת תהיפך לך ל”רובץ”, ואותו “הרובץ” ישתוקק להשפיל אותך ולעשות אותך “רובץ” ארצה כמוהו. ואולם, אינך נתון בידו. ואם רק תרצה, תוכל להתנגד לו ולהתגבר עלין ולהשתחרר מהשפעתו- וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:”.(משה דוד (אוּמְבֶּרְטוֹ) קָאסוּטוֹ, 1883-1951, היה רב בפירנצה ופרופסור למקרא באוניברסיטה העברית. עסק בפרשנות המקרא, בביקורת נוסח המקרא ובאשורולוגיה).

[6] לא מצאתי במקרא עצמו ובפרשנויות התייחסות לעניין מעורבותו של אדם בעניין קיין. המדרש המעניין על הפגישה בין אדם הראשון לקיין מובא בהתייחסות לדו שיח בין ה’ לבין קין לאחר רצח הבל בפרק ד’. קין מיתמם – לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. אך ה’ מעמת אותו עם הרצח קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה ומענישו , להיות נָע וָנָד תוך כדי הגנה מרצח- כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ.

ואז מסופר טז וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן. המדרש שואל- מהיכן יצא? אחד ההסברים שלטעמי הוא מוזר מאוד –  יצא שמח…פגע בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: כך הוא כח של תשובה, ולא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר: “מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'” (בראשית רבה , שמעוני)

[7] נראה לי שבהסברם על מניעי מחלוקת הבל וקיין כמובא בהערה 3 למעלה, התייחסו חז”ל גם למחלוקת בין יהודה לישראל בזמן רחבעם בן נבט. המחלוקת ששיאה מובא במל”א יב, הייתה על היבטים כלכליים (אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים), היבטי אמונה (האם ירושליים, היא מיקום מושבו של האל) היבטי כבוד (שבט יהודה מול עשרה שבטים לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ.).

שמחת תורה: מחגיגה לשגרה | שושנה מיכאל-צוקר, תשרי תשפ”ג

את שמחת תורה אנחנו חוגגים בשירים וריקודים. אם חג השבועות משחזר את טקס החופה בו עם ישראל קודש לה’ עם התורה ככתובה, שמחת תורה היא המסיבה שבה אנחנו חוגגים את הקשר שנרקם.

אחרי המסיבה, באה… השגרה.

שגרה שהתגעגענו עליה משך כל תקופת החגים אבל שהיא גם קשה לשאת, הפיתוי לשבור אותה חזק. לכן ואני מתפללת עם המשוררת אורה אילן:

אלוהי: 
למדני לשאת את
אָשְׁרוֹ של הזמן
החולף ואינו חוזר.
למדני לשאת את
עֻלהּ של שיגרה
היודעת כל כך לוותר[1]

אחרי שמחת תורה, אל לנו להשאיר את התורה מאחור, אלא לקחת אותה אתנו אל תוך השגרה; ללמוד וללמד, להתיחס לתורה ברצינות כדי לשמור את חכמת הדורות, להרחיב אותה ולהנחיל מורשת לדורות הבאים.

בשמחת תורה נקרא: “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב” (דברים לג:ד) עליו נאמר בתלמוד: “אל תקרי מורשה, אלא מאורסה” (פסחים מט ע”ב).
באמצע המאה העשרים, ר’ יחיאל יעקב ויינברג הסביר:

רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים… אל תתייחסו אל תורה כאל ירושה עתיקה אלא כאל “מאורסה”, כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.[2]

בשמחת תורה, בואו לחגוג את התורה, את המורשת.

אחרי החגיגה תבוא השגרה. אם אנחנו רוצים גם להעמיד לעצמנו דורות המשך שישמחו גם הם בתורה, עלינו להביא אותה אל תוך השגרת חיינו, לא רק כמורשה אלא כ-“מאורסה” מרכיב חשוב, ללמוד וללמד

כי היא חיינו ואורך ימינו.

=========

[1] ב-הלל ויס (עורך) ואני תפילתי: שירת התפילה של משוררים בני זמננו (1988), ע’ 94.  השיר ממשיך ” למדני לשאת את כאב הותור שאין לו היתר.”

[2] למדתי את הטקסט מר’ ליונל לוי .הוא מופיע גם כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/92-2.htm מקורו כנראה בהקדמת הספר רזא דאורייתא, מאת הרב ז”א רבינר.

 

שבת חול מועד סוכות: משה מנהיג גדול | מוטי לקסמן

בשבת חול המועד סוכות, [א] אין קוראים את פרשת השבוע כרגיל, אלא מפנים לחלק מפרשה אחרת. [ב]

שוב מתאר המקרה, את משה כמנהיג לדוגמא.

כך נאמר,

“הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ”. [ג]
“וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן”. [ד]
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”. [ה]

משה מבין את האמירות האלה כלשונן. 

אין מלאך. משה תמה, “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ […] וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי”. [ו]

פרשנים שונים, מבינים את הפשט.

  • “שאין זו הודעה, שאין אני חפץ בה”. [ז]
  • “מי הוא המלאך?” [ח]
  • “ולא די שאין דעתך לילך עמנו אלא אפילו אותו מלאך שאמרת שילך עמי לא הודעתני”. [ט]
  • רשב”ם, נכדו של רש”י, טעון יותר מכך, “אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך”. [י]

משה דורש מימוש האמירה. לא לעצמו, אלא להנהגת העם.

יתר על כן, אם יש אי הבנה, טוען משה, הוא מצפה להבהרה ברורה, “וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”. [יא]

אם תשומת לבך לא הופנתה לכך, נזכור, משה מצדד תמיד בעם, “וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”.

אין זו הפעם הראשונה, משה חוזר ומבהיר תפקודו המלא הוא בדאגה לעם.

תשובת אלוהים, “וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ”, [יב] אינה מספקת למשה.

משה דורש הבטחה ברורה, כדי למנוע איזו שהיא אי הבנה, משה מדגיש, “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“. [יג]

משה מוסיף ומקשה, מהי ההוכחה שאכן נמשיך במסע במדבר, לקראת המטרה היעודה?

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. [יד]
תשובת האלהים היא, “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם”. [טו]
משה אינו מסתפק בכך, “וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. [טז]
תשובת אלוהים משקפת את המרחק בין האדם לאל, “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. [יז]

אכן, המרחק בין משה האיש לבין אלוהים גדול מאוד, אבל, משה אינו חושש להעלות ספקותיו, כאשר המניע הוא אחד, טובת העם.

<>

לא משנה אם מנהיגינו היום הם חובשי כיפה או רק קרחת, אין מנהיגים כמשה!

<>

הבהרות ומראה מקום

נכתב במקור בשנת תשע”ז

א. גם בחול המועד פסח.
ב. פרשת כי תשא, שמות לג, יב – לד, כו.
ג. שמות כג, כ–כא.
ד. שמות לב, לב–לג.
ה. שמות לג, ב.
ו. שמות לג, יב.
ז. רש”י על אתר
ח. אברהם אבן עזרא על אתר.
ט. דעת זקנים על אתר.
י. רשב”ם על אתר.
יא. שמות לג, יג.
יב. שמות לג, יד.
יג. שמות לג, טו.
יד. שמות לג, טז.
טו. שמות לג, יז.
טז. שמות לג, יח.
יז. שמות לג, כ–כג.

חג הסוכות: והיית אך שמח | מוטי לקסמן
“וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ , כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ”. [א]
כך אמר קהלת, אשר את מגילתו אנו קוראים בחג הסוכות.
ואם הוא אמר, לא “נשבור לו את המילה”, נכון?
מאות שנים אחרי קהלת ממליץ ר’ נחמן מברסלב: “מצוה גדולה” , “להיות בשמחה תמיד! וצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות ולהרחיק העצבות והמרה שחורה ולהיות אך שמח תמיד.”
כל זאת למה?
“והוא רפואה לכל מיני חולאת. כי כל החולאת בָּאין רק מעצבות ומרה שחורה” [ב].
תמיד רצוי לשמוח.
אחת ההזדמנויות לשמחה היא בחגים.
שלמה המלך חונך את המזבח בבית המקדש ואז “וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל” [ג]. הסופר המקראי קורא לחנוכת המזבח בשם הֶחָג, בהא הידיעה! מבהיר הרד”ק: “חנוכת המקדש קרא גם כן חג לפי שהיתה סמוכה לחג הסכות” [ד].
והטעם, “רבי יהושע שאומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה – אלו שמונה ימי הֶחָג” [ה].
סוכות החג היחיד בתורה המכונה “הֶחָג” בהא הידיעה.
<>
“הֶחָג” שהוא  חג סוכות ושמחה הם שני מושגים קשורים זה בזה בקשרי צהלה רבים.
אפשר בהחלט לומר: “הֶחָג” שהוא  חג סוכות, בא עלינו לשמחה ולששון.
ראשית, התורה עצמה מספרת לנו על כך:
“חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ […] וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” [ו].
חג הסוכות הוא המועד היחיד משלושת הרגלים שהתורה מצווה לשמוח בו באופן מפורש.
הרמב”ם, מתאר: “והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות” [י].
אם-כן, שמחה רבתי, אבל, איזו שמחה זו?
אפשר לומר שיש כאן שמחת תודה: “כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” [יא].
תודה על איסוף היבולים החקלאיים. אכן, חג הסוכות מכונה גם חג האסיף.
אבל, במובן זה, זו שמחת הישג בלבד.
למה אני אומר בלבד?
כי שמחה על הישג, היא אכן שמחה, אבל היא מותנית בהישג בלבד, ולכן זו שמחה מוגבלת.
לדעתי השמחה שאנו מצווים היא לא בשל מה שהיה אלא דווקא לקראת המחר.
בחג הסוכות אנו עומדים בפני החורף, והתופעה המרכזית החשובה ביותר היא הגשמים.
אפשר להיערך בחששות, בחרדה ואף בפחד (תהיה שנה גשומה? אולי תהיה בצורת?).
אבל אפשר להיערך גם בשמחה.
כך אני קושר זאת גם ל”שמחת בית השואבה”.
זו הפרשנות שאני מאמץ ב”וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”, כלומר היה רק שמח, תמיד שמח!
שמחה אולי אינה מגבירה את כמות הגשמים, אבל היא מעוררת באדם כוחות ליצירה ולהתפתחות, ולחיים טובים יותר, גם אם ירדו פחות גשמים.
שמחה כזו יכולה רק להביא לטוב, למנוע פגע ולהמעיט רע.
שמחה כזו נראית כחיוך, כעיניים זוהרות ובורקות [יב].
לשמחה כזו, כיוון, לדעתי, רבי נחמן מברסלב, שדבריו פתחו את הדיון הנוכחי: “להיות בשמחה תמיד!”
ואם תגידו שזה לא קל, נכון זה לא קל. אבל, תמיד, זה אפשרי.
אם נתפוס את האדם כקדוש, ונפעל כך, לא יחסרו סיבות לשמוח.
<>
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ” “וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”: אשרינו שנזכה לשמחה כנה ואמיתית בחג הסוכות ובכל ימות השנה. אמן, כן יהי רצון.
 ====

הארות ומראה מקום
[א] קהלת ח, טו.
[ב] מליקוטי מוהר”ן.
[ג] מלאכים א ח, סה.
[ד] רד”ק למלכים א ח, סה.
[ה] בבלי, עירובין מ, ב.
[ו] דברים טז, יג–טו.
[ז] רמב”ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב.
[ח] “החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה […] אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו” (מסכת סוכה, ה, א).
[ט רמב”ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יד.
[י] שם, הלכה יג.
[יא] דברים טז, טו.
[יב] הדגמה מצוינת איך לצחוק ולעורר שמחה, בלי סיבה אפשר לראות ב – YouTube
בקישורים: Bodhisattva in metro, Bodhisattva by Busחג הסוכות, והיית אך שמח /  מוטי לקסמן, תשע”ט

פרשת האזינו: להמשיך ביחד | הרבה גייל בוסקילה, תשרי תשפ”ג

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי (דברים לב, א).
וַיַּרְא ה’ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם
וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם (לב, יט-כא).

