פרשת בהעלותך: מה הפריע ליתרו? | שושנה מיכאל צוקר, סיון תשפ”ב

English

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשת בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות על סדר המחנה ועל סידור העבודה הנחוצים כדאי שהעם יוכל להתקדם בצורה יעילה אל ארץ ישראל. הכל נראה מבטיח אבל לא עובר זמן רב עד שהסדר מתפורר והמריבות מתחילות. מה השתנה? לא ברור, אבל בטווח בין הסדר ובין האי-סדר, ישנו סיפור קצר שאולי יאיר את עניין:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה’ דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃ וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃  (במדבר י:כט-לב)

בהנחה כי “חובב בן רעואל” הוא אכן יתרו – אשר הכיר את סיפור יציאת מצריים והנפלאות שה’ עשו לעמו (ראו שמות יח: א) – למה הוא מסרב להמשיך בדרך עם משה ועם ישראל, למה שלא יישאר עם בתו, נכדיו והעם שה’ בחר? פרשנים רבים מיחסים לו שיקולים אישיים, כדוגמה הרב עובדיה ספרונו (איטליה, מאה טו) שכתב: “שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה:” זה אומנם נשמע הגיוני אבל לא מסביר למה עזיבתו מסמנת את תחילת התדרדרות במצב העם.

הרב אריה ברנשטיין[*] (שיקגו, מאה כא) רואה בעיה עמוקה יותר, דווקא בסגנון ובתוכן פנייתו של משה. לפי הבנתו יתרו מעריך עד מאוד את משימתו של עם ישראל אבל הבטחתו של משה “וְהֵטַבְנוּ לָךְ” לא מעניינת אותו, שהרי יש לו ארץ-מולדת משלו. משה מנסה שוב ומדגיש כי עם ישראל זקוק לעזרתו כי “יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃” להצעה זו יתרו אפילו לא מגיב. מה כל כך מעליב?
רב אריה מסביר:

אני מדמיין את יתרו שומע את זה וחושב: “נו, באמת? זה מה שאתה חושב שעשיתי בשבילך? כאילו אני סתם אדם עם מפה? אם כך, ביי.” יתרו יודע היטב שתרומתו האמיתית היית המיקוד שלו במשימה והאוריינטציה הרוחנית של הקשבה ואינטליגנציה חברתית. הוא הקדיש תשומת לב קפדנית להרכב המבני של עם ישראל, וניצל את יכולתו להביט עליהם מרחוק להבין את חברי הקהילה המגוונים כפעילים ולא כעבדים פסיביים ושבורים…. למשה הייתה נטייה לזעם, שחיקה וניכור מהעם; היה זה יתרו שהראה לו כיצד ליצור מערכת משפט בת קיימא, יעילה ונגישה.

לפי קריאה זו משה פספס את תרומתו האמיתית של יתרו וייתכן שיתרו לא רק נעלב אלא גם התחיל לפקפק בחברות שבינו ובין משה וביכולתם לעבוד ביחד. אין לו חשק להתחיל מסע חדש בתנאים האלו. קיימת גם אפשרות שמשה כן היטב להבין את מעלותיו של יתרו אבל לא טרח להביע את עצמו בבהירות.
רב אריה מסכם:

בין אם משה לא מבין נכון ולא מעריך את יתרו או שהוא פשוט לא נזהר לתקשר אתו ולכן הביע את עצמו בצורה דו-משמעית, אינני יכול להמנע מהתהייה אם התורה מנסחת את הנאמר בעמימות במכוון. לעתים קרובות מדי הסיבות הגורמות להתדרדרות ביחסים בין-אישים חומקות מאיתנו. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו מרגישים רע או איך לתקן. לפי קריאה זו התורה ממחישה את הדינמיקה הזו עבורנו בתסריט בו שני חברים ותיקים מדברים זה על זה בלי לתקשר. הם נפרדים ללא סגירת מעגל. כתוצאה מהניכור בין משה והמחנך ויועץ הנבון ביותר שלו, הקהילה הישראלית בהנהגתו של משה מתפוררת לאי סדר חברתי.

מה באמת היה? לא נדע. אבל כדרכה של תורה, הרווחים בתוך הטקסט משאירים לנו פתח להביט יותר בעומקים בחיינו ובקהילתנו.
יהיו רצון שנדע להעריך אחד את השני ולתקשר בינינו בצורה מדויקת.

————

[*] במאמר מקוון Careless Communication and Social Dysfunction: Understanding Yitro’s Departure  התרגום שלי.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *