פרשת נשא: ברכת הכהנים | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, סיוון תשפ”ב

משנת תשל”ט-1979 אני קשורה לפרשת נשא כי הוסמכתי לרבנות בשבוע של הפרשה. למרות הזיכרונות הנהדרים מאותו אירוע, הפרשה לא בדיוק “תופסת לי את הלב”, חוץ מהרעיונות הנשגבים בברכת כהנים.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כג-כז).

התרגשתי עוד יותר בפעם הראשונה שראיתי את הלוחית הזעירה העשויה כסף במוזיאון ישראל. גובהה של הלוחית 9.7-3.9 ס”מ ורוחבה 2.7-1.1 ס”מ. כתוב באתר המוזיאון: “לוחיות הכסף הללו מכילות את העותק הקדום ביותר של טקסט מקראי שהתגלה עד כה, קדום בכ-500 שנה למגילות מדבר יהודה.”  

ברכת הכהנים

צילום מאת תמר הירדני בויקימדיה (לחץ על התמונה לראות אותה בגודל מלא)

לשמחתי זו תפילה שמופיעה בכל פעם שמתפללים את תפילת העמידה בבית הכנסת. בתנועה שלנו זו לא נחלת הכהנים בלבד, היא נגישה ופתוחה לכל מי שרוצה לברך את הזולת. החשיבות של משמעותן של מילים אלה חוזרת שוב ושוב שמסתכלים על המציאות המשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה. כמעט שנתיים היינו צמאים להישמר מהמחלה ודאגנו לשלום כל יקירינו. בתוך הסגרים והחשכה של מחשבותינו היינו שמחים לזיק של תקווה. כל כך חיפשנו שלווה ונחמה שבוששו לבוא.

עד הקורונה, לא באמת הבנתי את משמעות של הפסוקים האלה בפרשה:

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה, ב-ג).

לצערי הצורך לבודד אנשים חולים הפך להיות חיי השיגרה שלנו. לפני שנים רבות, כשנכתבו פסוקים אלה, שרר פחד אדירי ממחלה לא ידועה ומהאיום שחזר שוב ושוב. עדיין יש לנו פחדים מוירוסים חדשים שיכולים להרוס את חיי השגרה של ימינו.

לכן רצוני לברך את כל הקוראים בברכה מכל הלב לימים של בטחון, בריאות והרבה אפשרויות לחגוג ביחד!

 

 

פרשת במדבר: משה מתחיל לממש את ההבטחה לכיבוש מהיר של הארץ אך הוא עומד להתאכזב | אסתר ואלי מיאסניק, אייר תשפ”ב

בספרים הקודמים, שמות וויקרא, מדווח על תחילת המהפכה הלאומית דתית שמוביל משה בעם העבדים, בעיקבות הצלחת היציאה ממצריים. לאחר מהפכה זו, מתארים עשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר התארגנות רבתי של בני ישראל.
האם ההתארגנות המתוארת על פני כעשרת הפרקים הראשונים (לא מעט!) של ספר במדבר היא בעלת חשיבות דומה למהפיכה הלאומית- דתית שתוארה בספרים הקודמים? אני מציע לראות את עשרת הפרקים הראשונים בספר במדבר, כהמשך תהליך הברית שנכרתה בסיני.

תחילת המהפכה הלאומית-דתית: ברית שכוללת גם את מה שנראה כהבטחה לכניסה קלה לארץ כנען

במהלך השנה הראשונה לאחר היציאה, כשהעם חונה עדיין באזור הר סיני, מקבל העם את עשרת הדברות ולאחר מכן נכרתת הברית, בשלבים-