אנחנו בני ישראל. משה הוביל אותנו וטיפח אותנו במדבר. כשאנו נושאים עינינו ומביטים לרום, וכשאנחנו מביטים סביב סביב, אנחנו מודעים לשינויים העוצמתיים שהחלו משפיעים עלינו. אפילו לפני ששמענו את מילותיו האחרונות של משה, פחדנו מהן. אל מי דיבר משה מהרגע הראשון? האם היה כסופה מתגלגלת במרחב באותו רגע? אין אלו מילות נחמה מפיו של הורה אוהב שרוצה להקל את הפרידה המתקרבת. הפעם משה מדבר ברהיטות, בצלילות, ואנו – אנו רוחפים ורועדים מעוצמת התוכחה.

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא, יט). כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (דברים לא, כט).

מילים קשות. מילים של אימה. מבול של תבהלה מפי אדם שהעיד על עצמו “כבד פה וכבד לשון אנכי” (שמות ד, י). ואנחנו, אנחנו לבד. אנחנו חלשים, מבולבלים ועדיין רוחפים מפחד. איך נמשיך ללכת לצלילי מילים כאלה? האם לעולם נובס במאבק המתחולל בנו להיות אנשים אתיים ומוסריים? מי יוביל אותנו באין משה אתנו?

וַיַּעֲנוּ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם-מֹשֶׁה (יהושע א, טז-יז).

היה עלינו להיות חזקים דיינו כדי להסכית למילים הגורליות שיצאו מפיו של משה. ויהושע, המנהיג החדש שלנו, שהוביל אותו מעברו האחד של הירדן לעברו השני, גם הוא הזכיר מילים אלה. רגע לפני שאנחנו הולכים קדימה, אנו מסבים ראשנו לאחור – ועשויים להתבלבל. האם העבר תומך בנו כשאנו פונים אל העתיד, כשאנחנו עוברים מעבדות לנדודים להתנחלות בארץ המובטחת ולחיים הקבע בה?

 אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ, מִמֶּנִּי– אַל תַּט-בְּאַף, עַבְדֶּךָ: עֶזְרָתִי הָיִיתָ; אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי-אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי; וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי ה’, דַּרְכֶּךָ: וּנְחֵנִי, בְּאֹרַח מִישׁוֹר–לְמַעַן, שׁוֹרְרָי (תהילים כז, ט-יא).

הזמן להתמודד עם האתגר הגיע עוד לפני מותו של משה. נועדנו להתמודד בכוחות עצמנו. בכל דור ודור אנו עומדים במצב זה, כשהנסיבות משתנות ועלינו להמשיך בדרכנו, וכל זאת, ללא המנהיג שהוביל אותנו בתחילת המסע. הבחירה חוזרת על עצמה ומהדהדת לאורך ההיסטוריה כולה.

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, יט).

הבה נמשיך יחד, מאוחדים עם אבותינו ואימהותינו. נמשיך את מסע הדורות.

© 2021 מאתר מדרש הרבה

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ | אניטה תמרי, יום כיפור תשפ”ג

עמדתי מול סל הכביסה המלוכלכת והפרדתי בין הפריטים הבהירים לפריטים הכהים. היום הבדים סינתטיים יותר והצבעים עמידים יותר, ובכל זאת אני ממשיכה לעשות את שלימדה אותי אמי – להפריד. שהרי הכהים עלולים לשנות את גוונם של הבהירים

ולאחר הכביסה ולאחר הייבוש הבטתי בבגדים ובפריטים האחרים שיצאו מהמכונות. היה להם ריח מסחרי שאנו חושבים עליו כריח של ניקיון, אבל אף אחד מהם לא היה נקי וחדש כמו שהבטיח לי ישעיה

יום הכיפורים הוא יום של התחלה חדשה. אף כי ההתחלה היא חדשה, אנחנו לא חדשים. כמו הבגדים שכיבסנו – כבר עברו עלינו שינויים. קצת נפרמנו בקצוות. יש כתמים זעירים שלעולם לא ירדו, אבל למדנו להפוך אותם לחלק מעצמנו, ואולי אפילו לשים עליהם קישוט קטן כדי להסתירם מעיני העולם ולהצמידם קרוב יותר אלינו. והצבעים – הלבן הבוהק שהיה כל כך מצודד בחנות מאבד מהבוהק במים המליחים והקשים שלנו, למרות הבטחותיהם של יצרני תכשירי הכביסה

יום כיפור הוא היום שבו אנחנו מכירים בחולשותינו. השָֹׁני לעולם לא יהיה לבן כשלג. היינו צחים ולבנים כשנולדנו, ומאז, אנחנו הולכים וצוברים כתמים ושינויי צבע. חלקם נפלאים – זוהר אהבת המשפחה, אור הידע והלימוד, צבע המשחק והטיול. חלקם קשים ועצובים – שחור הפרדה, אפלת הפחד, חשכת המחסור

למילה “כתם” שתי משמעויות – זו המלכלכת ולפעמים מביישת והשנייה – זהב, מתכת אצילית ונחשקת המקשטת ומאדירה את העונד אותה

ביום הכיפורים הזה, נזכור שגם הכתמים-פגמים הם חלק מאתנו ושבכל כתם, בכל ניסיון שנכשל, בכל אהבה שנכזבה, בכל מפלה שנחלנו יש גם זהב. אוצר של חוסן פנימי שאתו נמשיך ואותו נישא אתנו תמיד

שנה טובה – שנה אנושית של כתם וזהב

 

 

נכתב ליום כיפור תשע”ח

פָּרָשַׁת וילך: למען חינוך | הרב ליונל לוי, תשרי תשפ”ג 

הפרשה ממשיכות את נושא חידוש הברית בין עם שראל ואלוהים בערבות מואב לפני הכניסה לארץ ישראל ואת נושא העברת הנהגת העם משה ליהושע.

בין שאר הדברים משה מצווה “לרענן” את הברית הזאת כל שבע שנים. דבר זה ייעשה ע”י הקראת דברי התורה/הברית במעמד כל העם פעם בשבע שנים. מעמד זה נקרא “הקהל”.

התורה מצווה את ההורים להביא גם את הילדים למעמד “הקהל”.

התלמוד (מסכת חגיגה דך ג’) מסביר שמטרת הבאת הילדים היא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כלומר כדי שההורים יקבלו שכר מה’ על הבאת הילדים.

ההסבר הזה נראה על פניו אבסורד משתי סיבות:

  • האחת, אם מטרת הבאת הילדים היא כדי שההורים יקבלו שכר, אם כן הילדים באים רק בשביל הוריהם אבל לא בשביל עצמם, ולילדים אין תועלת לבוא.
  • -השניה, בניגוד לתלמוד – התורה כן אומרת שמטרת הבאת הילדים היא עבור הילדים עצמם: “ובניהם אשר לא ידעו – ישמעו ו(י)למדו ליראה את ה’.”

אחד התירוצים (המודרניים) שאמרו כדי ליישב את התלמוד הוא שלעיתים קרובות מדיי ההורים לא באים לשמוע את התורה בבית הכנסת בשביל עצמם:

“אני פה כדי שהילד/ה שלי יכיר קצת מה זה בית כנסת. כשהוא יתבגר, לא אמשיך לבוא”. התלמוד הכיר את דפוס המחשבה הזה, ולכן הוא אומר – באופן אירוני וכואב – שהציווי להביא את הילדים הוא “כדי לתת שכר למביאיהם”.

כלומר, אם לא היה צורך להביא את הילדים- ההורים בעצמם לא היו באים.

אז נכון שבהתחלה אנחנו באים לבית הכנסת לא בשביל עצמנו אלא רק בשביל ילדינו. אבל התקווה היא ש”מתוך שלא לשמה- בא לשמה”, ובסופו של דבר נצליח לבוא גם בשביל עצמנו.

ראש השנה: מה הקשר של שרה, רחל וחנה לר”ה? | מאת אסתר ואלי מיאסניק  תשרי תשפ”ג
(לעלוי נשמתו של פרופ’ מישל אזולאי, פריס)

הקריאות  בשני ימי ר”ה בתורה ובהפטרה מביאות 4 אירועים- (1) שרה בת ה 90 יולדת את יצחק ולאחר מכן מוודאת גירוש הגר וישמעאל (2) עקידת יצחק (נושא כבד זה לא יורחב כאן) (3) קשיי חנה העקרה מול צרתה (פנינה), תפילתה המרשימה ולידת שמואל הנביא שהמליך את דוד (4)  ירמיהו מבטיח פריחה מחדש של העם שנמצא בגלות ובמצב ירוד בגלל רצון ה’ “כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב” (ירמ’ לא) וגם בגלל רחל שבעבר התקשתה בהבאת יוסף אך במשך הגלות לא ויתרה עליו -“מֵֽאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ” (שם).

מה הקשר של האירועים הללו לראש השנה? ננסה להבין זאת באמצעות שתי הגדרות החג המופיעות במקרא.

ההגדרה האחת לחג מובאת במפטיר של שני ימי החג. החג מוגדר  כיוֹם תְּרוּעָה’.

המפטיר נלקח מפירוט ההנחיות לקורבנות (במד’ כח-כט)  לגבי כל המועדים: שבת, פסח, ביכורים (=שבועות) , א תשרי (=ר”ה),  יום הכיפורים, אסיף (=סוכות)  ועצרת (=שמחת תורה). הניסוח של המקרא בעניין ר”ה הוא כדלקמן: “וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (=תשרי) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ”.

כלומר, בר”ה יש להריע. מדוע מריעים? התרועה היא מהלך מקובל במקרא להביא את ה’ לזכור את פנייתינו אליו בעת מלחמה, בימי שמחה, במועדים ובראשי חדשים. ” וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם–וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם.  וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם–וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם…” (במד’ י 9-10).

חז”ל הסבירו בהתאם, שאיזכור שרה, רחל וחנה נובע מכך שה’ זכר בא’ תשרי את פניותיהן לסייע להן בלידת בניהן [1] . נכתב ברחל: ” וַיִּזְכֹּר ה’ אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ ה’ וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ” (בר’ ל 22) ונכתב בחנה לאחר תפילתה אצל עלי הכהן : ” וַיִּזְכְּרֶהָ ה’,  וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל” (שמואל א’ א 20-19 ) ונכתב בשרה: ” וַה’  פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה’ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”. (בר’ כא 1). זוכר=פוקד.

אציין שבמקרא מקובל לרוב שזיכרון אינו אירוע סתמי. לא זוכרים “סתם”. הזיכרון קשור הדוקות לעשייה קונקרטית. למשל ה’ זוכר את הבטחתו לשחרר את ב”י ממצריים ומבצע זאת ועוד [2] . מסקנתי היא, שמענה אפשרי אחד לשאלה הפותחת הוא, שמטרת המקראות וההפטרות היא להביא לתשומת ליבנו שעלינו לנסות להביא לכך שה’ ייזכר בפניותינו אליו ו/או בחסדי האבות ויפעל קונקרטית למימושן.

ההגדרה האחרת לחג ניתנת  במסגרת ההנחיות לגבי כל המועדים בויקרא כג. כאן מוגדר החג  כ- ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה’.

נאמר : “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה’ “; (ויקרא כג). מאליה עולה השאלה- איזו תרועה יש לזכור ולמה. שהרי, המקרא נוהג להיות מאוד ספציפי בעניין הזכרון הנדרש מהפרט במהלך המועד. למשל- פסח וחג הסוכות.

