מאת הרב צביקה גרץ: 

זוהי תקופה לא קלה ומאוד מאתגרת. כל יום צריך למצוא כוחות מחודשים לצאת ולהתמודד עם החיים. בדיקת אנטיגן

הכי קל זה לברוח ולא לעשות כלום או להשאר אדישים, אבל השליחות שלנו כבני אדם כיהודים היא לדאוג אחד לשני. 

את זאת אנו מנסים לעשות בשנתיים האחרונות בקהילה שלנו. לא להתייאש ולהגיד יש מגיפה ואין מה לעשות אלא לחבר את האנשים זה לזה. אי אפשר להפגש בבית הכנסת. נפגש בזום. נמאס לאנשים בזום, נפגש בפארק כפר סבא. 

הרוח החיה של האדם תנצח בסופו של דבר ולא המקלון שמודיע לנו אם יש או אין לנו קורונה. 

בריאות וחיים טובים לנו ולכל ישראל

 31.1.2022

By Barbara Schwartz: 

The Interesting “Life” of Parshat Hashevua Classes at Hod Ve’hadar

Or

How a new immigrant with initiative started a meaningful project and Covid added to its success

About twenty years ago, a strong intelligent woman made Aliya from California. Her name was Muriel Goldhammer and she was skilled at founding and organizing groups that she felt were needed. She was used to having a lesson about the weekly Bible portion – so she organized one in Hod veHadar, which she had just joined. She was aided by Rabbi Lionel Levi, the Education Coordinator.

Soon a weekly group began meeting at the Synagogue. A small group of interested English-speakers listened to the insights of the learned lecturers, who were part of our congregation. Some years later, however, Muriel became seriously ill and a replacement was needed. This is where I stepped in.

Slowly I learned to organize the roster of lecturers – and beg for volunteers, when there was an “unclaimed” lesson. New participants came to the classes and I got to know more people in our community, both speakers and listeners. We even organized a special Kiddush to thank the lecturers for volunteering to teach us. Some weeks we had a full room, while at other times there were only 3 or 4 pupils.

Fast forward to 2019, when I decided to stop organizing the “ParshatHashevua” lessons. Luckily, I found an excellent person to replace me – Steve Kramer. He brought a new attitude, as well as his computer skills to the organization of the class. He started sending out weekly reminders, accompanied by relevant, eye-catching illustrations, to the growing mailing list.

Early in 2020, Covid 19 struck and soon we were all in lock-down. Steve arranged for the lessons to be given on Zoom and the group has never looked back. About 15 – 20 participants log on every Friday morning to gain new insights into the weekly Parasha. They also enjoy seeing – and sometimes chatting with – their friends. What a wonderful way to begin Shabbat!

Well done, Steve and thanks to all the lecturers who invest so many hours into making the lessons really fascinating. It is amazing that the vision of one new immigrant has developed into classes that everyone looks forward to.

January 2022

מאת אניטה תמרי:

ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים ושמו אלקנה, ולו שתי נשים. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והימים ימי קורונה. האם נעו שפתיה? חנה, מסכה עוטה את פניה, במקדש. קולה לא נשמע. האם שפתיה נעו? ואיך היה הסיפור מתפתח לו לא יכול היה עלי לראות את שפתיה?

לפני תפילת העמידה אנו שרים את המילים “ה שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך”. לפני שהמילים יוצאות מפינו, לפני המשמעות שיש במילה, יש פעולה גופנית – פתיחת השפתיים.

השנה, ביום א של ראש השנה, ינועו שפתיי ויבטאו את מילותיה של חנה. הכיצד? כמובן, התשובה היא קורונה. ג’ון הודיע שאין מי שיקרא הפטרה. אמרתי לו שאם אין טעמים מיוחדים לחג, אין לי בעיה. כמובן, בהסתייגות הרגילה הקשורה לקריאה שלי – העברית תהיה מדויקת ככל שאוכל, הטעמים יהיו שגויים למרות ניסיונותיי. פתחתי את המחזור לראש השנה, וכמו אסתר – התחלחלתי. גיליתי שזו ההפטרה שכל קורא, ובמיוחד כל קוראת, רוצים לקרוא. והנה, בבלבול הגדול של הקורונה, היא פשוט נפלה לידיי. קטונתי. אבל התחייבתי

כולנו מוצאים את עצמנו בימים אלה עושים דברים שמעולם לא חשבנו שנעשה – לטוב ולרע. למדנו כמה זה 100 מטר מהבית, ואת הרווחה הגדולה שיש ב 500 מטר. למדנו להוקיר ישיבה עם אדם אחד או שניים. למדנו, כמאמר קהלת שאנחנו ב”עת רחוק מחבק” ועדיין האהבה קיימת. למדנו לפחד, לא מרעולי פנים אלא משאינם רעולי פנים. למדנו לחשוד. טיפחנו שנאה נגד “הם”. גילינו שאף אחד לא משתעל בקונצרט – לא בזמן הנגינה ולא בין חלקי היצירה. למדנו להזמין באינטרנט. למדנו אם אנחנו מעדיפים כפפות עם או בלי טלק

המון שיעורים. לא כולם טובים. לא את כולם כדאי להפנים. יום אחד, ניפגש בקידוש ונוכל לדבר על כל זה

 ספטמבר 2020

 

By Batya Malichi:  

“I’ll be there in a minute, Luke”

Am I living in a space capsule? That thought occurred to me this morning as I sat in my living room and listened to a live streamed Shacharit service for Yom Kippur. The tefilah was expertly pre-recorded and provided access to a heartfelt melodious davening for untold numbers of those sheltering in place. With a click on a clearly marked link, I entered a virtual synagogue, took my seat, front row center, and let the tefilah wash over me. In this virtual synagogue, I am the only member. That’s not a bad thing, it reduces the temptation to gossip or think poorly of those sitting across the sanctuary who are talking loudly or dressed outrageously or didn’t return my call. Good to get a jump on avoiding the list of sins repeatedly staring me in the face from the pages of the Machzor.

Am I living in a space capsule? Where are the other astronauts? Haven’t I learned that in person contact with three-dimensional people raises my spirits? I might have clicked on the clearly marked Shacharit icon two days before Yom Kippur or two days after. That is when the space capsule metaphor popped into my head. (Clearly, I am under the influence of Netflix series covering space flight). But, its true and maybe it would be calming and invigorating to hear the liturgy, the piyyutim sung out to me from my laptop speaker on a regular day while I’m washing the floor or sipping my morning coffee. Up until Corona, I connected the High Holiday melodies to a specific day and time. But now, I am hunkered down in my space capsule with a virtual world at my fingertips. Time is no longer a factor. I either have the strength to use time productively or go crazy from timelessness (the absence of a structured schedule).

So clearly, since the former is preferable to the latter, I will endeavor to scrape out a balance on the time continuum (more Netflix influence) which will include one part: bill paying, one part: meal planning, one part: calling the kids, and the most important part: STAR WARS.

October 2020

By Leni Wesly: 

A salute!

In the early 80’s one of my teachers in a course on couple therapy was Michal Kidron. She impressed me to the point where I didn’t forget her. To our mutual delight we bumped into each other years later at a conference on Family Therapy. Fast forward to around 2010, a very excited, and very angry Michal calling: Am I aware of the situation in South Tel Aviv?! Do I know how those that saved their lives in Sudan or in Eritrea by coming to Israel, are treated?! Outright rejected?! Totally unrecognized?! How Israel is not honoring the treaty it signed with the United Nations concerning the international rights of those seeking asylum?!

That’s how I became involved in the work of the Zichron Group, a mini humanitarian organization accompanying about ten families as long as necessary. Sometimes we succeed in helping them with the U.N. to leave the country for a more hospitable one. Sometimes we help them get medical care. Sometimes they are the victim of violent physical attacks perpetrated by Israelis. Sometimes they manage to improve their lot, and disappear from our radar, only to be replaced immediately by another family. Often they are single parent (female) families, sometimes multi- problem families. All of them in the most difficult situations. We cannot imagine.

Hod Ve-Hadar counts among its members a very devoted group of steady contributors to the Zichron Group, be it a monetary contribution, children’s clothes or a monthly dry-food donation. I want to salute you all, for your continued support of the Zichron Group.

Thanks to you all, ‘our’ families do not go hungry, will not be put into the streets because they can’t pay the rent, can pay for a taxi after a late Friday evening dialysis, can have their child in pain be treated pro bono by a dentist we find for them, can see excited happiness of their children upon receiving laptops some big business was going to throw out but Michal rescued.

So on and so forth. The Zichron Group REALLY couldn’t do all this without your continued support. May you be able to continue doing all you have been doing these many years.

January 2022 

 

פרשת כי תשא: ששת ימים תעבוד | שושנה מיכאל צוקר, אדר א, תשפ”ב (English)

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃ (שמות לד, כא)

שבת וששת ימי המעשה קשורים בקשר הדוק. בלי עבודה בששת הימים האחרים שבת מאבדת את משמעותה. ועם זאת, למרות חשיבות השבת, התורה אינה מגדירה בצורה מפורשת מתי היא מתחילה או מסתיימת, ולא נאמר דבר על טקסי המעבר המוכרים לנו: הדלקת נרות, קידוש והבדלה. אלו נדונו לראשונה במשנה, כאילו הם מובנים מאליהם ומכאן שמקורם במסורת עתיקה מאוד. ואכן יש מדרשים המיחסים את טקס ההבדלה לאדם הראשון (קרי: אדם וחוה). יש כמה גירסאות, כאן אתיחס לשתיים.[1]

במדרש בראשית רבה (יא, ב) מסופר כי אור הבריאה הקדם-שמשי המשיך להאיר במשך השבת הראשונה; לכן, כשהשמש שקעה בערב שבת, אדם וחוה לא חוו חושך. במוצאי שבת אלוהים גנז את האור המיוחד לעתיד לבוא, השמש שקעה והם הכירו את החושך לראשונה. ואז המדרש ממשיך:

נר הבדלה

 

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר “וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי” (תהלים קלט, יא) אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”  (בראשית ג, טו) בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי!
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי” (תהילים שם).
מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ.

שימו לב כי לא החושך עצמו מפחיד את האדם אלא מה שאולי מסתתר תחת חסותו. הקב”ה אינו מורה להם “להתגבר” לא רומז כי “מגיע להם” ובודאי אינו טוען “לא אעמיס עליכם משא שלא תוכלו לשאת”. לא כדרכי אדם דרכי ה’ אשר מציע כלים ליצירת פתרון. בגירסה הזאת, לא ברור מי מקיש את הרעפים כדי ליצור ניצוץ, הקב”ה או האדם. בשני המקרים, המדרש עומד בניגוד למיתוס היווני –  וסיפורים דומים גם בתרבויות רחוקות – האש לא נגנבה מן האלים לטובת בני האדם, אלא האש וגם הטכנולוגיה ליצירתו, הם מתנה מהאֵל לאנושות.

מדרש תהילים (צב, ג)[2] מבהיר כי אדם הוא שהקיש באבנים וגם מוסיף עוד פרט מעניין, מקורן של האבנים עצמן:

זימן לו הקב”ה שתי אבנים, אחת של אופל ואחת של צלמות שנאמר: “קֵץ  שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכׇל־תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת” (איוב כח, ג). ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל. ולפיכך אנו מבדילים על האור במוצאי שבת.

אופל וצלמוות, חושך ופחד, חוויות קשות ואתגרים הם הם החומרים ההתחלתיים שהאדם מעבד, עם כוחותיו השכליים, כדי לייצור. כאן, לא הטכנולוגיה היא מתנת האל אלא השכל האנושי, היצירתיות, והדחף לשפר את העולם. 

ביציאה מיום המנוחה אל ימי המעשה, אנחנו עוצרים רגע להביט באש ולברך עליה, להעלות את המודעות שלנו לאש, לטכנולוגיה וליכולת שלנו לייצור לטובת עצמנו, לטובת הסובבים אותנו, ולטובת גם דורות הבאים. יהי רצון שנדע לעשות זאת לברכה ולא לקללה.

[1]  ראה: אדלמן, רחל. “אדם הראשון וטקס ההבדלה הראשון, ב-הבדלה, ד. בירנבאום ומץ כהן, עורכים, ע’ 107-130 [באנגלית] http://www.mesorahmatrix.com/havdalah/ 

[2]  על הפסוק “מזמור שיר ליום השבת”.

מאת אהובה שחר: 

שלמה ואני במלכודת. לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

תמיד היו אורחים בבית הזה. חברים,קרובי משפחה ובעיקר -הילדים והנכדים, כמעט בכל ימי השבוע,ובודאי בשישי- שבת.

התרוקן הבית. יש סגר. אין נכדים.

כשאני עולה במדרגות לקומה השנייה אני רואה אותם בדמיוני יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה עומדת מולי דלת העץ של חדר הילדים שעליה מודבקת תמונה של הנכדה הגדולה. “איה”, חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לחריטה מדבקה מנייר פשוט, דק, עליה ערבוב של אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית, “ארבל” בערבוב שפות. כשהגיעה ארבל לארץ לחופשה מלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה, או לפחות, גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה. היום היא בארץ, במרחק של שעה נסיעה, אבל היא לא מגיעה להילחם על החדר.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של “קיטי”ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים. עדות למאבק בין הבנות,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי, לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות “בפעם אחרת“.

ולחשוב שלפעמים סרבנו. היינו עייפים מדי, רצינו לישון טוב בלילה .לפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי,ולא “בא לי”לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא “בא לו “להירדם, או עם נכד שיחליט בשלוש לפנות בוקר ש-“בא לו”, עכשיו, מיד, ללכת לאבא-אמא.

עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה.

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר אמיתי הקטן מזיכרון יעקב כשבא לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי סגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה, לשם הוא לקח איתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיה פה . בכל פעם שאני עוברת שם, עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם.אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כשהמכונית פה- גם אמיתי הקטן עוד פה. אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו, מקפיד לסגור אחריו את הדלת. הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו… 

 סתיו 2020

פרשת תצווה: הכול מתחיל בתודעה | חיים פישר’אדר א, תשפ”ב

לאחר שבפרשת “תרומה” האל מצווה לבנות את המשכן, פרשת “תצווה” נותנת הוראות מדויקות איך לעשות את בגדי הכהן הגדול. למה נדרשת רמת פירוט כה גדולה? למה כל כך הרבה פרטים? לפי הרמב”ם לכל המצוות יש סיבה ומטרה. יחד עם זאת, בספרו “מורה נבוכים” הרמב”ם מציע לא להתעמק יתר על המידה בפרטים השוליים לכאורה של המצוות ולהסתפק בהבנה של הכוונה הגדולה. לצורך המחשה הרמב”ם מביא כדוגמה את מצוות הקורבנות (המופיעות גם בפרשה שלנו). יש סיבה למה האל מבקש שיביאו קורבנות, לדעתו, הקורבנות באים לשרת צרכים של האדם ולא צרכים של אלוהים שאינו זקוק להם. לדעתו, לא יימצא הסבר למה צריך להקריב פר דווקא, או שעיר או יונה ולמה אייל מילואים ולא עגל מילואים למשל. לשיטתו אף אחד לא ימצא סיבה או מטרה לצבע של האפוד ולמה לחושן 4 שורות של 3 אבנים ולא 3 שורות של 4 אבנים.