  • תכולת הברית הינה הנחיות דתיות ומשפטיות (פרשת משפטים) והבטחה של האל לפעול אישית להנחלת הארץ ( הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ… וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי… ; שמ’ כג 20 ) תוך דרישה מבני ישראל לפעולה אלימה מול עובדי עבודה זרה[1]: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 23).
  • כריתת הברית עצמה, מתרחשת מיד לאחר מכן. ב”י שמעו את המשפטים והכריזו ‘נעשה’. לאחר ששמעו את ההבטחה לקיים את הברית ההיסטורית עם אברהם להנחלת הארץ, הם מכריזים ‘נעשה ונשמע’[2].
  • ספר הברית או לוחות הברית מונחים בארון הברית. הם הופכים עתה, למרכיב עיקרי במשכן. לכן נראה לי שהקמת המשכן הינה המשך תהליך הברית (הכהנים והלווים הם הנספחים למשכן, ולא העיקר). המשכן מוסיף מימד של ‘נוכח קבוע’ לברית. עתה, משה אינו נזקק עוד להיעלם כדי להביא את דבר ה’, הוא מתאם עצמו עם האל בעת שהוא ניגש למשכן ובמיוחד, הוא נעזר במשכן לתיאום הפעילות השוטפת ולהנחיות המסע[3] .

ואכן, בפרשת “בחוקותי” הקודמת ל ” במדבר” חוזר שוב המוטיב של ברית האבות. “וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (כו 42). מרמז על הבא אחריו.

עשרת הפרקים הראשונים של במדבר מתארים את תחילת מימוש חלק הברית הדן בכניסה מוצלחת לארץ המובטחת

מאחר שהברית כוללת התחייבות של האל לפעול להנחלת הארץ, משה נוקט בסדרת צעדים ארגוניים לקראת ההנחלה. כשהעם עדיין חונה באיזור הר סיני ולפני היציאה למסע אל הארץ המובטחת, ננקטים בין היתר צעדים כדלקמן-

  • הקמת משמר המשכן,
  • מיפקד הלויים,
  • מיפקד העם
  • הגדרת מבנה החנייה והמסע של העם כשהמשכן במרכז.

התוצאה היא שבני ישראל אמורים להרגיש חלק מאחדות עוצמתית המובלת על ידי המשכן לכיבוש הארץ. ואכן, לא בכדי מודגשים בעשרת הפרקים, מונחים ‘צבאיים’ רבים[4]. כגון- כל זכר, יוצא צבא, לצבאותם, מטה, מטות, דגל, דגליהם, פקודים. תיאור ההתארגנות מסתיים בהצגת אמצעי התקשורת עם כל קצוות העם, החצוצרות .

כחודש לאחר השלמת ההתארגנות, עוזבים ב”י את החנייה ויוצאים למסע [5] לכיוון כנען, הנמצאת במרחק ימים ספורים[6]. הכל בהובלת ארון הברית. נשים לב איפוא ל’קריאת קרב’ של משה. הוא אינו קורא להפוך את הארון לחוד חנית לחסד ורחמים או לתפילה. הוא פונה לה’ בקריאה למימוש הברית לגבי הכניסה לארץ. ‘קריאת הקרב’ שלו אומרת-ארגנתי את המערך הקרבי ועתה אני מבקש ממך לקיים את חלקך.

 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. י’ 33-34.[7]

בעיות בברית או רק בעיה מקומית למשה

אך כידוע, האירועים שהתרחשו לאחר מכן, הפתיעו הן את משה והן את העם. במקום הליכה מהירה ומאורגנת לעבר כנען, מתברר שהן משה והן העם, אינם מוכנים לכניסה לכנען.

מפח הנפש של משה הוא טראומטי וטראגי: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי (במד’ יא 15).

=================

[1]

  • הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
  • הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, …
  • …וְאָיַבְתִּי, אֶת-אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי, אֶת-צֹרְרֶיךָ. כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו.
  • …לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (שמות כג 20-24).

 
על אף נוסח אחר בפרשת כי תישא ועל אף גישת חלק ניכר מהפרשנים שיש כאן רמז כי ” כאן התבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך” ( רש”י כ20) – אי אפשר להתעלם מהנוסח המוחלט של התחייבות האל.

[2]

  • וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’- נַעֲשֶׂה. (כד 3)
  • … וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
  • …וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה. (שמות כד 3-11)

האם יש הבדל בין ה’משפטים’ שלגביהם אמרו ב”י ‘נעשה’ בפסוק ג לבין ה‘ברית’ שלגביה אמרו ב”י ‘נעשה ונשמע’ (שמות כד 7)?
 לי הקטן נראה שב”י שמעו כבר את המשפטים, אך ההבטחה על המלאך שילך לפניהם (שמ’ כג 20) היא מיוחדת. לכן נראה לי שהנעשה ונשמע ממוקד בברית .

עם יציאת מצריים, ה’ מתייחס בצורה ברורה לברית בשמות ו 4 : וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. בברית, אם כן, גם אם יש בה נושאים רבים, פרק ההתנחלות הוא מהותי. היא המשך לברית עם האבות שגם היא קשורה לארץ .(לאברהם, בר’ טו 18: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: וכן למשה אחר הכשלון הראשון עם פרעה . שמ’ ו ו4: ְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ .

ב”י מתלהבים איפוא מחידוש הברית עם האבות ומן ההבטחה שה’ יפעל אישית לכיבוש הארץ. לפיכך נראה ביהושע ד’ את ארון הברית כאמצעי לכיבוש הארץ כשעימו עוברים 30,000 חמושים.

[3]

  • האל הופך נוכח קבוע: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • משה לא ייעלם עוד: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה’, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
  • הכוונת המסע: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם… (שמ’ מ 34-38).

[4] אומר הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר. היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש”י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12) – ‘לפי שמעתה צריכים ללכת לא”י ובני עשרים ומעלה ראויים לצאת בצבא …’ (במד’ א 2).

זו גם דעת הרמב”ן ( רבי משה בן נחמן. היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב”ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס). חי במאה 13): -‘ ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם…’. (במד’ א 45 )

 עם זאת יש פרשנים שאינם רואים בצעדים אלו הכנות צבאיות. ראה לדוגמא את מאמרו של הרב אלחנן סמט במאמר מ 2014 “במדבר – מה צורך היה במניין הזה?” (אתר תורת הר עציון- https://www.etzion.org.il/he)

[5] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי–בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי ה’ , בְּיַד-מֹשֶׁה. (במד’ י 1-3)

[6] למשל בדב’ א 2: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

[7] קולמוסין רבים נשברו בהסבר קטע זה והקשרו לפרקי ההתארגנות הקודמים לו ולסיפור ה’מתאוננים’ שבא אחריו. עוד היה קשה לחז”ל הכיתוב של ה’נון ההפוכה’ שמופיע בכתובים ( שני הסימניות הן שתי נו”ן הפוכה גדולה שנכתבות בספר התורה לפני ואחרי שני פסוקים אלה ). אך אני הקטן הולך כברת דרך בדרכו של המלבי”ם ( רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר. היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. המאה ה19) –”ויהי בנסוע הארון, באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה’ הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה’ ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע”ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה’, בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב”

פרשת בחוקותי: המשך לפרשת בהר | אליאנה תפוחי, אייר, תשפ”ב

הפרשה בחוקותי היא הפרשה העשירית בספר ויקרא, והיא גם הפרשה המסיימת את את הספר. זו פרשה קצרה (2 פרקים סה”כ) ובשנים שאינן מעוברות היא נקראת יחד עם פרשת בהר. השנה – יש לנו שנה מעוברת, ולכן הפרשה זוכה לשבת משלה.

הפרשה הזו, בחלקה הראשון עוסקת בברכות ובקללות, או כפי שהיא גם מכונה “פרשת התוכחה”. ברכות ושפע לעם – במידה ויקיים את המצוות שנתן משה בהר סיני, וקללות – במידה והמצוות לא יקוימו. הברכות הן קצרות יחסית בפרשה זו, אך הקללות מפורטות ועולות בחומרתן עד העונש החמור ביותר לעם – גלות. על אף נימת התוכחה הכבדה בפרשה זו, מסתיים החלק הזה בכל זאת בנימה אופטימית – “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים…. וזכרתי להם ברית ראשונים…. להיות להם לאלוהים  אני יהוה” (ויקרא כז, מד-מה). אלוהים קשור לעם ישראל כמו הורה לילדיו, וגם אם יאכזבו אותו מאד, הוא נשאר מחויב להם לעד.

החלק השני של הפרשה הזו הוא יותר מאתגר לדעתי, במיוחד בימינו אלו. הוא מתייחס לאפליה הברורה של נשים וזקנים בחברה המקראית, ואולי גם היום במגזרים מסוימים. בפרק כז , ניתן מדרג של ערכי זכר ונקבה בגילאים שונים, בהקשר להלכות נדרים.

 

ערך זכר (שקל)

ערך נקבה (שקל)

חודש – 5 שנים

5

3

5שנים – 20 שנה

20

10

20 שנה – 60 שנה

50

Continue reading

פרשת בהר: למשוך את השמיטה בזנב | אהובה שחר, אייר תשפ”ב

סיפור עם ידוע של יהודי בגדד: מעשה באדם שגילה בערב שבת שהשמש שקעה, השבת נכנסה ואשתו שכחה להוציא את העוף שהכניסה לתנור האפיה. מה יעשה? אם ישאיר את העוף בתנור – יישרף העוף, ומה יאכלו הוא ובני ביתו בשבת? אם יוציא אותו מהתנור – הרי הוא מחלל את השבת! מהר ורץ אל הרב ושאל בעצתו. מצא הרב פתרון: ” משוך את התרנגולת מזנבה, וכך לא יחשב הדבר לחילול שבת”.

המשפט “משוך אותו מהזנב” התקבע בשפה העממית של יהודי עיראק כפתגם שמשמעותו: “מצא לך דרך לעקוף את הבעיה על ידי ‘מראית עין’ כאילו שמרת על החוק או על המצווה, ובעצם עשה מה שנוח לך”. הפתגם הזה מתאים להתרחשויות רבות בנוף הפוליטי הישראלי.

אני נזכרת בסיפור ובפתגם בכל פעם שאני נתקלת בניסיון להתאים בצורה מלאכותית מצווה מן התורה לחיינו היום. שומרי מצוות רוצים לשמר ולקיים את מצוות התורה. אבל הרי נחוצה התאמת המצוות למציאות של היום. איך נשמור על המצוות וגם נעשה מה שנוח לנו?

פרשת “בהר סיני” קצרה. היא מתפרשת על פני פרק אחד (ויקרא פרק כ”ה) ושני פסוקים מהפרק שאחריו (כ”ו פסוקים א, ב) וכל כולה חוקים חברתיים שמטרתם להגן על החלשים שבחברה. שמיטה, יובל, גאולת האדמה, שחרור העבד העברי, איסור לקיחת נשך ותרבית.

אתרכז במצוות ראשונות שבפרשה: שמיטה ויובל, ובעיקר במצוות השמיטה. שהרי השנה תשפ”ב היא שנת שמיטה. אמנם למצוות השמיטה כמה הסברים ומשמעויות, אבל אין ספק שהמשמעות העיקרית היא: העזרה לחלשים שבחברה, לעניים. “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים לאכל” (כ”ה, ו).

לא נוח לקיים את מצוות השמיטה. האדמה שלי, אומר האדם, אני רוצה לגדל בה, ולאכול מפריה. אבל אני גם רוצה להיות אדם שומר מצוות .מה עושים? מושכים את העוף מזנבו. ממציאים כל מיני שיטות לעקוף את איסור העבודה באדמה וליצור מראית עין שקיימנו את המצווה. את עיקרה של המצווה שכחו כאן: הפקרת השדות והכרמים לאכילה חופשית של העניים.

 שהרי כל הפתרונות: ” זריעה מוקדמת”, “מצעים מנותקים”, “היתר מכירה” הם רק דרך לעקוף את המצווה וליצור מראית עין שקיימנו אותה. הפתרון היחידי שאכן מתייחס לתוכנה האמיתי של המצווה הוא “אוצר בית דין” (בית הדין ממנה שליחים מטעמו לטפל בפירות ומחלק אותם לציבור). ככל שאני יודעת הפתרון הזה פחות מיושם בפועל.

בתוך כל המהומה נשכח שהמשמעות העיקרית היא עזרה למי שאין ידו משגת.