יש מספר פרשנויות למונח ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה [3]. להלן אנסה להבין את הסיבה לקריאות ולהפטרות באמצעות ההסבר של הרב סעדיה גאון (רס”ג) לסיבה לתרועה בשופר בר”ה. ( 882 -942. מגאוני בבל. בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד ” אחת הדמויות הססגוניות , החדשניות , המרשימות והמשפיעות ביותר בתחום היהדות לדורותיה” ).  רס”ג  מביא 10 סיבות לתקיעה בשופר ואחת מהן היא ” להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע” [4] .
אם נחקור מעט  בדרישת הזכרון לגבי מעמד הר סיני, הרי כריתת הברית עם ב”י במעמד הר סיני היא שלב נוסף במהלך בו החל ה’ בהקמת העולם. בשלבים הקודמים- ה’ ניסה לקדם עולם טוב יותר באמצעות הברית שלאחר המבול כשעמד להשמיד את יצירת כפיו (בר’ ט) ובאמצעות הברית עם האבות שהכירו בתפישה המוטעית של האלילות  (בר’ טו).

אני מציע איפוא לראות בדרישה ל ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה’ את הדרישה של המקרא שאנו כבניו (” בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”, שמ’ ד) של האל, אמורים לזכור כל הזמן “לסייע” לאל בהשלטת עולם טוב יותר  ” ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע”.

הסבר זה, מאפשר מענה אחר  לשאלה הפותחת לגבי הקשר של הקריאות בתורה ובהפטרה לר”ה. אנו יודעים ששרה דאגה לכך שתתקיים שושלת ראוייה. זאת ע”י גירוש הגר. כתוצאה מכך, הברית בין ה’ לאברהם עברה ליצחק וממנו ליעקב.  רחל דאגה לרוחניות דור ההמשך בכך שגנבה את אלילי האבן (=התרפים) של לבן ולאחר מכן הולידה את יוסף שאיפשר הצלת יעקב ובניו מהרעב הגדול. בהמשך, הביאה רחל בתחנוניה להצלת העם מגלות בבל ומגלות עתידית.  חנה לא ויתרה לפנינה צרתה ועמדה על זכותה להביא ילד. בכך הביאה ששמואל המליך לבסוף את דוד המלך.

שלושת הנשים הביאו איפוא תוך מאמץ אישי להמשך תחזוקת הבריתות של ה’. לא בכדי קושרים במשנה בין הולדת העולם בתשרי, ראיית הישראלים כבניו של ה’, לידות שרה רחל וחנה והתקווה העתידית ש”בתשרי עתידין להיגאל” (ראה הערה 1).

לסיכום

הבאתי שני הסברים לקשר בין זכרון לבין ר”ה (שהוא כידוע גם יום הזיכרון). מחד, להיעזר בתרועה כדי לוודא שה’ יזכור את פנייתינו ויפעל בהתאם ומאידך, המשימה שלנו לזכור את התרועה שנשמעה בכל העולם במהלך ברית הר סיני ולסייע לממש את מאמצי הברית של ה’ מתחילת האנושות.  שני הסברים אלו באים לידי בטוי בקריאות בתורה ובהפטרה

==============

[1] מסכת ראש השנה דף י עמוד ב – מחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע

… “רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל”.

 אנו רואים במובאה זו הן קשר בין ר”ה לשרה, רחל ולאה אך גם למאורעות “אסטרטגיים” כבריאת העולם וגאולת העם.

[2]

  • ה’ ‘זוכר’ לפעול עקב מצב נתון. בראשית פרק ח-1: ויזכר ה’ את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר ה’  רוח על הארץ וישכו המים:   שמות פרק ב 24:  וישמע ה’ את נאקתם ויזכר ה’ את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב:
  • ה’ ‘זוכר’ לפעול כהיענות לבקשה. בראשית פרק ל-22: ויזכר ה’ את רחל וישמע אליה ה’ ויפתח את רחמה:
  • הפרט נדרש לשמור הנחייה כדי ‘לזכור’ . שמות פרק יב: והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה’ לדרתיכם חקת עולם תחגהו:  שמות פרק יג 9:  והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה’ ממצרים:
  • ה’ ‘זוכר חסד אבות’ ומשנה מציאות לא טובה של העם. זאת בתנאי לתפקוד נכון. ויקרא פרק כו 41-45: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקים אֲנִי ה’:

[3] למשל, רש”י מתעלם מהצורך להגדיר אירוע ספציפי אותו אנו נדרשים לזכור. הוא מסביר את המונח  זִכְרוֹן תְּרוּעָה: ” זיכרון פסוקי זיכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל”. במילים אחרות- כל פרשנות הכוללת אחד משלושה אלמנטים אלו היא רלבנטית.

[4] תודה לרב ד”ר חנוך מנקס שהפנה תשומת לבי להסבריו אלו של רס”ג

פרשת נצבים: הנוכחים והנעדרים | אליאנה תפוחי. אלול תשפ”ב

פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה (השנה היא ממש צמודה לראש השנה). הפרשה הזו, כמו שלוש הפרשות העוקבות עד לסיום הספר, הן הפרשות הקצרות ביותר בתורה.

פרשה זו עוסקת בהמשך חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ המובטחת. לכריתת הברית המחודשת הזו, מציין הכתוב, ש”אתם נצבים היום כלכם” כל בית ישראל לשבטיו השונים: מהזקנים ביותר עד הצעירים ביותר, מראשי השבטים המכובדים ביותר ועד חוטבי העצים ושואבי המים. אף אחד לא נעדר ממעמד חידוש הברית בין העם לאלוהיו, והפיכת שבטי העבדים שעברו כברת דרך ארוכה (תרתי משמע), לעם אחד המתחייב לשמור את מצוות האל “למען הקים אותך היום לו לעם…. כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך…”.

בנוסף לאמור לעיל, מגדיל ומציין הכתוב, שהברית הזו נכרתה לא רק עם הניצבים עצמם, אלא גם עם כאלו שאינם ניצבים במקום “לא איתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום”.

הפרשנים לדורותיהם ניסו לפענח למי מתייחסת התורה כאשר היא רומזת על “נוכח נעדר”. כולנו מבינים מהכתוב שכל בני הדור שחיו בתקופה זו נכחו במעמד הברית, כפי שכתוב בתחילת הפרשה. הפרשנות הרווחת היא שהכוונה לדורות העתידים לבוא, ופרשנות נוספת היא שהכוונה לכל הנשמות הקיימות בעולם.

אני מעדיפה לקבל את הפרשנות הראשונה ולא את הפרשנות המיסטית. לפרשנות הראשונה יש תוקף ביולוגי, כפי שכבר ציין המלבי”ם (המגיד מקמפן) :”בהכרח שאשר איננו פה, המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנם פה, ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם…”. כלומר, המחויבות לברית נישאת במטען הגנטי של ההורים הנוכחים לצאצאיהם לעתיד לבוא.

הנכחת הנעדר היא בעצם אמירה קריטית שהברית של הדור הנוכח עם אלוהים היא ברית חובקת תקופות וחובקת היסטוריה, ומגדילה את האחריות וכובד המשמעות של הברית הזו. זו ברית עולם בין אלוהים לעם ישראל לדורותיו.

גם בסיום הפרשה,יש עדות על החשיבה לגבי הדורות הבאים, כאשר ניתנת לאדם הבחירה בין הטוב (החיים) ובין הרע (המוות), ההמלצה היא “ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך“.

פרשת כי תבוא: מקרא ביכורים ובניית זהות ישראלית | אהובה שחר, אלול תשפ”ב

פרשת ” כי תבוא” פותחת במצוות העלאת ביכורים ואמירת “מקרא ביכורים”.

כל אדם מישראל מצווה לקחת מראשית פרי האדמה ולהגיע ל”למקום אשר יבחר ה'”. בעת מסירת הביכורים לכהן עליו להגיד בקול רם, להכריז (“וענית ואמרת”): “ארמי אבד אבי… וירד מצרימה ויגר שם… ויהי שם לגוי גדול… וירעו… ויענונו… ונצעק… וישמע… ויצאנו… ויבאנו אל… ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי…”

אמירה זו היא מעין הצהרת זהות אישית שכל אדם מישראל מחויב בה אחת לשנה. והיא, כידוע, נכנסה גם להגדה של פסח .

ההצהרה פותחת במילים “והיה כי תבוא” שניתן להבין במשמעות של “כאשר”, אבל אפשר להבין גם כתנאי: “אם תבוא”. כלומר, לא ברור מאליו שאכן תגיע לארץ המובטחת, ההגעה לארץ היא משאת נפש.

מעניין לשים לב לחילופי הגוף בהצהרה. לעיתים מופיע גוף רבים ולעיתים – יחיד. “ונצעק” ” ענינו” “עמלנו”, “ויוציאנו”, “ויביאנו” אבל הפתיחה היא ביחיד : ארמי אבד אבי” והסיום ביחיד: ” ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'”. ההצהרה היא אישית: “חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. זו חובה אישית לכל אדם. וידוי אישי. תזכורת אישית. הקיום של כל אדם מישראל בארצו איננו מובן מאליו.

חלק מזהותו של כל אדם היא הזהות הלאומית שלו. חלק מ”האני” של כל אדם נמצא בנוף מולדתו, בארצו ובעם שבו הוא נולד וגדל.

בישראל שאלת הזהות של האדם מורכבת. עולים שהיגרו, עלו מארצות שונות נושאים כל חייהם זהות כפולה. זו של הארץ בה נולדו וזו של ארץ ישראל אליה הגיעו ואליה הם משתייכים בהווה.

למרבה השמחה, הולך וגדל בימינו מספר הישראלים שהם דור שני ושלישי בארץ. שגם הוריהם וגם סבם וסבתם נולדו בארץ. הנה, סוף סוף, אנחנו הופכים לעם נורמלי, בני הדור הצעיר רואים את החיים בארץ כדבר מובן מאליו. אלא שיש לכך גם השלכות. כשלא טוב בארץ, ויש סיבות להרגיש כך, קל לעזוב אותה. רבו בימינו גם ” נביאים”, עיתונאים והוגי דעות, הממהרים לדבר ולכתוב על סכנה של חורבן, אם לא פיזי, אזי חברתי. בכל הטענות יש מן הנכון.

ואף על פי כן ולמרות הכל, איך מחנכים – מסבירים לדור החדש ש”לא ידע גלות” שמדינת ישראל היא נס, שאל לנו להתייאש ממנה וחשוב שנלחם עליה?

בואו נחרוט על דגלנו, נדרוש מתלמידנו ובנינו לשנן את “מקרא ביכורים” בו מופיעה הזהות הכפולה: מקור כל אחד מאיתנו במצרים, בבית עבדים. הישיבה בארץ לא ברורה מאליה. יש לעצור, לפחות, פעם אחת בשנה, להסתכל על פירות חיינו בארץ הזאת, ולהודות על כך.

זכור לי תלמיד שנשלח אלי אישית להצילו מציון נכשל בתנ”כ. תלמיד מוכשר ומצליח, רק בתנ”כ – ציון נכשל. בפגישה הראשונה שאלתי אותו: למה אנחנו כאן בארץ ישראל ולא בארץ אחרת? למה הוריך לא נשארו בארץ מולדתם? “לא יודע”, הוא ענה. מן הרגע שהוא הבין את הקשר בין ספרי התנ”כ לחייו בארץ – הלימוד של הפרקים היה עבורו משימה קלה ומעניינת.

מה יעשה השינוי בלימודי התנ”כ בתוכנית הלימודים החדשה? האם יביא להכרה בדברים הנאמרים ב”מקרא ביכורים”? של ההבנה שהישיבה שלנו בארץ היא נס, ולא ענין ברור מאליו?

פרשת כי תצא: כל מה שאנושי | אניטה תמרי, אלול תשפ”ב

כעורכת, הפרשה הזו מזמינה אותי לעבוד. מה ההיגיון פה? אני שואלת את עצמי. את ההיגיון של ההתחלה אני עוד יכולה להבין – ענייני נשים. אישה יפה תואר שנשבתה. אישה אהובה ואישה שנואה – אבל לא מצד הלב אלא מצד הכיס – הירושה לילדים

ואז, דין בן סורר ומורה. כל המפרשים אומרים שמעולם לא נרגם ילד סורר באבנים. אבל יודעים כל מי שגידלו ילדים שלפעמים… בסתר ליבנו. האם יש כאן אם או אב שמעולם לא חשבו, גם אם לא אמרו, “מה-זה בא לי לחנוק את הילד הזה”?

נראה לי שהתורה נותנת גושפנקא למחשבות הקשות ביותר שאם או אב מעלים על דעתם, אך לא יוציאו אותן אל הפועל. וזוהי גדולתה של התורה. היא אנושית. היא מכירה בכל המגרעות שלנו, והיא מכירה בתהליכים ובדרכים שבהם אנחנו מוציאים דברים מן הכוח (או מתוך החולשה שלנו) אל הפועל

שהרי, איזה מין דיבר הוא “לא תחמוד”? תשעה חוקים ניתנו לנו שאומרים לנו מה לעשות ומה לא לעשות. הדיבר הזה, “לא תחמוד”, הוא החשוב ביותר. לא תחמוד הוא התמרור שלנו, הקול הפנימי שרק אנחנו שומעים. הקול שאומר – זה מה שאני רוצה לעשות. אני יודעת שזה לא נכון (שלא לומר פלילי או סתם מטופש). ועם זאת, חשוב לי לדעת שזה מה שעומד אצלי על הפרק, ועכשיו – מה עליי לעשות?

מה שעליי לעשות הוא לחשוב על בן סורר ומורה. לעבור על כל הסיפור, כמו דמיון מודרך. להעביר לנגד עיניי את כל מה שהכעיס אותי, כל מה שפגע בי, כל מה שבגללו חמדתי להעניש ולהכאיב. ואז להמשיך בתמונה – הפומביות, הקהל, הצעקות, הסקילה – ולדעת, לא. אמרתי לעצמי את אשר על ליבי, הכרתי במחשבות האיומות ביותר שלי. ואז, כשהוצאתי אותן לעין השמש, לעין הקהל ולעיניי שרואות את העולם, הנחתי אותן בצד

ועד הפעם הבאה שאחמוד משהו שהוא רע וקשה, אתרכז בדברים הגלויים, בחוקי פרשת כי תצא שיש בהם התייחסות לכבוד האדם. גם אם פשע, אין משפילים אותו לאחר שהומת על פי דין בהשארת גופתו תלויה על עץ. להשיב אבדות – ולהתאמץ לעשות זאת. לדאוג לבטיחות הבית. לנסות להבין למה לא שעטנז. לזעום על כך שאסור שתהיה איפה ואיפה במשפט אבל יש איפה ואיפה ביחס לנשים. לנסות להבין למה יש אנשים מודרים מהקהל ואולי להתחיל לנסות להתגבר על עוולות היסטוריות ולראות את הדברים על פי המציאות שלי. לא לזהם את הסביבה. לנסות לא לבייש אחרים. להתנהג במתינות ולא בחזירות. להישמר ממחלות מדבקות ולזכור שמחלת הגוף אינה מראה על פגם רוחני. לזכור שאנחנו לא באמת צריכים את כל מה שהוא שלנו ולהשאיר לאחרים. לנסות לשמור על המשפחה ועל המבנה החברתי. ואם, גברתי, את נקלעת לקטטה – תני לו בעיטה במבושים, אל תתפסי אותם! לסחור ביושר. הרשימה ארוכה

את כל הדברים שמותר ואסור – אפשר ללמוד. מה שמלמד אותנו הבן הסורר והמורה הוא שמותר לחשוב רע, ושברור לכולנו שבכולנו מסתתר רוע. אין להתכחש לו. לדברי ישעיה, הטוב והרע נבראו בידי אותו אל. עלינו לקחת את המחשבות האלה, להישיר מבט אליהן, להכיר בהן – ולשלח אותן כמו שמשלחים ציפור מהקן

 

 

פרשת שופטים: שופט ושוטר, כהן וקב”ן | אניטה תמרי, אלול תשפ”ב

לפני כשלוש שנים, ישבתי עם נער שעמד לחגוג בר מצווה. הוא בן למשפחה חילונית, אנשי קיבוץ במועצה האזורית יזרעאל. הוא והוריו (כן, בסדר זה) החליטו על טקס בר מצווה שיכלול קריאה בפרשת השבוע. והנה דבריו:

אני “למזלי הרב” קיבלתי את פרשת שופטים בספר דברים, על פי גורמים חיצוניים, פרשה נפלאה, שמספרת על הסדר ומשפט הצדק בארץ ישראל של תקופת התנ”ך.
בנוסף מתוארים שם המערך הצבאי ומה נחוץ ולא נחוץ בו.
ובהרחבה: קיבלת צו 8, הגעת לבסיס ואתה רואה את הכהן אומר לכולכם “צאו לקרב ללא פחד כי ה’ ילחם איתכם ויושיע אתכם” ואז מגיעים השוטרים ואומרים: “אדם שבנה בית ולא חנך אותו, מי שנטע כרם ולא חיללו” – כלומר, עוד לא אכל את הענבים שצמחו לו, מי שארש אישה ופוחד שמישהו ייקח אותה, ומי שמפחד למות בקרב, שילך הביתה כדי שלא ידביק אחרים בפחדו.
מה שעניין אותי בפרשה שלי, היה לראות חמלה כזו מצד השוטרים. זה הפתיע אותי.
כי מדובר בתקופה שבה נראה היה לי, לפי מה שאנחנו לומדים בתנ”ך שההתנהלות הייתה קשוחה ביותר, ולא בעלת חשיבה הומנית שרואה את האדם ומתחשבת בחולשותיו.
אבל בכל אופן בואו נמשיך.
אז אתם כבר שואלים איך הכל מתקשר? אני רואה כאן לקח לחיים: לעשות את הדברים עד הסוף.
לראות את מי שעומד מולי ולחשוב האם ניתן לסייע לו? האם מאחורי המראה החיצוני יש קשיים שאפשר להתחשב בהם ולהקל עליו?
לא תמיד אנשים (וגם אני…) מיוזמתם יודו בקושי שלהם, לפעמים צריך איזה שוטר כמו בפרשה, שיבוא וישחרר את האדם מהמחויבויות שמולו.
למרות שמהיום אני נחשב לבוגר, עם אלף ואחת מחויבויות, עדיין, לפעמים, גם לי מותר לחכות, או להזמין, איזה שוטר שיעזור…

את המילים האלה קיבלתי ממנו בדוא”ל אחרי שיחתנו. בשיחה פירשתי כמה דברים, זרקנו רעיונות וצחקנו. גם אכלנו אבטיח. ואז הגיעו המילים האלה
כמו רוב הנערים והנערות שגדלים היום בישראל, גם בשבילו התנ”ך הוא חומר לימוד. לא ממש רלוונטי, לא כל כך מעניין. והנה, ראו – ברגע שהשתחררנו מ”התכנים”, מ”המורשת”, מ”המבחן בשבוע הבא”, מ”מי אמר למי ובאיזה הקשר” – ברגע שנתנו למילים לגעת בנו, ברגע שהרשינו לעצמנו לגעת במילים – מצאנו את הקשר ביננו לבינן

התנ”ך הוא של כולנו. כל אחד יכול למצוא בו את עצמו ואת מה שנכון לו ברגע הקריאה. זאת ועוד – כל אחד מאתנו לא צריך רק לפחד משוטרים ומשופטים אלא לראות בהם חלק מהסדר הציבורי, סדר שבתוכו לפעילות שלנו יש סייגים שקובע החוק כדי לשמור על הציבור. סדר שבתוכו יכולות מחשבותינו ורעיונותינו לשאת אותנו לכל מקום שאליו תשאנה אותם כנפי הדמיון שלנו
שניטע כרמים ונזכה לאכול את פריים ולהעביר את טעמם לדורות הבאים

 

פרשת ראה: כיבוי שרפות | עמנואל נשרי, אב תשפ”ב

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.   וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל (דברים יא, כו-כח).

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה’ תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו להר גריזים, הוא הר הברכה, ולהר עיבל, הוא הר הקללה. אולם סכנה אורבת בימים אלה למצפים לקבל ברכה או קללה כהבטחת משה, על הר גריזים או הר עיבל. הסכנה ברורה: האם נגיע להר לקבל קללה חו”ח או לשמוע ברכה הבאה לטובה?

בימים אלה של קיץ חם, שרפות ענק בפורטוגל יוון ועוד, חום קיצוני בלונדון, גל חום צפוי באוגוסט אצלנו במזרח התיכון, כפסע המרחק בין החיים לבין סיומם עקב חוסר התאמה לתנאים החדשים, חום קיצוני, יובש, קור מקפיא ועוד. יש קבוצות חלשות שאינן מותאמות לתנאים, החל ממבוגרים חולים הנמצאים בשולי שכבת האוכלוסייה הבריאה והחזקה. דרך מדינות עניות וחלשות לא מאורגנות וחסרות יכולת להביא לשינויים כמו: מיזוג אויר, התפלת מים, פיתוח גידולים העמידים בתנאים החדשים, ועוד. ויש קבוצות שלא ראו קדימה או לא הבינו את העתיד לקרות. לא לקחו בשיקוליהם אפשרויות קיצוניות במזג האויר.

בלונדון, המנהלת חיי יצירה, כלכלה, תרבות וחברה, לא לקחו בחשבון מצב של חום קיצוני ולא התארגנו עם מזגנים. מדינות חלשות מזרח תיכוניות הולכות ומתייבשות ולא הכינו את פתרון ההתפלה של מי ים, ואנו רואים מדינות באירופה שבחורף טובעות בשיטפונות ובקיץ מתייבשות. לא ירחק היום וגם קבוצות חזקות מהמבוגרים, מהחולים ומאחרים לא תעמודנה באתגר של חום חוסר מים ואולי חס וחלילה רעב.

הפרשה מכוונת לשמירת מצוות עבודת הקודש, אולם לא פחות חשוב מצוות החיים וכפי שנאמר: “פיקוח נפש דוחה שבת” כל מי שרוצה לקיים מצוות ה’ לשמור שבת ללמוד תורה ולשנותה, טוב יעשה אם יקיים מעשים ומצוות הקשורות לשמירה על כדור הארץ ועל אפשרות החיים. מעשים המאפשרים צליחת תקופות קיצוניות קודמים לכל מעשה אחר.

רובנו תמיד שואלים: מה אני הקטן הבודד יכול לעשות מול השטפון  או החום הלוהט? על כך אענה בכמה כללים פשוטים, מה ששמעתי מנכדתי.

תנהל את תנועותיך ברגל, חייב נסיעה? השתמש בתחבורה ציבורית, חייב ברכב? קח נוסע נוסף.  לבש בגדים יד שניה. תמנע בכך שריפת בדים שיצאו משימוש. המעט בשימוש בשקיות פלסטיק בקניותיך. השתמשת בכמה? חזור והשתמש בהם שנית. כוון קניותיך לאריזות קטנות וטוב יותר מתכלות. אכול אוכל טיבעוני.

ולבסוף צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. הפועל לפנים משורת הדין והנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי.  צדיק מי שנוהג מידי יום על פי הצדק והמוסר. זה אינו תואר שנדבק באדם לתמיד. כל המרבה בשמירת כדור הארץ שמורה לה/ו מעמד של צדיק/ה.

פרשת עקב: חינוך והמשכיות | סאם ליימן-ווילציג. אב, תשפ”ב

אין עוררין, שמבחינת היהדות בת זמננו – וגם לפחות באלפיים השנים האחרונות – אחד הערכים הכי מרכזיים הינו ״חינוך״. לכאורה, אין זה מפתיע, מאחר שבפרשת השבוע שלנו ״עקב״, אני קוראים את הפסוק הזה:

(י״א: י״ט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 

אז מדוע כתבתי ״לכאורה״? כי בנקודה זו יש דבר מוזר ביותר: בכל התנ״ך אין סיפור אחד ואפילו לא דוגמה אחת קטנה, של הורה אשר מלמד את הילד משהו בתורה או ביהדות! אם החינוך כל כך חשוב, איך זה שהוא נעדר (הלכה למעשה) מהנרטיב בתנ״ך כולו?