מטרת בגדי הכהן הגדול הינה להשרות קדושה בעיני העם כאשר תודעת הקדושה עוזרת לעם להתקרב לאל. השיטה כנראה עבדה יפה, אפילו בעיני לא יהודים. לפי יוסף בן מתתיהו כאשר אלכסנדר מוקדון עלה עם צבאו לעבר ירושלים, “ידוע”, שהיה אז כהן גדול, הלך לקראתו יחד עם נכבדי העיר ופגש אותו ב”צופית” שמצפון לירושלים. כשראה אלכסנדר את ידוע הכהן הגדול ליבו התמלא יראה והשתחווה לפניו. אלכסנדר הגדול סיפר לאנשיו שאיש כזה, לבוש בבגדים כאלה בא לו בחלום וניבא לו את נצחנו על מלך פרס. אז עלה אלכסנדר לבית המקדש, הקריב קורבנות והעניק ליהודים זכויות רבות.

המטרה השנייה היא ליצור אצל הכהן הגדול ואצל העם את התודעה שהכהן הגדול הוא שלוחו של העם, שמות שבטי ישראל מופיעים על כתפות האפוד ועל אבני החושן, צמודים לגופו ולליבו.

“ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים. וידעו כי אני ה’ אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ אלוהיהם” (שמות כט, מה-מו).

הפרשנים מפרשים את צמד המילים “לשכני בתוכם” כמטרה האולטימטיבית ליציאת מצרים, ה’ הוציאנו ממצרים כדי שישכון בתוכנו וכדי שנעבוד אותו. פרשנים אחרים כמו הרמב”ן חושבים שיש להבין “לשכני” כ “בשכני” ויש להם על מה לסמוך שכן במקומות שונים בתנ”ך האות “ל” מופיעה במובן של “ב”. לפי דעה זו, יש להבין את הפסוק שכאשר ה’ הוציא את בני ישראל ממצרים הוא כבר היה בתוכם. כלומר האל הוציאנו ממצרים לא כדי שנבנה לו משכן ושישכון בתוכנו, אלא בזכות זה שאלוהים שוכן בתוך בני ישראל, התאפשרה יציאת מצרים. לעם ישראל במצרים הייתה תודעה של האל גם בזמן העבדות. התודעה היא זו שגורמת לשכינה לשכון בתוכנו. “ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים”. אני מציע להפוך את הסדר של הפסוק ולהבין אותו כך: בזכות זו שאני אלוהיהם בתודעתם, אני שוכן בתוכם” וכך אפשר לאמץ את שיטת “הנצי”ב מוולוז’ין” והרמב”ן הקוראים את פסוק כך: “הוצאתי אותם מארץ מצרים בשכני בתוכם אני אלוהיהם”. הרי נאמר שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות זה ששמרו על שמותיהם העבריים, על לשונם ועל מלבושם. כלומר בזכות זה ששמרו על זהותם ועל תרבותם (כולל המונותיאיזם) השכינה הייתה איתם וכך זכו לצאת ממצרים. ועוד דבר היה להם: הם שמרו גם על “האורים והתומים”.

ונתת על חושן המשפט את האורים ואת התומים“: מעניין לראות שהתורה נותנת הוראות מדויקות כל כך לכל פרט ופרט לגבי בגדי הכהן הגדול ואילו אין תיאור כלל אודות האורים והתומים, מהם? איך משתמשים בהם? איך שואלים את האל בעזרתם? יש פרשנים שסוברים שמדובר באבנים ויש בפתקאות. האורים והתומים שבעזרתם העם יכול להתקשר לאלוהים בעניינים גורליים, כמעט ולא כתוב עליהם כלום. יתרה מזו התורה מתייחסת אליהם כאילו ברור מאוד לעם באותה עת במה מדובר ומה מהותם. מכאן שהאורים והתומים היו ידועים לעם ישראל במצרים ושגם הם תרמו לתודעת השכינה אצל העם. יש תודעה של האל משמע האל שוכן בתוך העם משמע העם יוצא ממצרים…הכול מתחיל בתודעה.

 

 

 

פרשת תרומה בהשווה לפרשת יתרו | סאם ליימן-ווילציג, אדר א, תשפ”ב

במשך אלפי שנות העם היהודי היו לנו שני סוגי בית תפילה: מחד, בית המקדש (כאלף שנים) ומאידך בית כנסת (כאלפיים שנה). האם ניתן לומר שאחד הוא ה״אמיתי״? ייתכן שניתן לקבל תשובה כלשהי מהשוואה בין הכתוב בפרשתנו, פרשת ״תרומה״ למה שקראנו לפני כמה שבועות בפרשת ״יתרו״.

לכאורה, ישנה סתירה בין שתי הפרשיות. בואו נשווה:

יתרו

תרומה

לבנות מזבח (לא צוין היכן או מתי)

לבנות משכן (מיקום ופרטים מדויקים)

למזבח אין פולחן ספציפי

פולחן מאורגן

אין הגבלות לגבי מי יכול להקריב

רק כוהנים רשאים להקריב

אסור לעלות במדרגות (ערווה ללא בגדי תחתון)

על הכוהנים ללבוש בגדי תחתון

המזבח עשוי מאדמה ואבנים לא חתוכות

המזבח עשוי מעץ ונחושת

אסור להשתמש בכסף ובזהב בפולחן

שימוש בזהב/כסף בחלקי המשכן ובכלי קודש

איך ניתן להסביר הבדלים אלה? תשובה אחת: המזבח פונה לעבר (אברהם וכו׳) לעומת המשכן הפונה לעתיד. אולם, אם כך, מי בכלל צריך הסבר לגבי מה שהיה בעבר? ועוד יותר מזה: אם בעבר עסקינן, מדוע המקרא נוקט בלשון ציווי? נדמה, שדווקא כאן טמונה התשובה: המקרא מציין שישנם שני סוגים של עבודת ה׳. הסוג הראשון הינו ספונטני, כלומר אין הרבה הנחיות מפורטות כי מדובר בעבודת ה׳ שבאה מהלב של כל אדם בפרט. השני משקף את העבודה הממוסדת, העקבית, בתקופה שבה העם מלוכד תחת ריבון אחד ועל ידו מקיימים ״אנשי מקצוע״ פולחן אלוהי.

אולם, אם כך, מדוע הכפילות הזאת? (מעניין לציין, שהמלה לכפילות הינה ״יְתֵרות״ – והסיפור שלנו בנוגע לשני סוגי עבודת ה׳ מתחיל בפרשת ״יתרו״!) כנראה, מחברי התורה הבינו שלא לעולם ועד יתקיים בית המקדש ולכן כבר מראש יש צורך להתוות כללים לעבודת ה׳ בהיעדר ״בֵיתו״ הקבוע.

ואכן, כפי שאנו יודעים מההיסטוריה היהודית, לא רק ששני בתי המקדש נחרבו אלא שבתקופות מסוימות, כשעדיין עמדו על תילן, התקיימה שחיתות נוראית בקרב הכוהנים – ופשוטי העם מחוץ לירושלים התחילו לבנות לעצמם מזבח ומאוחר יותר, אפילו (מה שאנו קוראים היום) בתי כנסת לתפילה.

ומה אמור להיות ״שיטת״ תפילה זו? כאן המסר של ״יתרו״ ו״תרומה״ גם יחד די ברור: כל גישה היא לגיטימית אך אולי העדיפות היא לשילוב של השניים. שהרי אנו מוצאים במהלך כל התנ״ך את הגישה הראשונה של תפילה ספונטנית: קין והבל; נח אחרי המבול; אברהם, יצחק ויעקב בבריתות שכרתו או בהודיה שנתנו; חנה בתחינה לה׳ לפתוח את רחמה; וכן הלאה. אולם, תפילה ״אינדיווידואלית״ כזאת עלולה גם לסטות לכיוון עבודה זרה (כפי שגם זה מופיע אין-ספור פעמים בתנ״ך) ולכן בנוסף, קיים גם צורך בתפילה ״מסודרת״. אין זה מקרי, שהאלוהים מצַווה את בני ישראל לבנות משכן ״מוסדי״ מיד אחרי חטא העגל. אך כאמור, במרוצת הזמן גם בית המקדש המוסדי סטה מהדרך הנכונה והיה צורך להחזיר מידה מסוימת של תפילה אישית ו״פלורליסטית״.

מכאן, אנו מגיעים לעידן המודרני, בו בתי כנסת למיניהם הפכו ליותר מדי ״בומבסטיים״ בעושרם החיצוני והתפילות הפכו למקובעות מדי מבפנים. כתוצאה, התפתחו כל מיני סידורים, תפילות, מנגינות ותנועות תפילה חדשים ומגוונים. כל זה ברוח הקצוות של ״יתרו״ ו״תרומה״. הלוואי שנמצא אנחנו בהוד והדר את האיזון הנכון בין יציבות וקביעות מצד אחד לביטוי עצמי ותפילה מהלב מצד שני.

 

 

 

 

 

פרשת משפטים: אמת או אגדה | גייל שוסטר-בוסקילה, שבט, תשפ”ב

ב שמות כד כתוב:

יב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.  יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.  יד וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

לפני פרשת משפטים לא היו לוחות אבן בכלל. אמנם כל העם שמע את עשרות הדיברות אבל לא היה מצב של כתיבה עד סוף פרשת משפטים.
רוב החומר בפרשת משפטים הוא הנחיה מפורטת על התנהגויות בין אדם לחברו במצבים שונים. אלה לא דיברות  אוניבריסלויות:  הרשימה של הנחיות לגבי הרבה מצבים קריטיים לעת העתיקה אבל פחות לנו, כגון, שמות כא:

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר

ואז מופיעים את הרעניות הקשורות למצבים אחרים שאולי יכולים להיות תקפים גם בימינו, כמו שמות כב:

א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים.

יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת; בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.

כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. 

אין ספק שהמשפטים האלה יכולים להיות דוגמה לנו להחלטות על טיפול בעניינים כאלה היום. אבל אף אחת מהמשפטים האלה לא הוכנסו לעשרת הדברות. האם זה מובן לנו? מה החשוב ביותר ומה לא בדיוק בחשיבות העליונה לעם? לא קל להחליט על העקרונות הנעלים ביותר ועל אלה שקצת פחות חשובים. תמיד מעניין לעצור ולחשוב על כל הרשימות של הטובים ביותר או החשובים ביותר בכל מיני תחומים. בפרשת משפטים מסופר שמשה עלה על ההר כדי לקבל את הרשימה זו לעם ישראל וגם כנראה התורה כולה. שמות כד:

יב וְְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…

היום לא משנה לנו אם זו אמת או רק אגדה, אבל כן חשוב לראות את מעמד קבלת כל המשפטים והחוקים כאירוע יוצא דופן לעם שיצא מעבדות לחרות – במקום להיכנס לארץ המובטחת ולגור בה, קודם מתן תורה להסדיר את חיי חברה בעם.

פרשת יתרו: מדוע יתרו מציע 78,600 “שופטים”? | אסתר ואלי מיאסניק, שבט תשפ”ב

שני אירועים בפרשה נפתחים במעשיו הגדולים של ה’
בפרשת יתרו שני חלקים. החלק העיקרי הוא החלק השני (יט-כ). חלק זה מתאר את מעמד הר- סיני. “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (יט1), עולה משה אל ההר וה’ פותח ואומר “אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי… וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי…ְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ” ( יט 4-6) לאחר מכן ניתנות עשרת הדיברות. החלק הראשון (יח) של הפרשה מתאר את ביקור יתרו אצל משה. הביקור מתחיל בשמיעת ייתרו  אודות אותם אירועים שה’ מזכיר למשה שב”י ראו (יט4):  וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ … “אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ” (יח1). די בהפתעה, הביקור המשפחתי ממשיך בהמלצות על ניהול העם ומסתיים בתקווה שההמלצות תמומשנה וכך “… כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם” (יח23).       האם יש קשר בין שני האירועים?

מה רואה יתרו בתפקוד העם ומשה?
באירוע יתרו, מסופר על כך שלאחר האיחוד המשפחתי, יתרו מוצא לנכון לבחון את דרך הניהול של חתנו.
בחינה זו גילתה בעייתיות, הוא רואה פגם בתפקוד העם שנובע מהסגנון הריכוזי של משה: “וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב”. תגובתו של יתרו: “לא טוב הדבר אשר אתה עושה; לדעתו סגנון זה יביא ל- “… נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ”(יח 18).
השימוש בביטוי לנבול על אדם או על קבוצת אנשים הוא קיצוני.
ננסה להבין מדוע השתמש בו.

מדוע חושש יתרו לנבילת העם ומשה?
תמהני. מה הביא את יתרו למסקנה קיצונית על נבילת העם, שזה עתה הובא “על כנפי נשרים” ועומד להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. איך אפשר שהעם לא ישמח כל רגע בניסים אלו, ינהג בהתאם וישמע למשה הנמצא בקשר עם ה’?
ננסה להבין מה בעצם הציק לעם ולמה.
המקרא מתאר מצב שבו העם מגיע אל משה בכל בעיה קטנה. “כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹוקים” (יח 15). פרשני ימי הביניים האמונים על מנהיגי קהילות מסוגים שונים, אומרים שה”דרישה” של העם אינה רק בבעיות משפטיות, אלא בכל בעיה שהיא. כך למשל אומר הספורנו (בולוניה, רומא, המאה ה 15): “מלמד שכל צרכיהם היו באים לו לדרוש אלוקים” .
כנראה שייתרו רואה את ב”י כעם שחסר מסורות ודרכי התנהלות ברורים.  הפנייה הרבה אל משה בכל נושא נובעת מחסרים אלו ויוצרת ערעור תמידי בעם. התלות במשה בכל דבר, יוצרת חוסר בטחון של האנשים בדרך בה הם הולכים. אנשים בוגרים שנותקו מסביבתם ואינם יודעים מה ילד יום – כל אירוע יכול לערער אותם. כל בעיה שאינה מקבלת פתרון מידי- עלולה לפרק את אמונתם בדרכם.  ואכן התגובות העצבניות של העם המתוארות בפרשה הקודמת, מעידות על כך. שם התברר שהעם הלא מגובש נוטה לפרק את החבילה (=לנבול?) כשיש בעייה. זאת, למרות הניסים הגדולים. למשל- בעניין המן, העם לא מחפש פתרון אלא חוזר בו מיציאת מצריים “מִי-ייִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר  וגו’ ” ( טז 3). וכן ברפידים כתוצאה מחוסר במים (“מסה ומריבה”)                         “לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא” (יז 3).

הצעת יתרו לכך שהעם לא ינבול- 78,600 מנהלי קהילות
יתרו מסיק,אפוא, שיש למסד מסורות ודרגי התנהלות ברורים יותר. לא די בזיכרון המפואר על הניסים שחווה העם רק לפני שלושה חדשים.  
ייתרו מציע למסד מסורות ודרכי ניהול באמצעות תשתית רחבה של 78,600 “שופטים” [i] . מדוע 78,600? הרי ניתן היה לפתור את העומס על משה רק עם מספר זקנים או חכמים נוספים. אומר למשל אברבנאל (ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, מאה 15) : ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם, איך אחר כך לא הסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים?
תשתית רחבת היקף זו של 78,600 “שופטים”, היא בעצם תשתית של מנהלי קהילות, כשלחלקם גם הכושר להבין  ולשפוט. מנהלי קהילות אלו יתחזקו את צרכי העם[ii] באופן שוטף ויוודאו קשר עם דברי ה’. ניתן ללמוד על גישתו זו של יתרו מן הדרך בה הוא מציע להנחות את מנהלי הקהילות. הוא נעזר במלה המנחה “דבר” (=כל בעיה שהיא):
משה מרכז מידע על “הדברים” מה’.
“הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹוקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹוקים” (יח 19).
משה מנחה את מנהלי הקהילות לגבי דרך המענה לכל דבר : “וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” (יח 20). זאת בדומה לדרך בה טיפל משה בכל בעיה: “כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח 16). ומסביר אברבנאל “ולכן עומדים עליו כל אחד כפי צרתו. ומהם יבואו לתכלית אחר, והוא לצורכי צבור, מחנייתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם.”
משה מייצר תשתית של יכולת שיפוט. “וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת” (יח 20). משה מגבש מול המובילים גם חוקים בסיסיים וגם תורות. תורות הם כנראה מרכיבי חוק שניתן ללמוד מהחוקים ומהנחיות משה [iii]. עתה, לאחר שהוקם בסיס חוקתי ודרך לפרש החוקים, מנהלי הקהילות יכולים לסנן לעצמם את ה”דברים הקטנים”. ” וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם, וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ” (יח 22). אציין שגם להחלטה מהו דבר קטן, נדרשת תובנה עצמאית מעמיקה.

סיכום

  • לא די באירועים מסעירים שעליהם שמע יתרו לפני הגיעו- כדי לגבש עם שפועל בצורה שלמה ומסודרת.
  • אירוע יתרו קדם כנראה למתן תורה כדי להצביע שלא יהיה די רק במתן תורה כדי ליישם מטרות אלו. ראה מקרה העגל.
  • הדרך להשיגן היא בקמת תשתית רחבה של מנהלי הקהילות שיהיו מקובלים ויוודאו העברת מידע ומענה שוטפים לכל דיכפין.
  • והתוצאה – “וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם”. שלום מלשון שלם. שלמות שיש צורך להגיע אליה [iv] .והתוצאה – העם לא ינבול.

[i] “וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים ( 600, לפי רש”י)  שָׂרֵי מֵאוֹת (6000), שָׂרֵי חֲמִישִּׁים ( 12,000)  וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (60,000)”. יח21.

[ii] ראה מה שהבאתי למעלה-הספורנו והרמב”ן על יח21

[iii] יש פירושים שונים. למשל מכילתא על שמות יח- והזהרת אתהם את החוקים, אלו מדרשות. והתורות, אלו ההוריות, דברי ר’ יהושע;

[iv] “שגם ההנהגה ע”פ ה’ מותנית בדרגי ההבנה אנושיות והיא מיושמת באמצעות בני אדם בעלי הבנה וכושר הכוונה …, ללא סיועם, לא יוכל דבר ה’, כשלעצמו, להיות גורם בהנהגת העם שהרי אין התורה מקוימת בכוח ניסי- שמימי” (ישעיהו לייבוביץ , “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע”, 288 ).

 

פרשת בשלח: על המר והמתוק | חיים פישר, שבט תשפ”ב

בפרשת בשלח מתחיל סיפור הנדודים של בני ישראל במדבר. הנושאים המרכזים שיופיעו בספר שמות מוצגים כבר בפרשה זו מיד לאחר יציאת מצרים: הדאגה לצרכים החומריים, הטענות האין-סופיות כלפי משה וה’, אִתגור המנהיגות של משה, ההתמודדות מול אויבים, ניהול מלחמה, קבלת חוקים ומשפטים שבעזרתם תיבנה חברה מוסרית ומלוכדת, הצורך באיתנות רוחנית… בקיצור, כל מה שיסופר בהמשך בספרי התורה ושיהפוך את 2 או 3 מיליון הנפשות היוצאות עכשיו ממצרים לעם המסוגל לקיים חיים עצמאיים בארצו. הכול מרוכז בתמצית בפרשה שלנו.

וילנו העם על משה” זהו הפזמון החוזר לאורך כל סיפור הנדודים של אבותינו במדבר. המנהיג תמיד חושף את עצמו לביקורת העם ועם ישראל מגלה את קווי האופי הלאומיים כבר מההתחלה. משה הנהיג את העם ומציג מושגים של שחרור עבדים, עצמאות לאומית ודתית, עבודת ה’ אל אחד ויחיד. אין יותר אדונים חוץ מהשם ויש רוחניות מסוג חדש. כמובן זה לא מספיק, משה פשוט לא ידע כי, לאורך ההיסטוריה, כל המהפכות נגד המשטרים המדכאים בוצעו כאשר המנהיגים לא יכלו לספק את צרכיהם הפיזיים של העם, גם אם מאחורי האירועים ישנם רעיונות נעלים של חופש או שוויון בסופו של דבר ההמון מתמרד כאשר אין מספיק אוכל.

ויזעק אל ה’ ויורהו ה’ עץ וישלך אל המים וימתקו, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו“. הפרשנים לאורך הדורות תמהו לגבי השימוש בפועל “ויורהו” ולמה לא כתוב פשוט “ויראהו”? “ויורהו” מצביע על תהליך של לימוד ממש. ישנם שראו בזה למידה על תכונות של סוגי עצים מסוימים המסוגלים להמתיק מים מרירים (כגון הרדוף) ותמהו באיזה עץ מדובר. בקיצור שיעור בהישרדות במדבר תוך ניצול משאבי הטבע הקיימים. אך המשך הפסוק ” שם שם לו חוק ומשפט” הביא את רוב החכמים לחשוב שמדובר כאן במתן מצוות בסיסיות כגון שמירת השבת ומטרתן להכין את העם לקבלת התורה.

מפרשנות זאת יוצא שמי מרה מי שתייה היו, רק שהם היו מרים לטעמם של בני ישראל שלא ידעו להעריך את טעמו של החופש, של דברים שמקבלים מהטבע או מעמל ולא בזכות האדון השולט בחייך. חופש ללא משמעות טעמו מר. אם כך, מה ייתן משמעות לכל הנדודים הקשים? תורה ומצוות והערכים הטמונים בהן. רק לאחר שבני ישראל נחשפים במרה בלימוד ובמצוות הראשונות בסוג של “אשנב לתורה” רק אז הם מרגישים את טעמם המתוק של המים. העם היה זקוק ללימוד הזה כדי להבין את המשמעות של השחרור מעבדות. יורשה לי לצטט כאן את המשורר הצרפתי הנודע, ויקטור הוגו: “התפקוד העיקרי של האדם איננו לאכול אלא לחשוב, נכון שמי שלא לא אוכל מת אבל מי שלא חושב זוחל…. וזה גרוע יותר” (תרגום חופשי).

וינסהו” מי ניסה את מי? ובכן הניסיון פה היה הדדי. משה מנסה את ה’ בסוג של בקשה: תראה לעם הזה את המשמעות ואת התכלית שיש מאחורי הסבל שהוא עובר עכשיו. העם רוצה להשתכנע שאכן כדאי לחיות חיים של משמעות, שעדיף להיות בני חורין, עם ריבון אחראי למעשיו ועובד את ה’. מצד שני ה’ “מנסה” את העם. עד איזו רמה של מוסר ושל רוחניות העם הזה מוכן להגיע? עם ישראל עמד בניסיון רק באופן חלקי: יש גבול למהפכה הדתית שהעם היה מוכן לעבור. לפי ירמיהו הנביא, במקור (ולפי המצוות שניתנו במרה) עבודת ה’ לא הייתה צריכה לכלול קורבנות: “כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתי ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח” (ירמיהו ז’). פרשת המים המרים מוכיחה שבני ישראל לא היו מוכנים לדת כה שונה ממה שהכירו וממה שהיה מקובל באותה תקופה.

לפי מדרש “קהלת רבה”: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים לקבל את התורה מיד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד.

האמיתות האלוהיות מתגלות בהדרגה, ויש סברה שהיא נחשפת במהלך הדורות. ועכשיו, עלינו להראות שאנו מוכנים ומזומנים לעליה נוספת בדרגת המוסר, הרוחניות והקדושה.

פרשת בא: היבריס מכביד את הלב  | עמנואל נשרי, טבת תשפ”ב

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.  ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה’ (שמות י, א-ב).

אחרי שבע מכות – דם, צפרדע, כינים, ערב, דבר, שחין אבעבועות, ברד ואחרי שני סימני קוסמים – הפיכת המטה לנחש ולתנין שבלע תניני החרטומים. במה הכביד השם את לב פרעה? אני שואל את עצמי: מה היה הרקע שהביא את פרעה “שבחר להסתכן” למרות לחץ מכות מצרים?   

לדעתי שני תהליכים שנמשכו שנים בנו את הכבדת לב פרעה. התהליך הראשון נמשך מאות ואלפי שנים, והיו מגורמי ירידת אברהם ומאוחר יותר יעקב למצרים. ההצלחה הכבירה במצרים לגידול דגן, היבולים היפים שקיבלו החקלאים. נקודה חשובה להבנת הרקע להחלטת פרעה קשורה לשיטה בה ניהלו החקלאים והשלטון המצרי את משק המים והמיסים באזור הפורה סביב הנילוס.

התהליך השני נמשך כשבעים שנים, עלייתו לשלטון ותקופת שלטונו של פרעה, שאותו מזהה המחקר עם רעמסס השני. דרך חייו ונכסיו תיעלו אותו לגבהות לב ולתחושת עליונות שהביאה למחשבה של “אני ואפסי עוד” יש שיכנו זאת “היבריס” ו/או לחילופין “שגעון גדלות”.

התהליך הראשון מתחיל בביות הדגן. הפיכתו מצמח בר שהוא מקור דל למזון, לצמח שתנובתו עולה עשרת מונים על צמח בר. בעקבות הצלחת ביות הדגן, רבים גידלו דגן לאורך וליד הנילוס בחלקות שחלקן קרובות לנהר וחלקן רחוקות קצת יותר. גידולים אלה דרשו פיתוח מערכת לפיקוח וחלוקת מים להשקיה מחד גיסא, ומאידך גיסא – פיקוח על תשלומי המס. במקביל ובמשולב התפתחה מערכת המקדשים והכהונה. והנה נוצרה במצרים שכבה של פקידים וכהנים.      

התהליך השני קשור לסיפור חייו של רעמסס השני. אביו עלה לכס המלוכה כאשר היה רעמסס רך בשנים, והוא נהיה לנסיך מצרים. מכתביו המאוחרים עולה כי למד קרוא וכתוב בגיל 9 מסופרי אביו ומכוהני המקדשים. כשהיה בן 14 מינה אותו אביו ל”נסיך עוצר האזור”, שמשמעו שליט בפועל. סבורים כי קיבל את כס המלוכה בסוף שנות העשרה לחייו. ומת כנראה בשנתו ה 90. הוא היה נשוי ל 7 נשים מלכותיות החזיק 200 פילגשים, נולדו לו 96 בנים ו 60 בנות. הוא בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה”רעמסאום”.  

בזמן התנופה והעשייה במפעלי הבניה בא משה במטרה לקחת את “הפועלים” עם אפשרות לעזיבה.  

שליט חזק שממלכתו מתפקדת, שדותיו מושקים, אסמיו מלאים ומתמלאים, מפעלי הבניה מתקדמים, בונה ערים, יצירות מרשימות המנציחות את זכרו. יקשה עליו ועל כל אדם המתורגל בהתגברו על קשיים לסגת ממטרותיו ולוותר על “הפועלים”. עם זאת, מסלול חייו שהיה רצוף בהצלחות מגיל צעיר מאד, העניק לו תחושת ביטחון והוא חשב שיוכל להתגבר על המכשלה “הקלה”. כאן לדעתי מתבקשת המסקנה שהוא חטא בחטא ה”היבריס” או “שגעון גדלות”. האמין שביכולתו להתגבר על כל מכשול.

במובנו המודרני “היבריס” משמעו גאווה וגבהות לב מוגזמים. הוא נקשר בחוסר ידיעת ההיסטוריה ובחוסר ענווה ו/או “שיגעון גדלות” או מגלומניה שהוא תסמין או התנהגות אבנורמלית המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב שיש לאדם. במצב זה האדם מייחס לעצמו  תכונות אלוהיות ומנהיגותיות, וחושב שיש לו כּוֹחַ מֻחְלָט וּבִלְתִּי מֻגְבָּל, אשר אינו קיים בו.

ב”היבריס”, וב”שגעון הגדלות” הכביד השם את לב פרעה.

פרשת וארא: השליחות הכפולה של משה ואהרון.  אליאנה תפוחי

פרשת וארא היא הפרשה השנייה בספר שמות – הספר שבו מסופר סיפור יציאתם ממצרים של בני ישראל. כבר בפרשה הראשונה – פרשת שמות – מתוארים הצעדים הראשונים של “מבצע יציאת מצרים”, בעקבות התגלות אלוהים למשה בסנה. באותו מעמד נקבעה בעצם השליחות הכפולה: מצד אחד לדבר עם העם ולהכינו לגאולה מהשעבוד, ומהצד השני – לדבר עם פרעה ולשכנעו לשחרר את העם. שתי השליחויות גם יחד נחוצות לביצוע המשימה. השליחות הוטלה על משה ואהרון יחדיו. אך, מה חלוקת התפקידים, בין שני השליחים? לכאורה, נראה ששווה – משה ואהרון צוות אחד הם. אבל כשאנו בודקים לעומק את הנושא הזה בשתי הפרשות הראשונות של ספר שמות, מתגלה לנו תמונה שונה במקצת. במעמד הסנה, אלוהים ממנה את אהרון לפה למשה- שהינו “כבד פה וכבד לשון” ואת משה – לאלוהים שלו – כלומר, למי שימסור לו את הדברים שעליו לומר.

 השלב הראשון בשליחות, בפרשת שמות, היה העברת המסר של הגאולה הקרבה על ידי אהרון לזקני בני ישראל, כפי שנמסר לו על ידי משה. התגובה למסר הזה הייתה בהחלט חיובית. הזקנים האמינו לאהרון כי פקד אותם האל והביעו את נכונותם למבצע היציאה ממצרים.

בשלב השני בשליחות, משה ואהרון הציגו את דרישתם לפני פרעה, לשלח את העם למדבר. פרעה לא שש לשחרר את עבדיו, וראה במעשה זה מרד בו ובממלכתו, וכעונש הטיל על העם עבודה נוספת שדרשה מהם לקושש את התבן בעצמם, תוך עמידה באותה מכסת ייצור. כמובן ,שהדבר הזה הכעיס את העם אשר בא בטענות למשה ולאהרון. משה ברוב תסכולו פנה לאלוהים, בסוף פרשת שמות, תוך הדגשת הנזק שגרמה שליחותו לעם אשר אותו הוא אמור להציל.

בפרשת וארא, כדי לתת מענה לעם הנאנח תחת סבלו, אלוהים מזכיר למשה את הקשר שלו לעם ולברית שכרת עם אבותיהם ואת הבטחתו להוציא אותם מעבדות לחירות ולהביאם לארץ אבותיהם. משה חוזר לעם לבדו עם המסר המחזק, אבל המסר, בפעם הזו, לא מתקבל על ידי בני ישראל, כפי שמציין הכתוב ” לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות ו ,ט). נשאלת כאן השאלה למה העם לא רצה לשמוע את דברי משה על הגאולה הקרבה? האם רק בגלל גזירת פרעה על התבן או שיש סיבות נוספות? נראה לי שיש כאן הרבה מעבר לכך. ראשית, משה הוא “כבד פה וכבד לשון” ולכן קיבל את אהרון אחיו להיות לו לפה, וכאן הוא מופיע בפני העם בלי אהרון (הפה שלו). שנית, נראה שמחבר הטקסט מרגיש שהבעיה היא אפילו יותר עמוקה. העם מכיר את אהרון אשר כל חייו חי בקִרבו, אבל, לא את משה שהוא דמות חדשה עבורם, המגיעה ממקום (או אפילו מעולם) אחר, ולכן יש צורך להבהיר את מקומו בהיררכיה השבטית של העם. זו הסיבה שהטקסט מגולל כאן לראשונה את שושלת בני לוי ואת מקומם של משה ואהרון בשושלת זו, ומבהיר שהם אלו שנבחרו על-ידי האל להוביל את מבצע יציאת בני ישראל ממצרים. משה ואהרון חייבים להופיע יחדיו לפני העם “אהרון ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם ” (שמות ו, כו). כאשר אהרון מנהל את ההדברות עם העם. לעומת זאת , בשליחות בפני פרעה שניהם ניצבים יחדיו, “ראה נתתיך אלהים לפרעה, ואהרון אחיך יהיה נביאך” (שמות ז, א) . בבית פרעה מי שמוכר הוא משה, ועל אף היותו כבד פה, הוא זה שצריך לעמוד ולהשמיע בפני פרעה דברי אלוהים חיים, ולהראות את האותות והמופתים שהוא עושה בשם אלוהי העברים. תפקידו של אהרון במקרה זה הוא להיות הנביא ולפרש את דברי משה, אולי בדומה לתפקיד האורקל בדלפי.

אולי ניתן לראות בחלוקת התפקידים בין שני המנהיגים הללו את הבסיס להנהגה הנוכחית של ראש ממשלה וראש ממשלה חלופי? השאלה היא האם אחד הוא הפה או הנביא של השני?

פרשת שמות:חוק טבעי וחוקי אלוהי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ”ב

 כידוע, ניתנו עשרת הדברות וכלל מצוות התורה בהר סיני, אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים. אם כן, האם ניתן ״להאשים״ מי מבין הגיבורים בתורה המופיעים לפני כן (לכל אורך ספר בראשית ומחצית ספר שמות) בביצוע ״חטא״ כלשהו אם לא הייתה קיימת אז מערכת חוקים? דומני, שהתשובה מופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת שמות.

למרבה ההפתעה, אנו מוצאים כאן שלושה מקרים של אי-ציות לחוק מִצְרַיִם על ידי ״יהודים״ (עִברים) ומצרִים כאחד. המקרה הראשון: שתי המיילדות העבריות שִפְרָה ופועָה אשר לא צייתו לצו מפורש של פרעה להרוג כל תינוק זכר של העברים. המקרה השני, בת פרעה (לא פחות!) אשר הבינה שהתינוק בתיבה חייב להיות ממוצא עברי, שהרי אמרה “מִיַלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ (שמות ב: ו) – ובמיוחד כשמופיעה נערה עברייה (אחות משה) להציע מינקת מתוך העבריות. ובכל זאת, היא אימצה את התינוק העברי. המקרה השלישי הינו המפורסם ביותר: משה גדל ארבעים שנה בארמון פרעה ואז יום אחד רואה איש מצרי מכה איש עברי – והורג את המצרי.

מה ניתן להבין מכל זה? שטמון בכל אדם מה שנקרא ״חוק טבעי״ או במלים מודרניות יותר: מצפון מוסרי. זאת הסיבה שהאלוהים העניש את קין על רצח אחיו, שהרי יכול היה קין לטעון: ״אף אחד לא אמר לי שאסור להרוג איש אחר”. גם אבימלך הבין שיש דברים שלא עושים ולכן החזיר את שרה לאברהם ברגע שגילה שהיא אשתו של אברהם ולא אחותו.

אם כך, מדוע בכלל צריכים חוק אלוהי כתוב? גם כאן סיפור מסֵפֶר בראשית מרמז על התשובה: כנקמה על אונס אחות דינה, הרגו שמעון ולוי את כל תושבי העיר שכם – עונש ״מוגזם״. לפחות כך חשב יעקב, אולם טענת האחים ״הַכְזונָה יעשה את אחותנו?״ (לד: לא) לא קיבל מענה כלשהו מאביהם יעקב. כלומר, ללא חוק מפורש, קשה לדעת היכן הגבול בין מעשה כשר ומעשה פסול – ומה אמור להיות העונש על האחרון.

לכן, מתחיל ספר שמות בדוגמאות של מעשים טובים לפי החוק הטבעי ללא הנחיות חוקיות מפורשות (נהפוך הוא: דווקא אי-ציות לחוק עוולי מפורש של המלך) – אולם חברה תקינה וסדירה אינה יכולה להתקיים למשך זמן ללא חוק ומשפט. זאת הסיבה שפרשת ״משפטים״ באה רק באמצע ספר שמות, אחרי הסיפורים של גיבורי פרשת שמות: החוק הטבעי מעל הכול, כולל החוק הרשמי כשהאחרון סותר את הראשון בעליל.

ויש גם ענין אחר: אין מערכת חוקים שיכולה להכיל בתוכה את כל האפשרויות של מעשי בני אדם. לכן, באה התורה לומר, שאם מתגלה ״חור״ בחוק הכתוב, הדבר אינו ״משחרר״ את העושה עוול מלקבל עונש. כל בר דעת (מיילדות, נסיכות ונכדי מלכים) אמור להבין מה מותר ומה אסור בחברה אנושית.

מכאן ניתן להבין עוד דבר ״תמוה״ בסיפורו של משה: מדוע אלוהים חיכה כל כך הרבה זמן להכתיר את משה כמושיעַ עמו? התשובה: האלוהים רצה לראות קודם אם הייתה בו במשה ההבנה של החוק הטבעי, קרי, אם היה לו את המצפון הנכון ללא הנחייה מלמעלה. רק כשהאלוהים גילה שאכן כן, פנה למשה וביקש/דרש ממנו להיות מנהיג העם.

הלוואי שגם כל מנהיגינו בעת הזאת היו גם הם מראים שהחוק הטבעי – יושר, מצפון, אכפתיות לזולת וכו׳ – מנחה אותם מבפנים ושאינם מסתפקים בחוק היבש להגן על מעשיהם.

 

 

פרשת ויחי: יוֹסֵף הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר | שושנה מיכאל צוקר, טבת תשפ”ב English

כאשר יוסף, אחיו וכל המלווים בדרכם חזרו למצרים אחרי שקברו את יעקב בארץ, כתוב: “וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם”.

כשלושה חודשים מאז שיעקב נפטר[1] מה ראו האחים שרק עכשיו הם קולטים? ולמה הם שוב חוששים מיוסף? במדרש בראשית רבה (ק:ח) רבי יצחק עונה שהם ראו כי יוסף “הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר”.

אחיו ראו שיוסף נפרד מן השיירה והלך בדרך צדדית כדי להביט בבור שאליו הם השליכו אותו. הם רואים אבל אינם יודעים מה עובר בראשו. אולי הוא מתכנן נקמה עכשיו שאביהם לא נמצא כדי לרסן אותו? אולי הוא ישליך אותם לבור אחר, בית הסוהר של שר הטבחים המצרי, ישב לאכול לחם עם בנימין ויתעלם מצרתם, כמו שהם התעלמו מצעקותיו? לכן הם ממציאים צוואה נוספת בשם יעקב, ושולחים שליח להתחנן לפני יוסף: “אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ” (בר’ נ:יז).

הציווי נראה כוזב כי במילותיו האחרונות לבניו, יעקב נזף בראובן, בשמעון ובלוי על מעשיהם הרעים, ולא יתכן שהוא היה פוסח על העוול שעשו ליוסף לוּ ידע על אודותיו. מסתבר כי משך כל השנים כולם שמרו על שתיקה כדי לא לגרוע משמחתו של יעקב כאשר הוא נפגש שוב עם יוסף.

חששם של האחים במקום, רגש הנקמה מובן, אבל יוסף מתעלה עליו ואומר:

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב׃ וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם… (נ:כ-כא).

יוסף הביט בבור, הרגיש בחומרת מצבו דאז והתעלה על הנטיה הטבעית לנקום. בזה הוא הדגים בחייו את מצוות התורה לצאצאיו ולצאצאי אחיו אחרי שיצאו מצריים:

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות כג:ט).

אל תשליכו אחרים לבור, כי אתם מכירים את החוויה, את האומללות של אדם שנדחף מביתו, של עם שגולה מארצו אל ארץ נכריה. מה ששנוא עליכם, אל תעשו לאחרים.

התורה מזהירה אותנו על הגר 36 פעמים. החזרות הרבות נחוצות בגלל שההתנהגות הנדרשת מאתנו היא משימה קשה. הפיתוי לחשוב “אחרי כל מה שעברנו אף אחד לא יכול להאשים אותנו אם נחלץ אחרים כמו שלחצו אותנו” חי ובועט. התורה מצווה עלינו לעמוד בפיתוי.

כמו כן, טבע האדם משכיח את הכאב. לכן אפשר לקרוא את “וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר” לא רק כתיאור מצב אלא גם כצווי: “ואם אינכם יודעים את נפש-הגר חובתכם להתאמץ להכיר ולדעת.” יוסף יכול היה לחזור ישר למשרתו הרמה במצרים. הוא בחר לסטות מן הדרך כדי להביט בבור, כי הוא לא רצה לשכוח. נכונותו להזין ולכלכל את אחיו ומשפחותיהם למרות שהוא זוכר היטב מה עבר עליו מזכה אותו בתואר “צדיק” ומעמיד אותו כדוגמה לקיום מצות התורה.

כמו יוסף, גם אנחנו עלולים לשכוח. חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל החוויה מעומעמת. לכן עלינו לסטות מהדרך הטבע ובאופן פעיל לזכור ולהזכר. להביט בבור, בכאב ולאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לדאוג לצרכי הפליט כי פליטים ‏היינו בארצות הצפון ובכל הארצות שאליהן הגענו.

‏אינני מתכוונת לגרים ופליטים תאורטיים אלא לאנשים אמיתיים שנסו על נפשם מסכנות מוחשיות כמו אלימות ורעב ומבקשים מקלט בארץ. יש כללים בינלאומיים כדי לקבוע את מעמדם הרשמי אך הבירוקרטיה טוחנת לאט, לאט. כל עוד אי-הבהירות נמשכת הסבל האנושי גובר. הקיפאון הרשמי אינו פוטר אותנו מאחריות, כיחידים או כחרבה.

עד לפתרון מדיני, איך עלינו לנהוג? לדברי הרב אהרון ליבוביץ’[2] “כל עוד איננו יודעים מי הוא באמת פליט, עלינו לנהוג לפי הכלל ההלכתי ‘ספקא דאורייתא לחומרא.'” כאשר יש לנו ספק לגבי ישומה של מצוה מפורשת בתורה שבכתב עלינו להחמיר. לכן לא נוכל להסתפק בדאגה לעניי עירנו אלא גם לאהוב את גר, לדאג למחיתם בסיסית לאלו שמחפשים אצלנו מחסה: אלו מצות מן התורה, לכן עלינו להחמיר עם עצמנו ולהושיט יד לכולם.

ואם שכנעתי אותך לעזור, אפשר לפנות לחברת הקהילה שלנו, לני ווסלי, אשר מארגנת התרמה חודשית של מזון לפליטים בתל אביב.[3]

===============

[1] 70 יום במצריים (בר’ נ:ג) + המסע לארץ כענן ושבע ימי אבל בגורן האטד (פסוק י).

[2] מייסד האירגונים “חופות” ו”השגחה פרטית” המספקים שרותים דתיים אורתודוקסים מחוץ לרבנות.

[3] אני מודה ללני ווסלי על ההשראה ולרבנים ש”י הלד ואהרון ליבוביץ’ שעזרו למצוא את השפה להביע אותה.

פרשת ויגש: כמה רועים צריך? וכמה מקלות? | אניטה תמרי, טבת תשפ”ב

ביום ראשון השבוע שרנו, בפעם האחרונה בשנה זו, את “מעוז צור” וסיימנו במילים “הקם לנו רועים שבעה”. ובהפטרה שנקרא בשבת נאמר “ורועה אחד יהיה לכולם” (יחזקאל לז, כד)

בפרשת ויצא קראנו על יעקב שלקח מקלות, ענפי עצים – ענף מעץ לבנה, מעץ לוז ומעץ ערמון. פיצל בהם פצלות, הפעיל את הידע שרכש בשיעורי גנטיקה והראה את המקלות המקולפים חלקית לעזים ולכבשים ומרועה צאן הפך לבעל הון. ובהפטרה שנקרא השבוע? כאן מצווה אלוהים על יחזקאל (שעדיין סובל מיעפת אחרי מסעו לאותה בקעה מלאה עצמות מראשית הפרק): “קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחר וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו” (לז, טז). אם יעקב לקח את הענפים והציגם לצאן, על יחזקאל לקחת את הענפים ולחברם זה לזה. יעקב עסק בגנטיקה של החי, ויחזקאל בזו של הצומח. לא מעשה מרכבה אלא מעשה הרכבה

ושני הסיפורים עוסקים בפיצול. יעקב משתמש בענפים שאת קליפתם הסיר כך שהענף נראה כאילו פצלו ממנו חלקים בצבעים שונים. הצבעים השונים גרמו לצאן להתרבות בצבעים אלה, והפיצול הזה פעל לטובתו

הפיצול שבו עוסק יחזקאל הוא פיצול קשה יותר וכואב יותר. זהו הפיצול בעם ישראל, פיצול שנמשך עד ימינו אנו, פצע עמוק ומדמם ואף מזהם. מהם שורשיו של הפיצול הזה? והאם יִמצא לו מזור? על אף חזונו היפה של יחזקאל, אני פסימית. אם סיפורי ספר בראשית הם הסיפור המכונן שלנו, אם מעשי אבות סימן לבנים (וגם אם מעשי אימהות סימן לבנות) אני למדה שאחים יריבו זה עם זה ויקנאו זה בזה. כמו בבדיחות על המשפחות הלא-מתפקדות (“לא חשוב העדה”…) הם מתאחדים בלוויות. כך ישמעאל ויצחק, כך עשיו ויעקב וכך כל בניו של יעקב. אבל כשאין יותר מאשר עצב משותף – ואולי רק מוות משותף ומנהגי אבלות – הולכים איש איש לדרכו

אלוהים מצוות על יחזקאל לקחת שני עצים, ככל הנראה שני ענפים או ייחורים “וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידיך” (לז, יז). ואני תוהה – אם הרעיון הוא לאחד את יהודה ואפרים, למה מהאיחוד הזה יצמחו “אחדים” ולא “אחד”?

אנחנו מרבים לדבר על פלורליזם, על רב-גוניות בחברה, על הייחוד שכל פרט וכל קבוצה מביאים לכלל. אולי הכוונה במעשה של יחזקאל היא שאכן נפעל כולנו כעם אחד, עם ש”במשפטַי ילכו וחוקתַי ישמרו ועשו אותם”? לא “במצוותי” אומר אלוהים, אלא “במשפטיי וב”חוקותי”. וברור לכולנו שחלק מאותם משפטים וחוקים הם חוקי דת, אבל התמונה הגדולה היא תמונה של חוק ומשפט, שבהם, ומתוכם, נוכל לחיות יחד בארץ הזו, כאחד שהוא מעשה מרכבה של הרבה אחדים

ולכמה רועים נזדקק? האם לשבעה כפי שאומר המזמור החוזר על דברי מיכה הנביא? או לאחד כפי שאמר יחזקאל? כמי שחיים במדינה שיש בה עודף שרים על סגניהם ועוזריהם ומנהלי לשכותיהם – שבעה נראה מספר נהדר. רועה אחד? אולי קצת מפחיד לתת את כל הכוח לאדם אחד

כמה מקלות? כמה רועים? יום אחד נגיע למספר שיביא לנו שלווה וחיים של שמחה

פרשת מקץ – שבת חנוכה: חזון זכריה מדוק לדור  | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, ר”ח טבת תשפ”ב

בשבת חנוכה שקוראים בה את פרשת מקץ (שמסופרים בה עוד פרקים בעלילה של יוסף ואחיו) גם קוראים את ההפטרה בזכריה (זכריה ב 14-17, ג 1-10 וגם ד 1-7). אגב, זוהי גם ההפטרה של פרשת בהעלותך.

התחלת ההפטרה היא קריאה לשמוח:

 רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה’.  וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה’ בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ–וְיָדַעַתְּ, כִּי-ה’ צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ ( ב, יד-טו).

סיום ההפטרה הוא לקח הנשמע קשור לחנוכה למרות ההבדל בין המנורה לבין החנוכייה שאנו מדליקים.

 וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. (זכריה ד, א-ב).

תמיד ראיתי את ההפטרה זו כחלק מההווי של משפחתי. זו הייתה ההפטרה של אבי בשנת 1939. כעבר כמה שנים גם אחי קרא אותה בבר מצווה שלו בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. שניהם חגגו בשיקאגו. ואז זה עלה ארצה ועבר לחורף כי בני הצעיר קרא אותה בבר מצווה שלו. בר המצווה שלו במשכן הבלתי גמור של קהילתנו בשבת חנוכה 1997. ולבסוף היא הייתה ההפטרה של בן אחי בשיקאגו ב-1999.

כמו כולנו יש לי המון זיכרונות משפחתיים של אירועים בעבר. ההפטרה הזו תמיד מסמלת חגיגות משפחתיות אבל לא מצולמות. עלייתו של בני לתורה החזירה לאוזניי את הצליל מהעבר הרחוק, דבר שאף צילום ישן לא היה יכול לעשות. אחי קיבל תקליט עם ההפטרה כדי ללמוד אותה. לפעמים היה נרדם והתקליט היה מנגן כמעט אין סוף פעמים. הקול על התקליט היה גם המורה שלי לבת מצווה, איש יקר וחכם בן ארהנין, יליד וויסקוסין.

הסיפור של הצליל הזה התגלגל לבני כי במקרה אני לימדתי את המורה של בני את הטעמים של המורה שלי לבר מצווה שלו. בלי לדעת שיום אחד אני אשב בבית הכנסת לבר מצווה של הבן שלי ואשמע אותם הטעמים. פעם מישהו שאל אותי איזה נוסח זה היה. אז פניתי לאבא והוא אמר: נוסח וויסקונסין! איך צחקתי מהידיעה הזו. התברר שלמרות היותו יליד הארץ, בני קרא בטעמים מארץ מולדתי.

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-ה’, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ה’ צְבָאוֹת (ד, ו).

לדעתי חשוב מאוד לקרא את הפסוק הזה בחנוכה כי תמיד מקווה שהחזקים ברוחם מנצחים. הייתי רוצה לקרוא גם את הפסוק החשוב של הנביא ישעיהו (ב, ד) בחג זה:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

אני מקווה שיעלו הרבה זיכרונות טובים בחגיגות חנוכה השנה וגם שיהיו לנו הרבה אירועים עם יקירינו לזכור לעתיד בשקט, בשמחה ובשלום.

פרשת וישב: הופעתה של האם החמישית | אסתר ואלי מיאסניק, כסלו תשפ”ב

אחת המשימות החשובות שעימן האבות והאמהות מתמודדים בספר בראשית היא בחירת ממשיך הדרך. בפועל מתברר,  שההחלטה והביצוע של בחירת המוביל הבא הייתה בידי האימהות: שרה מביאה לסילוק הגר וישמעאל ולהעדפתו החד משמעית של יצחק. רבקה מביאה לסילוק עשיו בדרך עקלקלה.

אך אצל יעקב, האם המובילה, רחל, נעדרת. רחל הלכה לעולמה בעת לידת בנימין.  

מי ידאג למנוי המוביל הבא?

יעקב מתקשה להוביל מהלך של בחירת מוביל דור ההמשך?

מתברר שבחירה וקידום המוביל הבא, אינם בראש מעייניו של יעקב. לאחר הצלחתו לעבור את מכשול עשיו תוך הבנה על היפרדות לא עוינת, הוא יושב נינוח (וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. לז1). בעוד האחים מתנהלים בדרכם הם ומנסים כנראה להתבלט, כל אחד בדרכו:

  • שמעון ולוי ניסו להתבלט באירוע דינה, בתה של לאה. יעקב איבד כנראה שליטה על דינה, והיא יצאה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ (לד1). יציאתה זו הביאה לכך שבן נשיא העם החיווי , שכם, התאהב בה ורצה לשאתה לאחר ששכב איתה. תגובת יעקב פושרת. וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם.(לד 4). יעקב אינו מגיב. אך לעומתו, שמעון ולוי מגיבים בעוצמה. הם מערימים על אנשי העיר, מחלישים אותם פיזית  וטובחים בהם. ההחלטה על הטבח לא הייתה לאחר היוועצות עם יעקב. אך מששמע על כך, הוא כועס על שיקול דעת לקוי של שמעון ולוי. “עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (לד 30).
  • ראובן ניסה להתבלט לאחר פטירת רחל. האם יעקב איבד שליטה על פילגשיו? ראובן  שוכב עם בלהה שפחת רחל, אמם של דן ונפתלי. המקרא לא מספר על תגובה חריפה של יעקב למעשהו זה של ראובן. וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל” (לה 22). בזמן אמיתי, יעקב שומע. רק מאוחר יותר בעת ברכות השבטים לפני מותו, אומר יעקב את אשר על ליבו- פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה (מט 4).
  • יוסף מנסה להתבלט בעזרת חלומותיו. תחילת ההתבלטות הייתה ב- וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם (לז 2). יעקב אינו מגיב והאחים כועסים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (לז4). יוסף אינו שועה אליהם ומנסה לחזק את מעמדו כאשר הוא מדווח על חלומות נועזים בהם כל המשפחה משתחווה אליו. תגובת יעקב אינה חריפה. הוא שומר את הדבר בליבו. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?  וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. (לז 10-11).

שלושה אירועים אלו מעלים ספק האם יעקב מבין כיאות את המציאות התחרותית שהשתררה בביתו ואת השלכותיה. שיגור יוסף אל האחים לשכם מחזק ספק זה. האם לא חשש לגורל יוסף שנוא האחים?  סביר להניח, שרחל לא הייתה מאפשרת צעד פזיז זה , לו הייתה בחיים.

המציאות התחרותית בבית יעקב עולה מדרגה עם אירועי השלכת יוסף לבור. האירועים הללו מלמדים כמה עניין ה”מוביל” מעסיק את האחים. קשה לי  לראות את ההשלכה כקנאה גרידא. סביר יותר שההשלכה לבור מצביעה על סילוק מתחרה מוביל. שהרי ברור לאחים שאהבת יעקב ליוסף תביא אותו למנות את יוסף לממשיך דרכו. לכן נוקטים האחים יוזמה ומסלקים מתחרה בדומה לשרה ולרבקה שהרחיקו את ישמעאל ואת עשיו מהתחרות.

תמר מתערבת ובוחרת מוביל ראוי כממשיך דרכו של יעקב

לאחר מכירת יוסף, מתברר שמהתחרות נשרו מספר אחים: יוסף  אהובו של יעקב (נעלם), ראובן הבכור (נואף), שמעון לוי (חוסר שיקול דעת קיצוני) ו- דן ונפתלי (בני בלהה שהוכתמו במעשה אימם). והנה מוסיף המקרא את אירוע תמר שמעל פניו מוביל לכאורה לסילוק יהודה מהתחרות.

ולא היא. במהלך 30 פסוקים של אירוע תמר (אירוע שלא נופל בחשיבותו מאירוע מכירת יוסף והטעיית יעקב המסופרים ב36 פסוקים) מוארות שתי הדמויות, תמר ויהודה, באור חדש.  

אני מציע להניח שתמר הייתה מודעת לחלוטין לעוצמתו של יהודה עת שהביאה לכך שהיא יולדת לו בנים נוספים- פרץ וזרח כתחליף לער ולאונן שנפטרו. שהרי מחד, תמר לא בחרה להוליד צאצאים למישהו אחר במשפחת יעקב ומאידך סביר ששמעה על כך שיהודה מנע את הריגת יוסף. ואכן יהודה מתגלה בגדולתו כאשר הוא מודה ש ” וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי” (לח 26).

תמר, כך מתברר, מוכנה ללכת בדרכה של רבקה ובהתחכמות  מביאה להישג הנדרש. היא מביאה צאצא ליהודה שמזרעו יקום המוביל הראוי- דוד המלך.  
תמר מוצגת איפוא בפרשה כמעין אם חמישית. היא בטוחה מאוד ביכולותיה (תמרון, העזה) ובתפישת המציאות שלה (כשרה וכרבקה). היא מבינה שלאחר נשירת ראובן הבכור ויוסף האהוב, יהודה הוא המועמד הסביר להיות ה”מוביל” להוביל את העם. לכן היא מתעקשת שצאצאיה יהיו רק מזרעו של יהודה.

פרשת וישלח: האדם מחפש משמעות | אהובה שחר, כסלו תשפ”ב

כל עניינם של ספרי המקרא , רובם ככולם, לדעתי, הוא החיפוש של האדם אחר משמעות החיים. התשובה הניתנת לאורך רוב ספרי המקרא היא: יש סדר בעולם אותו מנהל האלוהים. לא תמיד אתה האדם רואה אותו, אבל יש טוב ויש רע . הטוב נמסר לך בחוקי האלוהים ומצוותיו ואתה האדם תוכל לקבל שכר וחיים טובים אם תשמור עליהם. וכשהנוסחה הזו לא תמיד מתקיימת במציאות באים       “יסורי איוב” ,שגם בהם, במיוחד בהם, מחפש האדם משמעות.

מדרש שם וסיפור אטיולוגי הם אחת ההוכחות למגמת העל הזו בטקסט המקראי , חיפוש אחר משמעות בחיים. שמות אדם ושמות מקומות אינם סתמיים, לפי המקרא, יש להם משמעות.

האם שמו של האדם מייצג את מהותו, את זהותו? ספק. דרך העולם היא שאת שמו של אדם קובעים הוריו עם היוולדו ואילו אישיותו וזהותו של אדם מתפתחת ומתעצבת , כמובן, לאורך ימי חייו. על כך כתבה זלדה את שירה הנפלא ” לכל איש יש שם”.

ויש מי שמחליף את השם שנתנו לו הוריו. כשבוחר האדם שם חדש לעצמו יש להניח שהבחירה מכוונת , בעלת משמעות שהוא רוצה לבטא .

בישראל רבים האנשים ששינו את שם משפחתם כדי להיפרד מהזהות היהודית- גלותית ולעבור לזהות עברית-ישראלית. היום, כשיש תודעה של חשיבות שימור כל התרבויות של כל הגלויות יש הרבה פחות שינוי שמות ויותר שימור השמות המקוריים, וטוב שכך. כשעיברתנו את שם המשפחה שלנו הפכנו בין לילה ל”קרובי משפחה” של הרבה משפחות שאין להם שום קשר אלינו… אפרים קישון תאר באירוניה חריפה את החוויה שעבר בשער עלייה כשפקיד הסוכנות עִברת את שמו בלי לשאול אותו .

בפרשתנו מלאך האלוהים הוא שמחליף  ליעקב את שמו: “לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל”  (לב, 28). החלפת השם מציינת עלייה בערכו של יעקב. במקום השם יעקב שייצג את מאבקו לנצח את אחיו התאום, גם בעורמה, הוא מקבל עכשיו שם המייצג דרגה רוחנית גבוההובפרק ל”ה 9-15  חוזרת החלפת השם בהתגלות אלוהים בבית אל ומצטרף אליה ייעוד: הבטחה לירושת הארץ ,ליעקב ולזרעו אחריו.

 מהי המשמעות המילולית של השם ישראל? לפי הכתוב בפרשתנו: ” שרית” = נלחמת. מלאך אלוהים נלחם כאן וגם יעקב נלחם , נגד המלאך, כשחשב אותו לאדם.

השם ” ישראל” נבחר למדינת ישראל בימי הקמתה לאחר שעלו בדיונים גם הצעות אחרות, ביניהן  יהודה וציון . הרצל, כידוע,  חזה את “מדינת היהודים”. מעניין לחשוב מה מן המשמעויות של השם   ” ישראל” נמצאות בחיינו בארץ היום…

מופיעים בפרשה זו שמות נוספים. אחד שניתן ליילוד רך , בנה של רחל, והשני – לעץ, זה אשר תחתיו נקברת מינקת רבקה. אין  מדרש שם אחרי ציון השמות האלה. העובדה שההסבר לא כתוב במפורש מאפשרת לקורא להעמיק בחוויה האנושית המסופרת ולהגדיר אותה בעצמו. השם שנותן יעקב לבנה של רחל, בנימין, יהיה שמו הרשמי. “בן אוני” הוא השם האינטימי שנותנת לו אימו, שם שמבטא את חווית לידתו וחווית מותה שלה. כמה אהבה וצער הפרידה יש בשם הזה!

מרגש מאד השם ” אלון בכות” לעץ שמתחתיו נקברת דבורה ,מינקת רבקה. “ויקרא שמו אלון בכות” אומר הכתוב ולא מסביר. אין כאן מדרש שם במפורש. אין צורך.

רגעי חיים דרמטיים באים לידי ביטוי בשמות הניתנים לאדם, ליילוד , לעץ…

היום דומני שיש תופעה נפוצה בארץ לבחור ליילוד שם שהגייתו תהיה נוחה גם בעברית וגם בלועזית, לטובת הימים שבהם יצא מן הארץ.

פרשת ויצא: עוד יבוא היום | חיים פישר, כסלו תשפ”ב

אליעזר, עבד אברהם, שנשלח להביא אישה ליצחק, לקח עימו מתנות יקרות המראות על העושר הרב שבידי המשפחה ובכך סימן את יצחק כשידוך טוב. יעקב, לעומת זאת, הולך חרנה לגמרי לבד. למעשה הוא בורח מאחיו ויתכן שמהמשפחה כולה. כדי להפריד בין האחים, ההורים שולחים דווקא אותו לארץ רחוקה וזאת למרות טענותיו, מוצדקות יותר או פחות, על הבכורה. בזה יצחק ורבקה מרחיקים אותו מהנכסים של המשפחה ומן הירושה (שמעבר לברכת יצחק בוודאי עמדה בלב הסכסוך בין האחים). למרות הטון הכללי של הפרשה ולמרות הפירושים המקובלים אשאל את השאלה: האם לא ניתן לראות בזה סוג של דחייה מצד ההורים? של הצדקת טענות עשיו? והנה יעקב אבינו עומד לעזוב את הארץ ללא נכסים, ללא תמיכה, לא ליווי ובוודאי עם תחושות עזות של בדידות.

מעכשיו יעקב צריך לדאוג בעצמו לעתידו, לפרנסתו וכנצר למשפחה מונותיאיסטית, גם לדרכו הרוחנית. הוא בוודאי טרוד עד מאוד בעניינים ארציים. הוא צריך למצוא אישה, להקים בית ומשפחה ולדאוג לצרכיה השונים. במילים אחרות: לבנות הכול מחדש וכל זה בעצמו וכאמור, ללא תמיכה של המשפחה.

דמיינו את יעקב אבינו בדרך צפונה הולך עם חמורו הנושא את רכושו הדל, נסער ממחשבות, רגשות ודאגות לרוב, הרי ירושלים מסביב לו ושם לעת ערב “ויפגע יעקב במקום וילון שם“. חכמים מפרשים את המילה “ויפגע” כ “ויתפלל”. ממבט ראשון הפירוש נראה קצת מופרך אך אין ספק שיש להם במה להתלות. בספר ירמיהו (כ”ז, י”ח) המילה “יפגעו” אכן מופיעה במובן של “יתפללו”, ומצבו של יעקב בוודאי גם מצדיק פרשנות זו. הוא משווע לעזרה ולהשגחה אלוהית, לא קשה לדמיין שיעקוב התפלל בכוונה יתרה בערב הזה.

תשובת האל באה בצורת חלום: “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה“. החלום מאשר את עליית התפילה אל האל ואת קבלתו אותה.  מלאכים יורדים לקבל את התפילות של האדם ומעלים אותן מעלה.

ומה המסר האלוהי ליעקב?

הסולם הניצב על הקרקע: מסמל את החשיבה הארצית והלוגית, הסולם מחובר לעולם העשייה ולעולם החושים שבעזרתם אנו לומדים ומסיקים מסקנות. האל מעניק ליעקב בריאות גופנית וחוסן נפשי הדרושים על מנת להיות יציבים על הקרקע ולהצליח בעולם העשייה.

המלאכים עולים ויורדים: לפי הרמב”ם המלאכים הינם שכלים נפרדים טהורים אין להם גוף ממשי ולכן הם מסמלים בחלום את יכולת החשיבה האבסטרקטית, יכולת הדמיון והמדיטציה. ללא יכולת חשיבה מופשטת האדם אינו יכול להתעלות לדרגות עליונות ולהתחבר לאמיתות הנשגבות. יש לשים לב שהמלאכים קודם עולים ואחר כך יורדים (מה שלא כל כך הגיונית לפי החשיבה הלוגית, שהרי מקומם בספרות העליונות) וזאת ללמדנו שע”מ להגיע להישגים ארציים בחיים שלנו ובעולמנו פה על כדור הארץ וע”מ להיות מסוגלים להוביל אנשים לבצע דברים גדולים, על האדם לעלות בדרגות החשיבה והמוסר, להתקרב כמה שיותר לאמת האלוהית, לחוות את נוכחות האל ואחר כך לרדת ולבצע את מה שנדרש פה עלי אדמות.

ראשו מגיע השמימה: התקדמות האדם בדרכי החשיבה והיכולת לשלב בין סוגי חשיבה שונים מאפשרים להתחבר לעולמות העליונים.

ה’ ניצב על הסולם: זוהי המטרה הנשגבת של האדם להתקרב אל האל. זוהי המטרה של כל למידה, כל תפילה וכל מדיטציה.

במילים אחרות שילוב של כל היכולות של האדם, הגופניות והשכליות (בין אם חשיבה לוגית, מופשטת או מדיטטיבית) הינה דרושה להצלחת האדם בכל המישורים. עלינו להיות כסולם מוצב היטב על קרקע שראשו מגיע השמימה.

“לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך”, “ושמרתיך בכל אשר תלך”: מעבר להבטחה “המקובלת” על הנחלת הארץ ומעבר למימד הלאומי,  אלוהים מבטיח ליעקב שהוא ייהנה מהשגחה פרטית. לפי גישת הרמב”ם השפע האלוהים “נשפך” על העולם. ככל שהאדם קרוב יותר לאל, ככל שיכולותיו השכליות לסוגיהן ומידותיו המוסריות מתוקנות יותר כך יזכה להשגחה עליונה חזקה יותר. עצם העובדה שיעקב הגיע למעלה שאיפשרה לו חזון כזה היא ההוכחה שאכן אבינו, בזכות יכולותיו השכליות ומידותיו הטובות, התקרב לאל, התחזק וזכה להשגחה פרטית. החוויה הרוחנית כה חזקה שכאשר יעקב מתעורר מהחלום הוא מתמלא בחרדת קודש: “מה נורא המקום הזה”

הפרדוקס (שאינו פרדוקס) הוא שיעקב שכאמור טרוד מאוד בעניינים ארציים ומתכנן לבנות בית ומשפחה מבין ש”יש ה’ במקום הזה ואנוכי לא ידעתי“, מבצע את מעשה הבניה הראשון שלו: “ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה“. יעקב שצריך לבנות בית ומשפחה קודם כל מסמן באמצעות אבן את ביתו של אלוהים ובזה הניח את האבן הראשונה לבית המקדש. מעשה הבניה הראשון שלו המכוון לאלוהים, יחזק אותו ויתן לו את הכוח לבנות בית בישראל.

זה לא חלום, עוד יבוא היום….וכולנו נבנה סולמות המחברים בין שמים לארץ, בין קודש לקודש. מי ייתן וגם אנחנו נדע גם לעלות לדרגות עליונות וגם לחזור לקרקע לטפל בעניינים הארציים בתודעה של קודש.

פרשת תולדות: רעב, גשם וחסד | עמנואל נשרי’ כסלו תשפ”ב

בפרשת תולדות עולה שאלת המים והקשר של המים ליכולת החיים בארץ המובטחת. השאלה הונחה לפִתחנו בשלב הקמת המדינה, בימים של טרם מדינה. השאלה מונחת לפתחינו גם בימים אלה, בחריפות פחותה עקב ההתפלה. המדרש מפתח שאלה זו ומסביר את הבחירה בארץ ישראל

וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, …..  וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה (בראשית כו, א).

גרר מזוהה בחלקה ו/או גובלת עם נחל גרר. נחל גרר מייצג בקירוב את “קו הצחיחות”, קו המייצג את גבול המדבר, גבול ממנו דרומה יורדים 200 מ”מ גשם או פחות, וממנו וצפונה יורד 200 מ”מ גשם ו/או יותר. הקו לא קבוע והוא מוסט בהתאם לכמות הגשמים שנתברכה בהם ארץ ישראל באותה שנה. מקובל לסמן קו זה מכרם שלום, מזרחה מקביל לנחל גרר, דרך באר שבע ולצפון מזרח לערד. המשמעות המרכזית של קו זה היום כמו בימים קדומים יותר היא חוסר האפשרות לסמוך על גשם לגידולי שדה מדרום לקו זה, בעבר כמו היום נח וטִבעי להתבסס על הגשמים לגידולים, ופחות על השקיה מבארות, בורות מים. נהרות זורמים קבע קיימים במצרים, בעירק, ואצלנו במשורה בצפון הארץ.

השם מצווה את יצחק: “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ:…. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרר….   וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ ה’ (כו, ג, ו, יב).  

ב 5 אוקטובר, מוצאי יום כיפור 1946, הוקמו בצפון הנגב באזור נחל גרר אחת עשרה נקודות ישוב חדשות, במבצע מאורגן לתפארת, וביניהן נבטים, חצרים, אורים. שובל וגלאון. בעקבות הצלחת הישובים לשרוד ולהתחיל להתבסס בשטח, שוכנעה ועדת אונסקו”פ – הוועדה המיוחדת של האו”ם לעניין חלוקת ארץ ישראל להמליץ לצרף את הנגב לשטח המדינה היהודית. הועדה המליצה והאו”ם החליט  ב 29.11.1947 לצרף את האזור שבו מצא יצחק ברכת השם.

 … וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד. וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו–סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר…. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים (כו, יג-טו, יח).

סכסוך על מים. אחד המפעלים שהקימה ישראל לתפארת, המגיע עד אזור גרר, אולי דומה (לא בגודל) למפעל החפירה של יצחק, הוא: מוביל המים הארצי, המוביל שנמתח מהכנרת עד לאזור  “קו הצחיחות”, נחנך ב 1964. מאוחר יותר הוארך עד מצפה רמון ומשמש לוויסות משק המים בארץ.  במקביל להקמת המוביל התנהלה מלחמה עם הסורים, “המלחמה על המים”, מטרת הסורים היתה להסיט את מקורות המים כך שלא יגיעו לכנרת, מקור המים של המוביל הארצי.  

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם–בְּאֵר, מַיִם חַיִּים (כו, יט).

בנובמבר 1999 פרסם פרופ’ אריה איסר סיכום סדנא שנערכה ב 3.3.99. במילות הסיכום כתב את המשפט הבא: “אין חילוקי דעות שאכן תחת רובו של הנגב…. נמצא מאגר עצום של מיליארדים רבים של מטרים מעוקבים מים, המים מליחים! בשנים קודמות חששו להשתמש במאגרים אלה, מחד ומאידך רמת המליחות הדאיגה את המגדלים. בשנים האחרונות הניסיון הראה שניתן לגדל במים אלה גידולים חקלאיים וכך קורה”.

 באחד המדרשים או השיעורים שעסקו בבחירת הארץ נדרש שארץ ישראל נבחרה על ידי השם בגלל כמות גשמים גבולית, עיני התושב מופנות כל הזמן לשמים, לראות אם ומתי ירד גשם. ההתבוננות התכופה לשמים, התפילה התכופה שבלב אל חסדי האל לגשם, מגבירה ומזכירה את המצוות שיש לקיים על מנת לזכות בחסדי האל.

 

 

 

פרשת חיי שרה: סיבת המוות | שישנה צוקר, חשון תשפ”ב

פרשת חיי שרה  מתילה עם מותהּ. “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה׃ וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ”.  

רש”י, בעקבות המדרש, קושר את מותהּ לסיפור העקידה, האירוע המשמעותי האחרון בפרשה הקודמת (כנראה שאיננו הראשונים לדלג בראש – אם לא בקריאה – על רשימות התולדות): “ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה.” דעה זו נפוצה במסורתית היהודית אבל קריאה זהירה מגלה כמה ניואנסים בתוך הכלל “בשורת העקידה.” אציג כאן שלושה.

ב-ויקרא רבה (כ:ב) יצחק חוזר אל שרה אמו וכבחור נאמן (אבל לא בהכרח חכם) מספר לה איפה היה ומה קרה לו. למשמע הדברים  אמרה שרה “אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט? אָמַר לָהּ אִין [כן]. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה”. שימו לב: יצחק בעצמו בישר לשרה על דבר העקידה. על אף מראה עיניה שהוא שרד, ההלם על מה אירע לבנה בידי בן-זוגה-אביו מכה כה קשה – ואולי גם ההבנה שאין כבר ביכולתהּ לשמור על יצחק מכל רע – שוברת את רוחהּ ונשמתהּ פורחת.

פרקי דרבי אליעזר מספר סיפור אחר. לא יצחק מספר לשרה את אשר אירע אלא סמאל (מלאך שטני):  “אמר לה לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומייליל שלא יכול להנצל, מיד התחילה בוכה ומייללת, בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה”.  כאן שרה לא יודעת שיצחק אכן שרד בגופו את העקידה כאשר מתה מרוב צער.

בשתי המדרשים הקלאסיים, שרה כאילו סבילה, חלשה ומתירה לייאוש ולכאב להכניע אותה. בספר דרשות משנות הזעם[1], הרב קלונימוס קלמיש שפירא (1889-1943) ראה דרך אחרת:

שרה אמנו עצמה שנתנה כל כך אל לבה מעשה העקדה עד שפרחה נשמתה לטובת ישראל עשתה להראות לד׳ איך אי אפשר לישראל לסבול יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ד׳ נשאר חי גם אחר יסוריו מכל מקום חלקי כוחו מוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא [מה ההבדל אם אמות כולי או אמות חלקי]?

כד חלב חלוד

כד החלב שבו הסתיר הרב את כתביו אשר פורסמו לאחר המלחמה 

בשבת חיי שרה שנת ת”ש (1939), בתוככי גטו וארשה ופחות מחודשיים אחרי שבנו, כלתו וקרובים אחרים נהרגו בהפצצה נאצית וכחודש אחרי שאמו נפטרה[2], הרב אינו מוותר. עבורו שרה אמנו לא נכנעה לכאב, לא התייאשה אלא הקריבה את עצמה ללמד לקח את ריבון כל העולמים: יש גבול, יש דברים שאדם אינו יכול לסבול ולהמשיך לחיות חיים בריאים או לחיות בכלל.

הלקח כנראה לא נלמד, ולכן הרב מסיים את דבריו בתפילה:

“לכן ירחם ד’ עלינו ועל כל ישראל ויושיענו במהרה ברוחניות וגופניות בחסדים נגלים”.

ונאמר, אמן. 

 

[1] הידוע גם כ-אש קודש

[2]  הוא התאלמן מאשתו עוד לפני המלחמה

פרשת וירא: המוזיאון לכל מה שאנושי | אניטה תמרי, חשוון תשפ”ב

ברוכים הבאים לפרשת וירא, המוזיאון לטבע האדם ומנהגיו. האולם הראשון מתאר בית, בעצם אוהל, ככל הנראה מתקופת הברונזה. באולם זה נלמד על החלמה מניתוח (אלקטיבי או הכרחי? זו שאלה ששואלים מבקרים רבים), הכנסת אורחים מלאה ונדיבה שארוחה משביעה (כשרה? האם חיכו ארבע שעות בין החמאה והחלב ובין בן הבקר? ואולי היו האורחים הולנדים וחיכו רק שעה?) והבטחה למשהו שהיה משאת נפש במשך שנים רבות ועכשיו מתקבל בצחוק ובחוסר אמון

האולם השני מנצל את חידושי הטכנולוגיה בתלת-ממד, ואנו עומדים בנוף הררי מוכר, בתרונות אזור סדום. המראה הנפרש לפנינו דרמטי – התצורות הגיאולוגיות המיוחדות שכמו נשפכות אל ים המלח, אך הדרמה של הנוף מתגמדת אל מול הדו-שיח הדרמטי בין אברהם לאלוהים. אלוהים הודיע לאברהם שהוא עומד להרוס את סדום על יושביה. כולם. אברהם מתמקח אתו כאחרון התגרים בשוק, ואלוהים נגרר לוויכוח כתייר שרוצה לקנות דווקא חפץ מסוים. וכמו סוחר ממולח, אברהם מנצח בוויכוח. במצג הבא יש הודעה שמה שיופיע הוא באחריות ההורים, החומר אינו מתאים לילדים. ואכן, לא רק המורות בכיתה ב מתקשות להסביר את מה שיתרחש כאן ובעצם פוסחות על התמונה. חזרנו למנהג הכנסת האורחים מהאולם הראשון, אבל כאן בנות המשפחה הן התקרובת המוצעת לאורחים. ועכשיו אנחנו חוזרים לגיאולוגיה של האזור, ורואים אישה הופכת לנציב מלח לאחר שראתה את ביתה נחרב במטר אש וגופרית מהשמים. בקצה האולם שוב חדרון קטן עם אזהרה להורים – בנות לוט רוצות להמשיך ולקיים את משפחתן, וכל הדרכים כשרות

מסדרון שנופו מדברי מעביר אותנו אל ארמון אבימלך בגרר. הפעם אברהם הוא האורח, לא המארח. שלא כמו בימינו, אין הוא ושרה צריכים להציג תעודה מזהה בהיכנסם לארמון, ואברהם נוקט צעד מוכר למי שביקרו במוזיאון לֶך לְךָ, המוזיאון לתולדות ההגירה – הוא מציג את שרה כאחותו, ונימוקיו עמו. הבחירה לשיטתו היא “שרה למיטה או אברהם למיתה”, והוא בוחר באפשרות הראשונה. אבל, כפי שלמדנו במוזיאון לך לך, הוא יצא ברכוש גדול, ואולי חשב שמיטה/מיתה היא בעצם שיטה. כמו תמיד, המוזיאון מראה לנו דברים אך משאיר לנו לפרש אותם ולהבינם. נציין שהשיטה עבדה

ובחזרה לאותו בית מתקופת הברונזה שבו נפתח הסיור. הפעם יש לנו לידה, והיולדת מפתיעה משהו שכן היא אישה זקנה, אבל חוש הומור יש לה, והיא קראה לבן היילוד יצחק. סרטון קצר מתאר לנו משתה שנערך כששרה, היולדת, גמלה את יצחק. ובמעבר חד, מתחלפת המוסיקה השמחה בצלילים מבשרי רע. נער צעיר משחק עם יצחק התינוק, והמשחק אינו לרוחה של שרה. בהבזק לאחור אנו רואים שהנער, ישמעאל, הוא בנה של הגר. הכתוביות מספרות לנו שהיא הרתה לאברהם לדרישתה של שרה. התמונה מתחדדת ואנו שוב בהווה – הגר וישמעאל מוצאים מהבית אל המדבר. המוסיקה מתגברת ברגע שהדלת נסגרת, והופכת לצלילי כינור עצובים כשהאם והנער תועים במדבר. צליל הכינור מתחלף בפריטת נבל, כשמתגלית לעיניהם ולעיננו באר מים. הסרטון מסתיים במילים “ויגדל [הנער] ויהי רובה קשת”

עדיין במדבר – תמונה שהיא לכאורה הפסטורליות בהתגלמותה – רועים ועדרים. מהר מתברר לנו שיש מריבה ביניהם, ובסוף האולם, הכל בא על מקומו בשלום

כמו במוזיאון הטבע בתל-אביב, שיש בה קומה שצריך לדעת להגיע אליה, כך יש לנו כאן אזהרה: “ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם”. מעבדה? ניסוי? אולי זה מסוכן? אולי לא כדאי להיכנס לשם עם הילדים? אחד המבוגרים נכנס ויוצא בפנים מבולבלות. אישה נכנסת, שוהה במעבדה רגעים אחדים, וגם היא לא יודעת מה לומר

אז הולכים לקפיטריה שם אוכלים לחם ועוגות וחמאה אבל בלי בשר. ואז הולכים לחנות המוזיאון להחליט מה לקנות למזכרת. ההיצע גדול – גושי מלח המזכירים דמות אישה, משחקי מחשב שממטירים אש וגופרית על מספר האנשים שקובעים השחקנים, צילום דרכון של שרה בת תרח עם חותמות כניסה למצרים ולגרר ויציאה מארצות אלה. יש תמונות משתה (רגילות וגם הולוגרמות), ערכת ניסוי שמצוירים על עטיפתה נער ואיל, ויש באר מים חיים

אנחנו ניגשים לקופה ומשלמים עבור הבחירות שלנו

תמיד

פרשת לך לך: עם הנע-ונד והאֵל הזורם | סאם ליימן-ווילציג

 נהוג לחשוב שהיהדות הביאה לעולם את רעיון המונותיאיזם, האמונה שקיים אל אחד ויחיד. הסבירות לכך דווקא גבוהה (למרות עדות של אמונה כזאת במצרים, פחות או יותר בתקופת העבדות של בני ישראל במצרים, אבל מהר מאד היא ירדה מהבמה). אולם, פחות מוכר התהליך והגורם להתפתחות אמונה כזאת בקרב אבות אבותינו בתורה.

אחת התכונות הברורות של העם היהודי מֵתחילת דרכו הינה הרעיון שאנו עם ״נע ונד״. ואכן, הסיפור שלנו מתחיל במעבַר של אברם מאור כשדים לחרן – ״לך לך מארצך…״ – ומֵחָרָן לכנען… ומכנען למצרים… וממצרים בחזרה לכנען… ובתוך כנען אברם מסתובב לו במקומות שונים וכן הלאה. ה״כן הלאה״, כמובן, מתייחס לאבות הבאים ובוודאי לבני ישראל אשר יורדים מצרימה ובסוף חוזרים לכנען אחרי 40 שנות ״נע ונד״ במדבר. ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה?

שימו לב: אמרתי ״אלוהים״, שזה בעצם לשון רבים! בספר בראשית, זהו הכינוי השכיח לאל שלנו, שמשמעו ״קיימים אלים אחרים בעולם, אולם הוא האל שלנו״. רק כשאנו מגיעים למשה רבנו (ודווקא במדין! מהסיבה שתובהר בהמשך), מתגלה השם י-ה-ו-ה: (שמות ו, ב) “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי י-ה-ו-ה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי י-ה-ו-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. 

במלים אחרות, כמו לעמים אחרים, גם לאברהם, יצחק ויעקב היה אֵל ״לאומי״ (״שדי״ וכינויים אחרים) לצד האלים של העמים האחרים. זאת לא הייתה אמונה באל אחד ויחיד (מונותיאיזם). אז מה קרה (ומתי?) שעברנו למונותאיזם צרוף?

כדי לענות על שאלה זו, יש צורך להבין את עצם הרעיון של ה״אל״ בתקופה הקדומה בקרב העמים דאז. האֵל היה קשור למקום מאד ספציפי, כלומר, האל של הכנענים ״שלט״ על המקום שנקרא כנען; האל של האשורים ״שלט״ על הטריטוריה של אשור; וכן הלאה. לכן, לא היה שום דבר ״מוזר״ בכך שגם אברהם וצאצאיו האמינו באל לאומי ספציפי. אלא מאי, במהלך הדורות – כאשר תופעת ה״נע ונד״ התגברה אצלם – היה קשה להחזיק ברעיון שה״אל״ (שדי וכו׳) היה מחובר לטריטוריה מיוחדת, כשהעִברים/בני ישראל מצאו את עצמן לעתים קרובות במקומות שונים! כך, לאט לאט התפתח הרעיון של ״אל״ שאינו תלוי מקום אלא קשור לעם, בלי קשר למיקום העם באותה תקופה.

מכאן ניתן להבין את התשובה העמומה של האלוהים כאשר משה שאל אותו ״איך קוראים לך?״ תשובתו: (שמות ג, יג-יד) “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”.

איזה שם מוזר! הוא לגמרי ״עמום״ – בכוונה. יש כאן רמז עַבֶה בַשֵם ״י-ה-ו-ה״ שהקדוש ברוך הוא ״זורם״ עם הזמן, ואינו כבול למקום או לסיטואציה כלשהי. תפיסה זו גם מסבירה את העליונות של הדיבר השני האוסר על בני ישראל לעשות ״כל פסל ותמונה״, שהרי באותה תקופה חפצי ״אומנות״ אלה היו מוחשיים – בדיוק ההפך מאֵל אשר אין לו גוף או צורה כי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. כלומר, הדיבר השני מהווה עוד לבֵנה במאמץ לשחרר את היהודים מתפיסה אלוהית גשמית.

מתי סוף סוף הגיעו היהודים סופית לאמונה מונותיאיסטית? אין זה מפתיע שהדבר קרה דווקא תוך כדי גלות בבל. (בהמשך לגלות משה במדין; הערת אגב: האם זה סתם מקרה שהמלים ״גלות״ ו״גילוי״ נשמעים מאד דומים?) כלומר, אחרי עוד פרשת ״נע ונד״ רציני ביותר. שהרי בגלות בבל נאלצו היהודים להכריע עבור עצמם אחת משתי אופציות: או שהקדוש ברוך הוא נטש אותם (אם הוא קשור לארץ ישראל וכנראה לא עוד מגן עליהם) או שהוא נמצא בכל מקום (וגם בבבל ניתן למצוא אצלו מזור).

בסיכומו של דבר, יש קשר הדוק בין ה״לך לך״ של בני ישראל במהלך אלף השנים הראשונות לבין פיתוח אחד הרעיונות המהפכניים בהיסטוריה של האנושות: אלוהים אחד ויחיד, שאין לו מקום או צורה – ולכן היכן שהיהודים לא ימצאו את עצמם במהלך ההיסטוריה מתקופת הבית השני ועד ימינו אנו, י-ה-ו-ה נמצא עלינו ועל ידינו.

 פרשת נח: המבול – היה או לא היה? | אליאנה תפוחי, מרחשון תשפ”ב

סיפור המבול שבפרשת נח בתמצית – כפי שכולכם וודאי יודעים – מספר על גשם זלעפות שירד 40 יום ו-40 לילה על הארץ והשמיד את כל החי והצומח שהיה על פני כדור הארץ, מלבד נח ומשפחתו וזוגות של כל בעלי החיים והעופות שניצלו מהמבול, עקב שהותם בתיבה מוגנת מעל שנה .

סיפורים על מבול גדול אנו מוצאים בתרבויות עתיקות שונות ממזרח וממערב, חלקם מובאים בזאת:

הבבלים. התיעוד החוץ מקראי המפורסם ביותר הוא ללא ספק סיפור גילגמש שנמצא באחד הלוחות, בחורבות נינווה ההיסטורית. ומסופר בו שגילגמש יצא למסע ארוך והרפתקני אל עבר אביו זקנו אותנפשתים, והאחרון סיפר לו כי הוזהר ע”י “ראש האלים” שעומד להגיע לעולם מבול שעתיד להחריב את כל העולם, עקב “זעם האלים ” על בני האדם הרועשים. הסיפור המתואר ע”י גילגמש מזכיר בצורה מדהימה את המוזכר בתורה אודות נח. למשל, הוא מקבל ציווי: “אתה…בנה לך בית … אונייה תעשנה.. …מלטה חיים! זרע חיים למינהו קח אל האונייה, והאונייה אשר תבנה ארכה ורחבה במידה ישאו“. והוא ממשיך: “….עשיתי את תבנית התיבה, מאת ועשרים אמה עד פאת מכסיה, ומאה ועשרים אמה קומת כתליה“. כמוכן מסופר שהוסיף כופר, ונח צווה “וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר (זפת)”.

להודים יש גם מסורת על מבול, בסיפורים שלהם, השליט הקדום הידוע גם בשם “מנו” מצא בנהר דג, אשר גילה לו שעומד להיות מבול עולמי שיכחיד את כל החיים. על כן “מנו” בונה ספינה ענקית, מכניס לתוכה חיות מכל המינים, כדי שיפרו וירבו ויאכלסו שוב את כדור הארץ אחרי המבול.

באיי אנדמן (שבין הודו לאינדונזיה) קיימות מסורות על מבול עולמי גם כן. לפי אחת המסורות בשבטים אלו, אנשים לא קיימו את חוקי האלים שניתנו להם בבריאה, ומסיבה זו נמחו כל היצורים החיים במבול כלל –עולמי. רק משפחה אחת ניצלה במבול, והאלים חזרו לברוא את בעלי החיים אחרי המבול.

האצטקים אשר היו במקסיקו, האמינו גם בסיפורים על מבול גדול. לפי אמונתם, אחרי “עידן השמש” הגיע מבול גדול בו טבעו כל בני – האדם והפכו לדגים. המים והשמים נגעו אלו באלו, וביום אחד הכל נאבד , ואפילו “ההרים טבעו במבול”. רק משפחה אחת ניצלה, אחרי ש”אלל” אחד הזהיר אדם אחד בשם “נוטה” Nota מפני המבול, והכניס אותו ואת משפחתו למקום בטוח, עד שהמבול פסק. מסיבה זו, ישנם שבטי ילידים הנמנעים לאכול דגים עד היום הזה.

בני הקאדו (אינדיאנים מדרום מזרח אמריקה) מאמינים שאלילים ענקיים נלחמו ביניהם עד שהם יצרו מבול עולמי שהכחיד את כל החיים. רק משפחה אחת ניצלה מהמבול, לאחר שאחד האנשים שמע “קול” האומר לו לבנות “קנה סוף חלול”, אשר גדל והפך למעין ספינה ענקית. לתוך “קנה הסוף הענק” נכנס האיש עם בני משפחתו וזוגות מכל מיני בעלי החיים “הטובים”. המבול שהגיע כיסה את כל העולם, כולל את המפלצות האדירות. עם סיום המבול, המים נסוגו והרוח ייבשה את היבשה, והניצולים חזרו לאדמה.

לסיום, אני רוצה להתייחס לייחודיות של הסיפור המקראי. לפי דעתי, בניגוד למגמה המיתית פאגאנית שבה האלים בנו והרסו עולם בהבל פיהם וגחמותיהם, המגמה המקראית היא להראות את שונות הדגם היהודי המעמיד את האל האחד מעל הכל ומעל הטבע- אל הרוצה בטובת האדם והחברה ולא סתם נתקף בזעם על בני האדם. מבחינה תאולוגית מוסרית ביהדות – ההסבר למבול הוא ” ותשחת כל הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס“. המידות האנושיות האמורות לקיים חברה הושחתו כליל, וגברו השחיתות והחמס. חברה כזו לא הייתה ראויה בעיני אלוהים להמשיך להתקיים. “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו“.אולם, אחרי המבול ,כשאלוהים מבין ש”יצר לב האדם רע מנעוריו”– האלוהים לומד לקבל את מה שיש – והוא מבטיח בעזרת קשת הברית – שכשם שהאור מורכב מקשת של צבעים שונים, כך הוא מוכן לקבל את המגוון הרחב של בני אדם הנמצאים על פני כדור הארץ. קבלת האלוהים את האדם באשר הוא אדם מחייבת, לפי דעתי, גם את בני האדם להתייחס בכבוד אחד לשני – כי יחד הם יוצרים את הקשת בענן – המאגדת את כל האור על פני האדמה. לגבי השאלה שנשאלה בראש הכתבה – אני משאירה בידיכם את ההחלטה: היה או לא היה?