התשובה, עד כמה שהיא מפתיעה, נמצאת בספר מלכים ב׳: כ״ב, ח׳-י״ג:

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית –ה’ וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ… וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו…. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת –ה’ בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת –ה’ אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

קרוב לוודאי שמדובר בספר דברים (שבו נמצאת פרשת השבוע שלנו). מהי המשמעות של ״גילוי״ מדהים זה בידי המלך יאשיהו? שעד המאה השישית לפני הספירה (קצת לפני חורבן בית ראשון) בני ישראל כלל לא הכירו את התורה (חמישה חומשי תורה)!! שהרי ספר דברים משחזר חלקים גדולים של הספרים שמות, ויקרא ובמדבר – אז אם המלך הופתע מזה, ברור שגם את הספרים אלה הוא (והיהודים כולם) לא הכיר/ו.

ואולי אין זה כל כך מפתיע? הרי מסֵפֶר ״שופטים״ דרך ״מלכים״ וכָלֶה ב״נביאים״ אנו קוראים שוב ושוב על חטאי שבטי ישראל מכל הסוגים – מעבודה זרה ועד שחיתות משוועת. כנראה בהיעדר ״תורה״ להראות להם את הדרך הישרה, עם ישראל ״חגג״ – ולא במובן של קיום החגים, שגם להם אין זכר בכל הספרים האלה, עד יאשיהו עצמו (מלכים ב, כג, כא-כג):

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַ–ה’ אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.

מכל זה ניתן להסיק שני דברים: האחד הוא שבני ישראל לא הכירו את התורה מאז ימי יהושע ועד המלך יאשיהו, והשני – בני ישראל לא טרחו ללמד את ילדיהם את עיקרי הדת שלהם.

לכן, הפסוק שצוטט למעלה מפרשת ״עקב״ (שוב, שהתגלה רק בתקופת יאשיהו) הוא הפתרון למחדל: רק כשאנו מלמדים את ילדינו – בבית ומחוצה לו, בבוקר ובערב, במעשים ובדיבורים – רק אז יש המשכיות למורשת היהודית.

ואין זה מקרה שאחרי החַזרה מגלות בבל מתחילים אנו למצוא את העדויות הראשונות לבתי ספר אצל היהודים (בערך במאה הרביעית לפני הספירה החדשה), תופעה ומגמה שמתעצמת במאות השנים הבאות – עד שמגיעים לתקופת חז״ל (אחרי חורבן בית שני), בו לימוד תורה הופך לציווי קרדינלי של היהדות. לכן, ניתן לומר שהמילים “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם” הן הן הבסיס ליהדות באלפיים השנים האחרונות.

בקיצור, בלי חינוך אינטנסיבי (שלא לדבר על התנהגות יהודית בביתנו השכם והערב), אין סיכוי שילדינו ימשיכו את המורשת המפוארת שנקראת ״יהדות״.

פרשת ואתחנן: חורבן, בנייה וצלם אלהים | שושנה מיכאל צוקר, אב תשפ”ב

English

בברית בין ה’ ובין עם ישראל כמעט ואין עבירה חמורה מעבודת אלילים.  משה מזהיר את ‏עם שוב ושוב בדבריו על העתיד שהוא מצפה שיבוא אחרי הסתלקותו: ‏”פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃” (דברים ‏ד:טז, ופסוקים נוספים בהמשך הסעיף).‏

וגם בעשרת הדברות:‏ לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם ‏מִתַּחַת לָאָרֶץ׃ (דברים ה:ח).‏

בהפטרה, הנביא ישעיהו (מ:יח, ראו בהמשך) ניגש לנושא מכיוון אחר ומדגיש שעצם המאמץ להציג את האלהות ‏בחומר דומם הוא עקר מאליו עקב הפער העצום ביניהם.

האם משמעות הדבר שאין לה’ יצוג עלי אדמות? ‏

במאמר “דת וגזע” שהרב אברהם יהושע השל פירסם באנגלית בשנת 1963, הוא מתרעם ‏על האלימות שהופנה כלפי משפחתו של ג’מס מרידת’ (הסטודנט השחור הראשון שלמד ‏באוניברסיטת מיסיסיפי), מצטט את הפסוק מעשרת הדברות המצוטט למעלה וממשיך:

יש דבר מה בעולם שהתנ”ך מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא ‏עץ. אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם. כל אדם. כמה רבת ‏משמעות היא העובדה שהמונח “צלם” שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי ‏דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח “דמות” שעליו טוען ישעיהו [בהפטרה ‏שקראנו השבוע]: “וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ” (מ:יח) — משמשים ‏שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. יש להתייחס בכבוד לאדם לכל ‏אדם. לאור דמותו המסמלת את מלך מלכי המלכים ‏(בתרגמו של דרור ‏בונדי בספר אלוהים מאמין באדם, עמ’ 41; ההדגשות שלי).‏

לרעיון זה יש חשיבות מיוחדת בשבוע אחרי תשעה באב. יש בו מפתח לחורבן ולתחייה.‏

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי ‏עריות, ושפיכות דמים.
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.   (תלמוד בבלי, יומא ט:ב)‏

אם נמשיך את קו מחשבתו של ר’ השל, גילוי עריות (שהייתי כוללת בה כל אלימות מינית ‏ומגדרית) ושפיכות דמים אשר פוגעים פגיעה חמורה, ולרוב בלתי הפיכה, בבני אדם המהווים צלם אלהים בעולם, הם במהותם המחשות של עבודת אלילים, מעשים אלימים וגסים של ‏חילול הקודש. שנאת החינם עליו נחרב הבית השני מעביר את חילול מהרובד חיצוני אל ‏תוך לב האדם. ‏

זה החורבן.

לתחייה ולבנייה נדרש מהפך, הפנמת הרעיון כי האדם, כל אדם הוא צלם האלהים. במדרש תהילים (פרק יז) רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: “פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא.” תן מקום של כבוד לזולתך.

נוכל לתרום תרומה משמעותית לאיחוי השסעים בחברה שלנו אם נשתדל לפקוח את עינינו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב. גם אם נתאמץ, לא נצליח כל פעם, אבל כל הצלחה, אפילו קטנה, תוסיף מזור לפגעים.

אנחנו שרויים כעת במחזור בחירות נוסף כי ארבעת הסבבים הקודמים (האם ספרתי נכון?) לא הביאו להכרעה.   מהות המחלוקות נותרת בעינה, אבל אם נלמד לכבד את צלם האלוהים של כולנו, הדרך אל הפתרון תשתנה לחלוטין.‏

זה תלוי רק בנו. המאמץ הוא רב אך הכרחי להמשך קיומנו כעם ישראל בארץ ישראל. ‏

פרשת דברים: הפקת לקחים | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, אב תשפ”ב

נשאלת השאלה למה בשבת זו אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה של ספר דברים? האם זה מקרי?

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (דברים א, ח).

שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב והיא נקראת “שבת חזון” (ע”ש ההפטרה “חזון ישעיהו בן אמוץ”, אותה קוראים בכל העדות מלבד התימנית). כתב הרב ד”ר רונן לוביץ (רב היישוב ניר עציון ונשיא תנועת “נאמני תורה ועבודה“. חבר בארגון רבני צֹהר ובארגון הרבנים בית הלל):

…ישנן פרשות מסוימות שיש התאמה רבה בין תכניהן לבין ימים מיוחדים בשנה הצמודים אליהן. להלן שלוש דוגמאות בולטות: פרשת “פקודי” העוסקת בסיום הקמת המשכן נקראת פעמים רבות לקראת ראש חודש ניסן, שבו המשכן הוקם. פרשת “דברים” נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, ובה קוראים את הפסוק יב ” אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם:”, הרומז לחורבן ולמגילת איכה. ופרשת “ניצבים” המכילה את נושא התשובה נקראת בימי התשובה, לפני ראש השנה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4293976,00.html

 לדעתי הקשר המילולי הוא לא מה שחשוב. בספר דברים, למרות שיש חזרה על הרבה מושגים מהספרים שקדמו לו, יש גם חידושים בטקסט – כמו מילים שונות בעשרת הדיברות. פרשת דברים היא לא הדרמטית ביותר אבל כאן משה מתחיל להיפרד מעם ישראל שיעבור את הירדן בלעדיו.

בספרו התנ”ך: מהפכת אלוהים, מתאר פרופ’ יאיר זקוביץ את מטרת ספר דברים:

ספר דברים מכיל את נאומיו של משה בעבר הירדן, בערבות מואב, על ספה של הארץ המובטחת, מעין הזדמנות אחרונה לחנך את העם, לעוררם להפיק לקחים מהתנהגותם בעבר ולהורותם את אשר יעשה עם כניסתם לארץ כנען.… נאומי ספר דברים מלווים בברכות מותנות מכאן ובאיומי קללות מכאן; הבחירה בין טוב לרע, בין חיים למוות, מסורה בידם של בני ישראל (עמ’ 46).

לדעתי, הפקת לקחים מהתנהגות העם הוא בדיוק תפקידו של צום תשעה באב. במעבר בין נדודים במדבר למגורים בארץ ישראל, העם היה חייב לראות את כל האירועים הקשים במדבר בראייה לעתיד לבוא. השינויים שנדרשים להיות לעם שראוי לקבל את המשימה לא בשמים הם אלא בידינו ועלינו להרהר על ההשלכות לכלל ישראל. האם הם היו מוכנים למשימה דאז? האם אנחנו מוכנים?

בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו, :גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ; לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ. בָּרְכוּ ה’, כָּל-צְבָאָיו– מְשָׁרְתָיו, עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. בָּרְכוּ ה’, כָּל-מַעֲשָׂיו– בְּכָל-מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ; בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-ה’ (תהילים קג, כ-כב).

 

פרשת מסעי: קומו ב”י והפיצו אויבכם… ועוד | מאת אסתר ואלי מיאסניק, אב תשפ”ב

פרשת מסעי מסיימת את מסעות ב”י במדבר. הפרשה מתחילה במניית כ 42 מסעות, ממשיכה בהנחיות ניהול העם ומוסיפה התדיינות בענייני בנות צלופחד ועיר מקלט. במיוחד תמוהה ההחלטה לסיים את ספר במדבר בשנוי ההחלטה הקודמת לגבי בנות צלופחד.

המסעות החלו במדבר הר סיני, בשנה השנייה לאחר יציאת מצריים. בעשרת הפרקים הראשונים מתוארת התארגנות העם למסע (מיפקדים, משמר המשכן וכד’). סביר להניח שהן משה והן העם הניחו שהאל ימשיך ויפעל לכיבוש הארץ במהירות וביעילות כמו שהראה במכות מצריים ובהשמדת חיל פרעה בים סוף: “וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ.” (שמ’ כג28).
עם תום ההתארגנות, מחליט משה על תחילת המסע- “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וייסעוּ” (במד’ י 28). לאן נוסעים? “נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם” ( במד’ י 29). גם האל מעודד אותם: “וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם,…וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן-הַמַּחֲנֶה” (במד’ י 33-34). קריאתו של משה “קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ” (במד’ י 35), מציגה תפישה ברורה שהאחריות על הכיבוש המהיר היא על ה’ .
אך הכיבוש לא היה מיידי. לאחר היציאה למסע אירעו מרד קורח ומרד המרגלים ועוד. הן העם והן משה (הוא לא ייכנס לארץ) השתנו. פרשת מסעי, מציגה את השנוי שהתחולל לאחר 40 שנה של מסעות במדבר. השנוי הוא מהותי- האחריות על הכיבוש היא גם על ב”י.

השנוי בתפישת משה את העם, בין תחילת המסעות לבין סיומם- מוצג בעזרת הנגדה.

לכאורה, המשפט הראשון של הפרשה “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן….”(במד’ לג 1), דומה מאוד למשפט שאתחל את המסע (אֵלֶּה מַסְעֵי – ראה למעלה) ותיאור 42 המסעות שבאים לאחר המשפט הפותח -דומים למסעות שהתרחשו במדבר. אך בעצם, הסיום שונה לחלוטין. לא עוד פנייה לה’: “קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ ” אלא פנייה לב”י אתם תכבשו, אתם תסלקו את המקומיים- תורישו ואתם תשמידו את כל סמני הדת האחרת. (במד’ לג 50-56).

מסקנתי היא שלאחר 40 שנות התלאות, המרידות והנצחונות הרבים, משה רואה בעם יכולות אותן לא ראה בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים.[1] הראייה השונה של היכולות, מביאה את משה לתלות את הכניסה לארץ רק באל. די לו במניית 42 המסעות כדי לסכם בתמציתיות ובשפה לא רגשית, את ההתפתחויות בעם. אני מציע איפוא, לראות ברשימת 42 המסעות, מעין רזומה של העם.[2] הרזומה אומר בעצם: העם התלותי שהכרנו לפני 40 שנה, עבר הרבה, כולל כשלונות. יכולותיו גובשו ויש בו תחושת מסוגלות ובטחון בעצמו. הוא מוכן למשימת הכיבוש. הרזומה לא כולל כנראה את מתן תורה, המשכן וארון הברית. שכן איזכור האירוע היה מעביר את סיכום המסע למימד דתי ולא למימד ביצועיסטי.[3]

כפועל יוצא מהשתנות הרזומה, מציג משה בהמשך הפרשה עקרונות ביצועיסטיים הנובעים מכך שב”י, הם האחראים לגורלם

  • לשבטים (מלבד שבט לוי) מעמד זהה. הן בנכסים והן בשותפות בהחלטות.
  • נכסים ושטחי מחיה– משה מגדיר חלוקת שטחים קשיחה בין השבטים. החלוקה הזו מונעת חיכוכים בין שבטיים ובין משפחות ומאפשרת לכל שבט ולכל משפחה, להתפרנס בכבוד (במד’ לג 54). חלוקת השטחים מתכתבת גם עם התלונות האינסופיות לגבי אוכל ומים במדבר.
  • השותפות בהחלטות ממומשת ע”י נשיאי השבטים– בתחילת המסע , משה הקים מחדש את מעמד הנשיאים ע”י שיתופם בקרבנות המשכן (במד’ 1-11).[4] בסיום המסע, אחרי 40 שנה, הוא חוזר ומייצב את המעמד. כך למשל, הנשיאים הם שותפים מלאים בהתנחלות בארץ: ” אֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’, לְנַחֵל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” ( במד’ לד 29). החלטתו להמשיך בייצוב מעמד הנשיאים מתכתבת עם חריגות שהיו בתפקוד חלק מהם בפרשת המרגלים ובפרשת קורח. עם תום המסע, הנשיאים תומכים בו בעניין בנות צלופחד.
  • הצמד נביא- כהן ימשיכו להוביל את העם. יהושע ואלעזר. אמירה זו מתכתבת עם מרד קורח ועדתו .
  • שבט לוי הופך זרוע ניהולית אדמינסטרטיבית. סמכויות שבט לוי מורחבות. לאחר הכשרתו כמשמר המשכן, משה מרחיב את סמכויות הלוויים לטיפול בערי המקלט. בפועל- תחילתה של מערכת משטרתית.[5] בהמשך, יורחבו סמכויות השבט לעניין החינוך.[6] החלטה זו לגבי שבט לוי, מתכתבת עם אירועי חטא העגל ותביעות קורח ועדתו. המימון של שבט לוי הוא ע”י השבטים (במד’ לה 2) ובכך משיגים אדמינסטרציה נטולת אינטרסים כלכליים.

אך מדוע הובאו ענייני ערי המקלט ובנות צלופחד כחלק מן העקרונות הביצועיסטיים?

  • עניין ערי המקלט הוזכר כבר בפרשת משפטים.[7] האיזכור שם הוא קצר וממצה. בפרשתנו, האיזכור מפורט מאוד. נחמה ליבוביץ נדרשה לעניין הפירוט של ערי המקלט וטענה שללא ערי המקלט לא ניתן יהיה לנהל את הארץ החדשה כראוי.[8] הפתרון של ערי המקלט על מורכבותו, נועד למנוע את התוהו ובוהו הזה.

    הצעתי- ארגומנט זה הוא ששכנע את השבטים לקבל את שבט לוי גם בתפקיד השיטור האזרחי וגם להסכים לממן אותו. לכן פירט משה עניין זה במסגרת ההנחיות הביצועיסטיות לארץ החדשה.

  • בעניין בנות צלופחד מבקשים ראשי משפחות בני מנשה , לשנות ההחלטה קודמת של ה’ ההחלטה הקודמת הייתה שניתן להוריש נחלה גם לבנות, אם לאב אין יורשים זכרים. בני מנשה מערערים ומבקשים שהחלטה זו לא תביא להעברת נחלות בין שבטים, אם בן זוגן של היורשות יהיה משבט אחר. גישתם התקבלה וההחלטה המעודכנת היא שהן יהיו רשאיות להתחתן רק בתוך שבט מנשה.[9]
    שנוי ההחלטה (האלוהית! – “חֻקַּת מִשְׁפָּט”) כחלק מההנחיות להתארגנות לכניסה לארץ, אומר דרשני. מה גם שהמשמעות האפשרית של ההחלטה הזו, היא פגיעה באחדות העם.[10]

    הצעתי- משה מציג עמדה ביצועיסטית חשובה שיש מקרים בהם יהיה צורך לשנות חוק ומשפט (שעליו חתום האל!) ולהתאימו למציאות. לא בכדי מסתיים ספר במדבר עם נושא זה ולאחריו ההכרזה- אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה.

——————————-

[1] התפתחות ביכולת לנהל מלחמות-

  • במלחמת עמלק, בשנה הראשונה ליציאה ממצריים– הניצחון בקרב היה מותנה בידיו של משה: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.(שמ’ יז 11). במלחמות שהחלו בשנת ה40 ליציאה ממצריים, אנו מוצאים יכולות עצמאיות של ב”י.
  • מלחמת ערד, היוזמה היא של ב”י: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (במד’ כא 2).
  • במלחמת סיחון האמורי, ב”י יוזמים בעצמם בקשה לעבור בארצו. משהם נענים בשלילה, הם : וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן (במד’ כא 24). והתוצאה- הורשה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי (במד’ כא 31).

[2] ‘אלה מסעי’ – רצה הא‑ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ  (ספורנו על ל”ג 1).

[3] ראה גם הסבר אחר המדגיש את הגישות המסורתיות השונות ל 42 המסעות, במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז”ל ‘מסעי – תכלית ותהליך’ באתר ‘תורת עציון’- https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bamidbar/parashat-masei/masei-journey-towards-goal

[4] מעמד הנשיאים נבנה לאיטו עי משה.

  • המקרא מתייחס ל”נשיאים” לראשונה בעניין המן (שמ’ טז 22) וכן עם מתן הלוחות השניים (שמות לד 31).
  • אך ההגדרה של נשיא לכל משבט הופיעה לראשונה בתחילת ספר במדבר. מעמדם שובח בעת שהפכו חלק מהריטואל של הקורבנות: אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם: רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם (במד’ א-17). וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. (במד’ ז-10). הם גם התווספו למטה המצומצם: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במד’ י 10).
  • לאחר 40 שנה הנשיאים הופכים שותפים באחריות. למשל, קבלת פני הלוחמים במדיין: וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ( במד’ לא 23), פניית בני גד ובני ראובן בעניין אישור המחייה בעבר הירדן: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (במד2 לב 2), בנות צלפחד פונות בעניין ירושתן: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (במד’ כז 2).

[5] התלמוד מפרש (מסכת יבמות פו עמוד ב) כי בתקופת המקרא “לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוים”. הוא מסתמך בין היתר על דברי הימים א’ כג 1-4: וְדָוִיד זָקֵן, וְשָׂבַע יָמִים; וַיַּמְלֵךְ אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֶּאֱסֹף אֶת-כָּל-שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וַיִּסָּפְרוּ, הַלְוִיִּם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וָמָעְלָה; וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָלֶף. מֵאֵלֶּה, לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית-ה’ ,עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף; וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים.

[6] וּלְלֵוִי אָמַר…יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל) (דב’ לג 8)

[7] מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה והאל אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת (שמ’ כא 12-14).

[8] מתוך נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים, עמ’ 182-187

  • ר דוד צבי הופמן בפירושו לפרשת שופטים – “אחרי המצוות של הנהגת המדינה, השופטים, המלך, הכוהנים והנביאים, ממשיך הכתוב בכמה מצוות על ההנהגה, והן מן המצוות החשובות ביותר לקיום המדינה. דהיינו איך יהיו מוגנים בחייהם האנשים הנמצאים תחת איום מוות ואיך יש למנוע שפיכות דמים…”
  • שד”ל (שמואל דוד לוצאטו) בפירושו לפרשת מסעי: “והנה הדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת…והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מידי היחידים ומסרה אותם לכל העדה… אבל כשהייתה הריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט הגואל, כי יאמרו לו – הנח להם השופטים, הם יחקרו בדבר..” ואם אין ערי מקלט ותרבינה הרציחות “יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה”.

[9] השתלשלות ההחלטות בעניין בנות צלופחד

  • ההחלטה הקודמת בעניין, היא שהבנות יורשות- אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ… וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט (במ’ כז 6-11).
  • בקשת בני מנשה לעדכון ההחלטה “אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה ה’ לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאדֹנִי צֻוָּה בַה’ לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ. (במד’ לו 1-3).
  • עדכון ההחלטה– “זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה’, לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם–תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה: כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במ’ לו 6-9)
  • התוצאה וסיכום העניין, הפרשה בספר במדבר- וַתִּהְיֶינָה… בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ש}

[10] חז”ל ראו בעייתיות בהחלטה המעודכנת שאומרת חתנה רק במסגרת השבט. דוגמאות

  • הרמב”ן (במד’ לו 7) על דעת רבותינו שדרשו ‘דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד’… ציווה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתיחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר, שלא יבוא האיש ההוא [מן השבט האחר, שנשא בת יורשת נחלה] בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקְפֵדה להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החילוק [שרק עד אליו יש טעם לצוות על כך] הזהיר בכל הדור.
  • ר’ מאיר-שמחה הכהן מדווינסק, בעל ‘משך חכמה’: נראה דהיו מבינים דדבר זה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בני ישראל חלוקין זה מזה ויתנכרו זה מזה ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה, ויגרום הריסה גדולה לקיום האומה ולהתפתחותה; רק יהיה זה או לפי רצון גדולי האומה, או רק בדור זה לבד, עד שיאחזו בה ויהיו מוחזקין כל אחד בנחלתם

פרשת מטות: לכתנו אחריו במדבר – על מציאות ונוסטלגיה | אניטה תמרי, תמוז תשפ”ב

אנחנו עומדים לסיים את ספר במדבר – רק עוד פרשה אחת לפנינו. ונגיע לספר דברים, ספר הסיכום

מה עשינו במדבר? נסענו וחנינו. הלכנו ונחנו. לנּו והֵלנו. התחלנו לקבל מנהיגות שבטית ומשפחתית. צימחנו מנהיגות פולחנית. למדנו להקריב ולמדנו לחגוג. וניסינו להתבגר

כשיש מנהיגות – יש תלונות והתמרמרות וניסיונות למרד. גם אלה חלק מההתבגרות. שכן, תקופת המדבר היא גיל ההתבגרות שלנו. וכל מי שהיה מתבגר בעצמו, כל מי שזוכרת את עצמה כמתבגרת, וכל מי שהיה אם או אב למתבגרים יודעים הליכה במדבר מה היא. הסכנה אורבת בכל מקום. פעור הפיתויים פרוס ופתוח. האוכל משעמם. האוכל לא טעים, ואם הוא טעים הוא לא מה שרצינו. ויש דמות אחת שכולם אוהבים ונושאים אליה עיניים ואז היא מתה. וגם אין מים. ואומרים לנו להמשיך בדרך המוזרה הזו שהתוו המבוגרים. אבל אנחנו מתבגרים. למה שנאמין להם שיהיה טוב במקום שאליו הם מובילים אותנו, אבל אין להם מושג מה קורה שם? הרי הם שלחו מרגלים, והמרגלים אמרו שלא כדאי לנו להגיע לשם. איזה מנהיג שולח שליח לאסוף מידע ואז מתעלם ממנו וממשיך בדרכו. ושוב, למה שנאמין להם?

והמבוגר האחראי, מה אתו? משה מתמודד עם לחצים יום יומיים, אך כוחו וסבלנותו לא תמיד עומדים לו. כמו במשפחה – הוא תקוע בתווך בין הרבה רצונות, שאיפות, חוקים ודרישות. גם למשה נמאס

ואז אנו קוראים בהפטרה, ואומר הנביא ירמיה “ויהי דבר ה’ אלי לאמור. הלך וקראת באזני ירושלם לאמור כה אמר יהוה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. סליחה? אנחנו אומרים, על מה אתה מדבר? איזה חסד? איזו אהבה? הרי הרגזנו אותך לאורך כל הדרך. פקפקנו בך, מרדנו בך, רצינו לתת ראש ולחזור למצרים. כעסנו עליך על שאנחנו במדבר הנורא הזה. חסד? אהבה?

וזה כוחו של הזיכרון, וזו עוצמתה של הנוסטלגיה. במבט לאחור, הפרטים נשכחים. הכעס הופך לאפיזודה. הרעב למשהו שחלף. הפחד הופך לסיפור. מה שנשאר הוא המטרה המשותפת – וההגעה אליה

פרשת פנחס: מפנחס בן אלעזר לאליהו הנביא | אהובה שחר, תמוז תשפ”ב

בשבת פרשת פנחס, כאשר חל לפני יז בתמוז (כמו השנה), מפטירים בסיפור אליהו הנביא, בספר מלכים א. הנושא המקשר בין הפרשה להפטרה ברור: מסירות לעבודת ה’ וקנאות דתית. “קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות…” אומר אליהו. ועל פנחס בן אלעזר אומר ה’: “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי”.

פנחס הורג את ה” איש מבני ישראל” ואת האישה המדיינית אשר אתו. אליהו הורג, יחד עם העם המוסת בהתלהבות דתית ,את ארבע מאות וחמישים עובדי הבעל אשר הזמין למבחן בכרמל. “ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם”.

הן פנחס בן אלעזר והן אליהו מצילים את העם מעבודה זרה. במדרשים ואף בספר הזוהר מזוהה אליהו הנביא עם פנחס בן אלעזר .

 ואמנם, לכאורה, הסיפורים דומים מאד. אלא שההבדל במשמעות הסיפורים הוא גדול..

פנחס מקבל גמול גדול על מעשהו: “לכן… הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל”, ואילו אליהו מפוטר מתפקידו כנביא לאחר מעשהו בנביאי הבעל. כאשר הוא בורח מפני איזבל לאחר הריגת נביאי הבעל ומגיע להר חורב פונה אליו ה’ בשאלה: “מה לך פה אליהו?” עונה אליהו: “קנא קנאתי לה’…”. ה’ מנסה להסביר לו שלא ברוח ולא ברעש ולא באש מגיע דבר ה’ אלא בקול דממה דקה. אליהו לא מבין את המסר ועל שאלת ה’ החוזרת: “מה לך פה אליהו?” הוא עונה שוב: “קנא קנאתי לה’…” בעקבות כך מצווה עליו ה’ “ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך”.

קרוב לוודאי ,שכאשר נכתב סיפור אליהו אשר בספר מלכים ,סיפור פנחס היה כבר סיפור ידוע בכתב או בעל פה. האם אין בו תגובה שלילית לסיפור פנחס? האם אין בו “תיקון” לסיפור פנחס?

דמותו של אליהו הנביא התפתחה והשתנתה במשך הדורות. בנבואות מלאכי תפקידו של אליהו לקראת אחרית הימים לאחד בין הדורות השונים: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.” מכאן גם התפתחה האמונה על אליהו כמבשר את בוא המשיח.

בסיפורי העם של כל גלויות ישראל במשך כל הדורות אליהו הנביא הוא זקן טוב לב המופיע בערב פסח לספק אוכל והצלה למשפחות עניות. אך בהגדה של פסח נותרה כוסו של אליהו הנביא צמודה ל-“שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך”. את יצר הנקמה והקנאות אי אפשר למחוק לגמרי.

מה מקדשת הדת היהודית? קנאות דתית או סובלנות דתית? אין ספק שיש סיפורים ואף חוקים ומצוות של קנאות דתית במיתוס של העם, אלא שהחיים נמשכים עם סובלנות ולא עם קנאות. אלוהי המקרא הוא קנאי אבל החיים שהוא נתן לנו יכולים להמשך ולהתפתח ולשגשג רק אם נאמץ “אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד”.

בסיפור פנחס יש מלחמת חרמה נגד המואבים ונגד העבודה לבעל פעור. אבל דוד בן ישי הוא מזרעה של רות המואבייה! צחוק ההיסטוריה? או שסיפור פנחס הוא סיפור של משפחת כהנים שבקשה לבסס את מעמדה והוא נשמר במסורת כמות שהוא, ואילו החיים האמיתיים הביאו לשלילת הקנאות הדתית ולקבלת הנכרי.

מלחמת החרמה הקנאית במקרא היא נגד עבודת אלילים, אשר בימינו קיימת בעיקר בארצות המזרח ונחשבת בעיני אנשי המערב לקוריוז תיירותי. מאבקי הדת היום הם בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות אשר לשלושתם אלוהים אחד. המאבק הוא בגלל השאלה מיהו נביא האמת: משה, ישו או מוחמד… כמה טראגי.

פרשת בלק: הקללה שהפכה לברכה | אליאנה תפוחי, תמוז תשפ”ב

פרשת בלק היא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקרה  בניסיון של בלק מלך מואב להסיר מעצמו ומבני עמו את הסכנה הקרבה מעם הנוודים המגיע ממצרים. העם הזה עושה שמות ביושבי הארץ, ורק לאחרונה  השמיד את שכניו האמוריים והתיישב בארצו של סיחון. בלק חושש מעימות  פנים אל פנים עם העם  העצום שמטיל עליו אימה,  ומבין שישנם גם  כוחות-על אשר עוזרים לעם הזה, ולכן בוחר באסטרטגיה שונה משל קודמיו. כדי למנוע את האסון המתקרב אליו. הוא מחליט להביא  נביא ידוען הידוע בכך ש “את אשר תברך מברך – ואשר תאר יואר” (במדבר כ”ב, ו)   שיקלל את עם הנוודים, ובכך הוא מקווה להצליח לפגוע בעם ובכוחותיו העלומים ולגרשו מהאזור,  להציל את עצמו  ואת עמו מהאסון המתקרב.

האסטרטגיה  של בלק אולי הייתה במקומה – אבל הביצוע, כפי שאנו למדים – לא צלח לו. הנביא הידוען מ”פתורה אשר על הנהר” (במדבר כ”ב ,ה) , כנראה מהעיר פתור, מקום מושבם של קוסמים ופותרי חלומות, על חוף נהר פרת, מתברר בהמשך הפרשה כנביא שסר למשמעתו של אלוהי ישראל.. למורת רוחו של בלק ובניגוד לתכניותיו, בלעם מרעיף על עם ישראל נבואות ברכה ושבח במקום לקללם :

 “מה טובו אוהליך יעקב  משכנותיך ישראל”   (במדבר כ”ד, ה)

למרות שבלק מביע תרעומת, בלעם לא יכול  לומר את אשר על ליבו, אלא רק את הדברים שאלוהים שם בפיו. התרחשות זו חוזרת על עצמה שלוש פעמים. גם לאחר האכזבה השלישית של בלק מנבואתו של בלעם, מוסיף בלעם נבואת (בונוס) לעתיד לבוא  למואב וליתר העמים באזור:

” דרך כוכב מיעקב   וקם שבט מישראל

ומחץ פאתי מואב    וקרקר כל בני שת” (במדבר כ”ד, יז)

הקללה המבוקשת הופכת לברכה לעם ישראל. השאלה הנשאלת למה בחר אלוהים בבלעם לברך את בני ישראל – ואחת התשובות הניתנת במדרש דברים רבה היא שכאשר ברכה באה מפיו של אויב, אי אפשר לחשוד שהיא באה מתוך משוא פנים.  האסמכתא להיותו של בלעם לא מאוהבי ישראל, מופיעה בפרשת מטות , כאשר מיוחסת לו המזימה לפגוע בבני ישראל  על ידי שימוש בבנות מדיין כמפתות. יוזמה שהביאה למגיפה הקשה המתוארת בפרק.  אך למרות הכל , בעתיד, מבין גם בלעם:

וישראל עשה-חיל” (במדבר כ”ה, יח)

פרשת חוקת: רפואת הפרה האדומה | חיים פישר, תמוז תשפ”ב

הפרשה שלנו פותחת בפרשת פרה אדומה, המוכנה בתורה “חוקת התורה“. נהוג לראות במילה “חוקה” את המצוות שהאדם אינו יכול להבין, מצוות שהן מעבר לבינתו אך כמובן, יש לקיים אותן ככתבן וכלשונן וזאת מאחר שהן… מצוות מהתורה. בהקשר זה יש שתי אסכולות ביהדות: אסכולה אחת אומרת שאין להתעסק בטעמי המצוות, פשוט יש לקיימן כלשונן וקיום המצוות הוא המעשה הדתי החשוב ביותר… והיחיד כמעט. לפי אסכולה זו יתכן אפילו שאין למצוות סיבות מיוחדות ולכן אין לבזבז זמן בחיפושי סרק ומוטב לאדם להתרכז בדרכים לקיום המצווה. אסכולה שניה גורסת שיש סיבה לכל מצווה וזו מצווה גדולה לנסות ולהבין אותן; החיפוש אחר טעמי המצוות מקרב אותנו לאמת האלוהית ומהווה גם מעשה דתי מהדרגה הראשונה (הרמב”ם הוא המייצג הטוב ביותר של גישה זו). אין דוגמה טובה יותר ממצוות פרה אדומה כאילוסטרציה לסוגיה זו. מצווה שאפילו החכם שבאדם לא הבין את טעמה.

עפ”י הרמב”ם מצוות פרה אדומה נועדה להקשות על אנשים להיכנס לבית המקדש וזאת ע”מ ליצור אצל האדם יראת המקום. התורה לא רצתה שלהתקרב להיכל יהפוך לדבר רגיל לכן קבעה כללים לפיהם קל להיטמא בטומאת המת (באותם ימים לא היו בתי חולים ואנשים היו הולכים לעולמם כשהיו בביתם). אך קשה יותר להיטהר, הרי גם בימי קדם פרה אדומה לא הייתה פרה נפוצה מאוד וידוע שבכל תקופת שני הבתים לא הקריבו אלא מספר קטן של פרות אדומות.

החזקוני מפרש בכיוון הפוך מהרמב”ם אך נשאר באותו קו מחשבה. המצווה לא באה להרחיק את בני האדם מההיכל אלא באה להחמיר בדיני טומאת המת. המטרה להרחיק את האנשים מהמתים: “החמירה התורה בטומאת המת על כל הטומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני האדם מצויים אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדי או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב.”

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור“: מר שושני אמר פעם לאחד מתלמידיו “אני מכיר 120 פירושים לפסוק הזה” כאשר התלמיד ביקש לדעת מהם אותם פירושים הסביר לו מר שושני כך: וידבר ה’ אל משה…ע”מ לא לאמור (לא אמור). לטענתו כל פעם שהפסוק מופיע סימן שאלוהים מוסר למשה תורה שאין להעבירה לבני ישראל. ומה לגבי 119 הפירושים האחרים? ובכן…מר שושני לא אמר אותם. באותו אופן הוא מפרש את האמירה במסכת שבת, “ברוך הקדוש ברוך הוא שנתן תורה משולשת, לעם משולש, על ידי שליח משולש, ביום השלישי, בחודש השלישי” מהי התורה המשולשת? ולמה משולשת? רוב הפרשנים מבינים שהכוונה ל”תורה נביאים כתובים”. מר שושני גורס: תורה שבכתב, תורה שבע”פ…. ותורה שלא נאמרה. תפקידנו לאורך הדורות לגלות אותה, נראה שסוד המצווה של פרה אדומה שייכת לאותה תורה…התורה שלא נאמרה.