פרשת בראשית: מדרש ממקור מפתיע על גן עדן | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה תשרי תשפ”ב

אלה קטעים מתוך יומנה של חווה (1906) – סיפור קצר מאת מארק טווין, אחד הסופרים האהובים עליי.  קראתי את הגרסה באנגלית של הסיפור והבנתי שזה המדרש של טווין לחוויה של חווה בגן עדן. אגב מצאתי גרסה בעברית של יומנה של חווה לצערי לא מצאתי את היומן של אדם.

יום שבת

אני כמעט בת יום כעת. הגעתי אתמול. בכל אופן, כך נראה לי. וזה חייב להיות המצב, מכיוון שאם היה שלשום בעולם, לא הייתי שם כשזה קרה, אחרת הייתי זוכרת אותו. יכול להיות, כמובן, שזה באמת קרה, ואני לא שמתי לב. טוב, מעתה אעמוד על המשמר, ואם יהיה עוד שלשום כזה, אציין זאת לעצמי. מוטב יהיה להתחיל מיד ולא להניח לרישום להתבלבל, מכיוון שהאינסטינקט אומר לי שפרטים אלו יהיו חשובים להיסטוריון באחד הימים. ומכיוון שאני מרגישה כמו ניסוי, ממש כמו ניסוי – אף אחד לא יוכל להרגיש יותר כמו ניסוי ממה שאני מרגישה, וכך אני מתחילה להשתכנע שאכן זה מה שאני – ניסוי, רק ניסוי ותו לא.

אז אם אני ניסוי, האם אני כל הניסוי כולו? לא, אני חושבת שלא. אני חושבת שכל השאר הוא גם חלק מהניסוי. אני העיקר, אבל לדעתי גם לכל השאר יש חשיבות. האם המעמד שלי ודאי, או שאני צריכה להשגיח ולשמור עליו? כנראה הסברה השנייה היא הנכונה. האינסטינקט אומר לי שדריכות נצחית היא מחירה של העליונות. (אני חושבת שזהו משפט טוב לצעירה כמוני.)

בסיפור המקראי אין לנו רישום של הרהורי לב של חווה כמו שטווין כתב. אהבתי את הניסיון שלו לראות את העולם כפי שחווה הייתה יכולה לתאר. אולי הוא השתמש בלשון גבוהה ובביטויים מתקדמים מידי אבל יש כמה קטעים שעניינו אותי מאוד. קודם כל מעניין לחשוב שחווה בעצמה מגיעה למסקנה שהיא “רק ניסוי”. שום דבר בפרשת בראשית לא משקף רעיון כזה. כל הבריאה בתורה היא סופית בלי שום הרגשה של ניסוי. בנוסף ביום הששי כתוב כך:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  …  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, כו-כז, לא).

אגב לפי טווין היא לא נפגשת עם אדם מיד אחרי בריאתה אלא עקבה אחריו ביום ששי בצהרים כדי להבין מי הוא. הקטע הבא, עדיין תחת הכותרת “יום שבת”, הצחיק אותי בגלל המסקנה בסוף:

עקבתי אחר הניסוי האחר אתמול אחר הצהריים, מרחוק, כדי לנסות ולראות למה הוא משמש. אבל לא הצלחתי להבין. אני חושבת שזה גבר. מעולם לא ראיתי גבר, אבל הוא נראה כמו גבר, ואני בטוחה שזה באמת מה שהוא. אני מבינה שיש בי יותר סקרנות לגביו מאשר לגבי שאר הזוחלים. אם הוא זוחל, ונראה לי שהוא זוחל, כי יש לו שיער מטונף ועיניים כחולות, והוא נראה כמו זוחל. אין לו מותניים, הוא צר למעלה כמו גזר, וכשהוא עומד, הוא מתמתח לצדדים כמו מנוף, אז אני חושבת שהוא זוחל, למרות שאולי זאת ארכיטקטורה.

בהמשך של הסיפור חווה מגלה את העולם ומתחילה להבין את מקומה בה.

אני כבר מתחילה להבין שתמצית הקיום שלי ומרכזו הם אהבת היופי, תשוקה ליפה, ושאי-אפשר לסמוך עלי ולהשאיר אצלי ירח ששייך למישהו אחר שלא יודע שהירח אצלי. הייתי יכולה לוותר על ירח שמצאתי באור היום, כי הייתי מפחדת שמישהו מסתכל, אבל אם הייתי מוצאת אותו בחשכה, אני בטוחה שהייתי מוצאת איזשהו תירוץ לכך שלא אמרתי כלום בנושא. כי אני באמת אוהבת ירחים, הם יפים כל כך ורומנטיים כל כך. הלוואי שהיו לנו חמישה או שישה. לא הייתי הולכת לישון אף פעם. לעולם לא הייתי מתעייפת מלשכב על גדה טחובה ולהסתכל עליהם.

אני ממליצה לקרוא את כל הסיפור בגלל הרעיונות המקוריים ולמרות שהחלק הם קצת מיושנים על טבע האישה, של טווין על הסיפור המוכר בתנ”ך.

הקליקו לסיפור מתורגם לבעברית (תרגום – נח אבידור)

וכאן לקרוא את המקור באנגלית

שבת חול המועד סוכות: חג ה”התיישבות הזמנית” במדבר | אסתר ואלי מיאסניק, תשרי תשפ”ב

מדוע לא פורטה מהות חג האסיף כמו שפירטו את חג המצות?

קרוב ליציאה ממצריים, לאחר תהפוכות העגל והלוחות השניים, מצווה המקרא לחגוג את שלושת הרגלים. הוא מפרט מאוד את מהות חג המצות: “אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” (שמ’ לד 18).  לעומת חג המצות, מסתפק המקרא באיזכור קצר של סוכות ושבועות כחגים חקלאיים: “וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף–תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה”  (שמ’ לד 22).  זמן רב אחר כך (כנראה לאחר בניית המשכן) , מסביר המקרא את חג הסוכות : “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”(ויקר’ כג 42- 43).

מדוע התעכב המקרא זמן כה רב להסבר מהות חג הסוכות. כדי להבין סיבת העיכוב, ראוי שנבין תחילה מה עלינו לדעת (” לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם”)  לגבי חג הסוכות, שהרי במקרא אין איזכור של הקמה או ישיבה בסוכות (מלבד האיזכור של היישוב סוכות אליו הגיעו ב”י מרעמסס). זאת ועוד, הרי המקרא מתייחס דווקא לאהלים כמגורים זמניים ולא לסוכה. כך למשל אומר בלעם: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במד’ כד 5). ועוד, ב”י שהיו מתלוננים מקצועיים, מעולם לא התלוננו על חוסר במגורים.

אם כך, מה עלינו לדעת כך שיקויים “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

גישת אחת[i] רואה את הסוכות כ”ענני הכבוד“. בעל גישה זו רואה את המונח “יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּות” כמונח מושאל המציין התערבות פעילה של ה’ בהובלת ב”י ובהגנה עליהם בעזרת “ענני הכבוד”. במדרשים מצטטים את המקרא המתאר 7 ענני כבוד שונים המגוננים, מובילים ומשמשים את ב”י. כך למשל מדרש ההלכה, ה”ספרי” (מאה שלישית), מצטט 7 מופעים של “ענני כבוד” במקרא. נביא דוגמא אחת: ” וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. ..” (שמ’ יג 21-22).

גישת אחרת סבורה ש”סוכות ממש עשו להם”. כיוון שאכן לא נאמר שבנו לעצמם סוכות פיזיות, נניח שגם כאן נעזר המקרא במונח מושאל. אנסה להסביר גישה זו ע”י פיתוח השימוש שעשה המקרא במונח ” הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.  מוצע להבין את ההושבה תוך הסתמכות על הושבה אחרת שמופיעה בספר יהושע:  ” וַיִּתֵּן ה’  לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ” (יהוש’ כא 41). קרי, ב”י  עברו ממצב לחימה פעילה והורשת הארץ המובטחת  (בסיוע ה’) למצב חדש של התיישבות בארץ החדשה. מוצע איפוא לראות שגם כאן ב”י  עברו ממצב היציאה ממצריים למצב חדש של התיישבות זמנית במדבר”. כמו בהתיישבות בא”י, ה”התישבות הזמנית” הנוכחית במדבר של עם העבדים כוללת מאפיינים של התיישבות קבע. למשל – חוקים, משכן, ניהול של השבטים, מגורים זמניים (סוכה, אוהל)  ומחיה.  זאת על אף הזמניות שלה.
קרי, גם בעל גישה זו משתמש במונח סוכה בהשאלה. בניגוד לגישה הקודמת התולה את ההתנהלות במדבר רק בה’, בעל גישה זו תולה אחריות רבה להישרדות ולהתקדמות במשך ה-40 שנה במדבר, על ב”י עצמם

מדוע א”כ הושהה ההסבר למהות חג הסוכות

בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים היו ב”י תחת הרושם האדיר של אירועי ההיחלצות, של ההצלה בים-סוף ושל התקלות ביחסים עם ה’ כמו בעיית המים ב”מסה ומריבה” והעגל. אירועים אלו האפילו על כל אירוע אחר. לכן, הסבר חג המצות לזכר היציאה ממצריים, מתקבל כטבעי. הסבר על “התיישבות זמנית במדבר” לא היה מתקבל בחודשים הראשונים כטבעי.  רק מאוחר יותר החלו ב”י להטמיע את מורכבות מצבם ואת הצורך להתארגן במדבר (“להתיישב במדבר”), לקבל החלטות עצמאיות ולדאוג לתנאי מחייה מינימליים ככל האפשר. קרי, רק אז הם עשויים לקבל בהבנה את קונספט חג הסוכות.

סיכום

חג הסוכות נועד לזכור ולדעת את הצעד השני הגדול שיזם ה’, אחר יציאת מצריים: “בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי” . קרי, נעזרתי במדבר כדי להרגיל את עם העבדים  לתפקד כעם. הושבתי את העם במדבר, מה שהביא את העם לסגל לעצמו נוהלי תפקוד של עם תוך  כדי התמודדות  בלתי פוסקת עם צרכים ובעיות חדשות.

ה”התיישבות הזמנית במדבר” מדגישה איפוא גם את חלקם של ב”י בתהליך. ב”י הצליחו בסוף התהליך להתגבש עם זהות אמונית ולאומית והוכשרו לצעד השלישי- הורשת הארץ.

[i] מחלוקת של רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא- דור שלישי לתנאים. יש הבדל בין המכילתא לפרשת בא  לבין מסכת סוכה  לגבי מי אומר מה.

חג הסוכות: קורונה ומשבר האקלים בספר זכריה | אהובה שחר, תשרי תשפ”ב

בימינו אלה אנו חווים שתי תופעות כלל-עולמיות:

מגפת הקורונה על הווריאנטים השונים שלה, ומשבר האקלים על שלל תופעות הטבע שהוא גורם להן: הטמפרטורות הגבוהות להחריד, השיטפונות והקרחונים הנמסים. שתי התופעות הן כלל-עולמיות, והן יצרו שותפות גורל בין העמים על כדור הארץ.

על-פי חזונו של זכריה חג הסוכות הוא חג בינלאומי אשר יוחג לאחר בואן של קטסטרופות מעין אלו.

ראשית כל, יבוא חורבן על ירושלים. הרג והגליה של חלק גדול מתושביה: “ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה… ונלכדה העיר… ויצא חצי העיר בגולה” (יד, ב).

 ואז יתרחשו שינויים אדירים בטבע: הר הזיתים ייבקע “כאשר ה’ עצמו עומד על ההר: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים … ונבקע הר הזיתים …, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש” (יד, ד). כלומר, רעידת אדמה קשה. ואחריה, או יחד איתה, יהיה ליקוי מאורות: “לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (יד, ז), ומירושלים יצאו מים רבים, ” מים חיים” ” וירדו לים המלח “חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון” (ח). לא תהיה סכנת התייבשות לים המלח – המים יבואו אליו מירושלים ” קיץ ובחורף “! ואז – שוב מלחמה, מלחמה שבה הפעם ה’ ” יגף את כל העמים אשר צבאו על ירושלים” (יב), יטיל בהם מומים קשים, ואויבי ירושלים ילחמו זה בזה.

ואז, רק אז, יכירו כל הגויים בגדולת ה’ ויבואו לירושלים להשתחוות לו “מדי שנה בשנה … ולחג את חג הסכות” (טז) ” והיה ה’ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ירושלים תהיה מרכז העולם .העלייה אליה בחג הסוכות היא חובה על כל העמים. העם שלא יקיים זאת ייענש: “והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לירושלים להשתחוות למלך ה’ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם” (יז).

לפי חזון זה, הזעזוע וההרס בטבע הם שיביאו את הגויים להכרה כי לה’ כל הארץ. רק כך יבינו את אחדותו של הטבע, את שלטונו של ה’ על הטבע ובחג הסוכות, בבואם לירושלים, יברכו על החזרת הסדר לטבע, על סיום עונה חקלאית בזמן הנכון והתחלת עונה חקלאית חדשה בזמן הנכון וירידת גשם בזמן הנכון.

חזונו זה של זכריה שונה מן השיח המודרני- חילוני על מגפת הקורונה ועל התחממות כדור הארץ בשני דברים: ראשית, בחזון זכריה הכל מתרחש בירושלים, שהיא בחזונו מרכז העולם, לרע ולטוב. ירושלים היא “סף הרעל” והיא ” אבן מעמסה” לכל הגויים. גורלה יקבע את גורל העולם. ושנית, לפי זכריה, השליטה בכל תופעות הטבע ההרסניות היא של אלוהים עצמו.

האדם החילוני המסרב להכיר בכוח שהוא מעבר ליכולת התפיסה התבונית שלו ומבקש לראות בכל תופעה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, מטיל את האחריות על האדם, אשר יצר זיהום באקלים. כביכול, שתי תפישות שונות לחלוטין. אלא שאפשר לראות שביסוד הדברים יש אותה תובנה: האדם, ביחוד האדם המודרני בדורות האחרונים, מבקש לראות את עצמו כשליט על הטבע. משבר האקלים הוא תוצאה של התייחסות שתלטנית זו. מן הנכון הוא שהאדם יזכור שלא הוא, האדם, יצר את הטבע על כדור הארץ, ויתייחס בכבוד אל מה שניתן לו על ידי הבריאה. רק זעזוע גדול יכול להזכיר לו זאת.

אולי, כמו בחזונו של זכריה, תהיה בעולם, בעקבות משבר האקלים, חזרה לאחור? אולי בלית ברירה יבנה האדם עולם אחר, טוב יותר, מכבד יותר את הטבע שלא הוא יצר, אלא ניתן לו ” לעבדה ולשמרה”? ואשר למרכזיותה של ירושלים: הרי שלוש הדתות הגדולות רואות בה את מרכז העולם ונלחמות על השליטה בה, וגם בשנה האחרונה חווינו כאן מבצע מלחמה שנפתח בגלל המאבק על השליטה בה.

נביאים דיברו לדורם, אבל שאר הרוח שהוביל את נבואותיהם יוצר משמעות לחיים בכל דור.