האפר של פרה אדומה מטהרת מטומאת המת, אך היא מטמאת את מי שטהור. השעיר לעזאזל מטהר את העם מהחטאים אל מי שמשלח אותו נהיה טמא. כלומר מה שגורם לטומאה גם מטהרת מטומאה. יש תחום ברפואה שמטפל במחלה ע”י חומרים הגורמים לאותה מחלה והניתנים במינון נמוך מאוד ע”י דילול במים: הומיאופתיה או בעברית “רפואה דומה”. שתי עקרונות תרפיה לפי ההומיאופתיה: “דומה בדומה מרפא” כלומר אותו חומר הגורם למחלה גם מרפא מהמחלה ועיקרון שני “דילול החומר הפעיל במים. הדילול מזכיר לכם משהו? תקראו שוב בפרשה איך מכינים את מי הנידה. פעם שמעתי הומיאופת דורש: רפואה דומה או בסיכול אותיות…”פרה אדומה”, נכון נשארים עם “ו” מיותרת…עדיף לעשות את התרגיל בכתיב חסר. האם הומיאופתיה זה הסוד שנמסר למשה רבנו?

פרשת קורח: מי ישרוד? | עמנואל נשרי, סיוון תשפ”ב

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה’; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה’ (במדבר טז, א-ג).

וממשיכה הפרשה ומוסיפה דיברי כיבושין שאומר משה לבני קרח ואין קשב והתרככות בליבם. ובסוף “וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ” (טז, לב).

הרמב”ם (הלכות מלכים ג, ח) מפרט את דיני המורד במלכות: “כל המורד במלך, יש למלך רשות להורגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא ייצא מביתו ויצא – חייב מיתה; ואם רצה להורגו – יהרוג, שנאמר ‘כל איש אשר ימרה את פיך’ (יהושע א, יח).

כל זה טמון בהיגיון הבריא שלא ניתן לייצב שולחן או כיסא, כאשר רגל אחת חסרה, על אחת כמה וכמה קשה לשמור על העדה כולה (כל העם) כאשר הולכים בדרך ליעד מרוחק, כאשר ההליכה במדבר המשימה קשה שבעתיים, המשמעת והאחדות חשובה לאין ערוך. כאשר אין אחדות ומשמעת, אחדות המטרה, כאשר יש “מורדים ” גם אם דבריהם ומילותיהם למעשי בניית העם והחברה דומים לדברי המנהיג אלא שדרכם אחרת, פיצול מוביל לאבדון.

ואני שואל האם עדת קורח קיצונית וחד פעמית בהיסטוריה של התפתחות העולם, התבל, התפתחות קבוצות אחרות להשוואה, התפתחות האסלם, הנצרות, עם ישראל? אצל כולם יש חילוקי דעות וריבוי עדות. האם מעשי קרח חריגים באופן שחייב הסתלקותם מבמת ההיסטוריה? והאם יש משהוא נורמלי וחיובי בהתנהגותם?

במקרה של עדת קרח תשובתי כן מוחלט, עם ישראל היוצא ממצרים כוולד שזה עתה נולד, רגליו עוד רכות, בטנו ריקה, ודרכו במדבר ארוכה. האחדות בעת הזאת חד משמעית בחשיבותה להולכים במדבר. תחת מנהיגות ברורה וחזקה. לימים יבואו ירבו מאד עדות ומחלוקות כדרך התפתחות נורמלית.

בתקופת בית שני מונים עשר עדות, חלקן מוכרות יותר כמו: הגבעונים, הפרושים, הצדוקים, הסיקרים, וחלקן פחות כמו: עדת התרפויטים, עדת פרישי מדברא, עדת הפילוסופיה הרביעית. מרוב עדות וחילוקי דעות הוגלה עם ישראל מעל אדמתו ויותר מפעם אחת. לא פחות גורלי היה מרד בר כוכבא שגרם לנזק עצום לעם ישראל, אולם אין השמדה מוחלטת כהשמדת קרח.

הפיצול מקשה מאד על שליטה וקידום מטרות. ריבוי דעות, מחלוקות מעלות לדיון את הדרך המתאימה.

למרות הניסיונות המרים לעם ישראל חשוב ורצוי שיהיו חילוקי דעות, מגוון דעות עד החלטות. אחרי החלטות חשוב שנתייצב כאיש אחד מוכוונים למטרה.

כמו בהתפתחות האדם נשאלה השאלה מי שורד? האם החכם? האם החזק? האם הגבוה? והתשובה פשוטה להפליא: המתאים שורד!!

מגוון המינים, מגוון הדעות, האם לא נעלה על נס את הקהילה הקונסרבטיבית במגוון העדות והמסורות הסובבות אותנו. תשובתי חד משמעית אנחנו חברי הוד והדר כאן!!

פרשת שלח לך:  מה הוא דווח אמת? | סאם ליימן-ווילציג, סיוון תשפ”ב

אחת הטענות הקשות נגד התקשורת היא שהכתבים מערבבים דיווחים אובייקטיביים עם פרשנויות אישיות. הדבר מטעה את הקוראים ומקשה עליהם להגיע למסקנות בכוחות עצמם. אולם, תופעה זו אינה חדשה כלל ועיקר. רואים אותה בבירור גם בפרשת השבוע שלנו: ״שלח לך״.

משה אוסף את שנים-עשר המרגלים:

לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג, יז-כ).

המרגלים הסתובבו בכנען ואז חזרו עם הדיווח שלהם. בהתחלה הוא היה די ״עובדתי״. אולם, בסוף עשרה הוסיפו ״פרשנות״ סובייקטיבית משלהם: לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.

זה בבירור לא מה שמשה ביקש מהם, מאחר שהתפקיד של המנהיג – ולא אלה שעובדים תחתיו – הוא לנתח ולפרש את העובדות ולהגיע למסקנות המתבקשות.

ברם, בעיה גדולה עוד יותר (אז והיום) הינה דיווח כזב. הדבר יכול להתבטא בשקר גס או דרך סתירה פנימית מתוך הדיווח עצמו. במקרה שלנו, הדבר האחרון קרה:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג, לב).

איפה הסתירה כאן? מצד אחד, המרגלים טענו ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא״ – כלומר, הארץ הזאת אינה נותנת מספיק משאבים לאנשים החיים בה. אך מצד שני, עשרת המרגלים טענו ״וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ – במלים אחרות, אותם אנשים בריאים וחזקים! שתי הטענות האלו אינן מתיישבות אחת עם השנייה. כנראה, במאמץ לשכנע את בני ישראל לא לנסות לכבוש את כנען הם הגזימו בשתי טענות סותרות בלי להבין בעצמם את הסתירה! על זה נאמר: ״כל המוסיף גורע״.

זה מסביר את החלק הראשון של אותו פסוק:

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

ה״דיבה״ כאן אינה מתבטאת בדיווח שלילי אלא בדיווח שקרי, הסותר את עצמו בעליל.

מוסר השכל: אנשים אשר אמורים לדווח לנו על המתרחש בעולם (או במקום הצנוע בו אנו חיים) – מוטב שיסתפקו בסקירה ישירה של המצב וישאירו לאחרים (הן בתקשורת והן בפוליטיקה) לפרשן את אותן עובדות נסקרות. על אחת כמה וכמה, אל להם לאפשר לרגשות האישיים להטות אותו דיווח, כי לפעמים זה מביא לדיווח עוד יותר בעייתי: ״פייק ניוז״ (דיווח כוזב) בעליל!

פרשת בהעלותך: מה הפריע ליתרו? | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”ב

English

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשת בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות על סדר המחנה ועל סידור העבודה הנחוצים כדאי שהעם יוכל להתקדם בצורה יעילה אל ארץ ישראל. הכל נראה מבטיח אבל לא עובר זמן רב עד שהסדר מתפורר והמריבות מתחילות. מה השתנה? לא ברור, אבל בטווח בין הסדר ובין האי-סדר, ישנו סיפור קצר שאולי יאיר את עניין:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה’ דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃ וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃  (במדבר י:כט-לב)

בהנחה כי “חובב בן רעואל” הוא אכן יתרו – אשר הכיר את סיפור יציאת מצריים והנפלאות שה’ עשו לעמו (ראו שמות יח: א) – למה הוא מסרב להמשיך בדרך עם משה ועם ישראל, למה שלא יישאר עם בתו, נכדיו והעם שה’ בחר? פרשנים רבים מיחסים לו שיקולים אישיים, כדוגמה הרב עובדיה ספרונו (איטליה, מאה טו) שכתב: “שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה:” זה אומנם נשמע הגיוני אבל לא מסביר למה עזיבתו מסמנת את תחילת התדרדרות במצב העם.

הרב אריה ברנשטיין[*] (שיקגו, מאה כא) רואה בעיה עמוקה יותר, דווקא בסגנון ובתוכן פנייתו של משה. לפי הבנתו יתרו מעריך עד מאוד את משימתו של עם ישראל אבל הבטחתו של משה “וְהֵטַבְנוּ לָךְ” לא מעניינת אותו, שהרי יש לו ארץ-מולדת משלו. משה מנסה שוב ומדגיש כי עם ישראל זקוק לעזרתו כי “יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃” להצעה זו יתרו אפילו לא מגיב. מה כל כך מעליב?
רב אריה מסביר:

אני מדמיין את יתרו שומע את זה וחושב: “נו, באמת? זה מה שאתה חושב שעשיתי בשבילך? כאילו אני סתם אדם עם מפה? אם כך, ביי.” יתרו יודע היטב שתרומתו האמיתית היית המיקוד שלו במשימה והאוריינטציה הרוחנית של הקשבה ואינטליגנציה חברתית. הוא הקדיש תשומת לב קפדנית להרכב המבני של עם ישראל, וניצל את יכולתו להביט עליהם מרחוק להבין את חברי הקהילה המגוונים כפעילים ולא כעבדים פסיביים ושבורים…. למשה הייתה נטייה לזעם, שחיקה וניכור מהעם; היה זה יתרו שהראה לו כיצד ליצור מערכת משפט בת קיימא, יעילה ונגישה.

לפי קריאה זו משה פספס את תרומתו האמיתית של יתרו וייתכן שיתרו לא רק נעלב אלא גם התחיל לפקפק בחברות שבינו ובין משה וביכולתם לעבוד ביחד. אין לו חשק להתחיל מסע חדש בתנאים האלו. קיימת גם אפשרות שמשה כן היטב להבין את מעלותיו של יתרו אבל לא טרח להביע את עצמו בבהירות.
רב אריה מסכם:

בין אם משה לא מבין נכון ולא מעריך את יתרו או שהוא פשוט לא נזהר לתקשר אתו ולכן הביע את עצמו בצורה דו-משמעית, אינני יכול להמנע מהתהייה אם התורה מנסחת את הנאמר בעמימות במכוון. לעתים קרובות מדי הסיבות הגורמות להתדרדרות ביחסים בין-אישים חומקות מאיתנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו מרגישים רע או איך לתקן. לפי קריאה זו התורה ממחישה את הדינמיקה הזו עבורנו בתסריט בו שני חברים ותיקים מדברים זה על זה בלי לתקשר. הם נפרדים ללא סגירת מעגל. כתוצאה מהניכור בין משה והמחנך ויועץ הנבון ביותר שלו, הקהילה הישראלית בהנהגתו של משה מתפוררת לאי סדר חברתי.

מה באמת היה? לא נדע. אבל כדרכה של תורה, הרווחים בתוך הטקסט משאירים לנו פתח להביט יותר בעומקים בחיינו ובקהילתנו.
יהיו רצון שנדע להעריך אחד את השני ולתקשר בינינו בצורה מדויקת.

————

[*] במאמר מקוון Careless Communication and Social Dysfunction: Understanding Yitro’s Departure  התרגום שלי.

1 2 3 12