תארו לכם חברה שבה כל שנה שביעית ניתנת האפשרות לעניי החברה לקבל מגידולי האדמה חינם למאכל לביתם חינם לאורך כל השנה.

תארו לכם חברה שבה בשנת היובל מוותרים לעניים על משכנתא שלא שולמה ומשאירים אותם לגור בביתם בלי לגרש אותם בגלל החוב.

תארו.

 

חג בעומר[*]. מילים בשולי פרשת אמור | אניטה תמרי,  אייר תשפ”ב

אי שם, בין “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” ובין סיום הספירה, לאחר “חמישים יום”, איבדנו משהו

אי שם, בין “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין” ובין “ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ” איבדנו משהו

מה שאיבדנו הוא שמחת החיים, השמחה שבאה מתוך קשר עם האדמה, עם מעגל החיים ועם תשומת הלב לעונות המתחלפות ולטבע המתחלף אתן

בני ישראל יצאו ממצרים, על-פי הדעה המוסכמת, בסביבות 1225 לפנה”ס. מרד בר כוכבא הסתיים בשנת 135 לספירה. חשבון פשוט (היחיד שאני מסוגלת לו) מראה לנו שהיו לעם ישראל 1360 שנה שבהם היו הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים של ספירה, ימים של קשר עם הקרקע, ולא ימים של אבלות

דברים נוראים עשה מרד בר כוכבא לעם ישראל. בימים ההם הייתה זו שואה אדירה שבה הושמד חלק גדול מאוד מהעם היושב בארץ. רבבות אנשים נטבחו, רבבות מתו במלחמה קנאית ואבודה מראש, ואנחנו, הדורות שאחרי, קבלנו שלושים ושניים ימי אבלות, או ארבעים ושמונה ימי אבלות, תלוי, כמו בכל דבר בעמנו, מי סופר

ואני רוצה, לרגע, לבקש, בואו נוציא את האבלות מספירת העומר. בואו נראה כמה יפים הלילות של כנען, באותם חמישים ימים שבין חג פסח לבין חג השבועות

אביב בארץ. התאנה חנטה פגיה, עת הזמיר הגיע. הטבע מוריק ופורח בהבטחה של פרות עסיסיים שילוו אותנו בקיץ הלוהט שעוד יגיע. הימים האלה הפכפכים הם. החקלאים שהניפו את העומר מביטים לשמיים בחשש. אם יבואו גשמים שלא בעתם, תיהרס התבואה. אם יבואו ימי שרב שלא בעתם, תיהרס התבואה. ומי כמונו מכיר את הימים האלה, הימים שבין סוודר לבגד ים, הימים שבין נעלי בית לרגליים יחפות. מרצפות האבן שלנו מכאיבות מעט לכפות הרגליים בבוקר, מנחמות אותן בצוהרי היום, מצננות יותר ממה שהיינו רוצים לעת ערב. אנחנו יוצאים לדרך כשחלון המכונית סגור בפני צינת הבוקר, פתוח כעבור זמן לרוח, ושוב נסגר כדי ליהנות מהמזגן – וכל זה תוך שעה

אבל הלילות, הלילות כל כך יפים הם. ואולי בשל כך נעשית ספירת העומר בערב, לאחר שעבר עוד יום, לאחר העצב על השרב או השמחה על הטפטוף הקל. ספירת העומר “סוגרת” עוד יום  של ציפייה לקציר

“עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה”. הלילה, על ריחות האביב המשכרים שלו, השמיים הבהירים שמאות כוכבים מאירים לנו בהם, הירח הזוהר כל כך שהוא מטיל את צלם של ההולכים על האדמה, הלילה נועד לאהבה. “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי אהובתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה”   

זמן הפסח הוא זמן התעוררות האהבה. הורדנו את עטיפות החורף וגופנו מרגיש את מגע השמש המלטפת. אחרי חג השבועות יהפוך מגע רך זה לצריבה יוקדת. ימי העומר הם הימים שבין האהבה החדשה, הצעירה, זו שיוצאת לכרמים ואל גינת האגוז, לבין האהבה הבוגרת בגורן השעורים. בחמישים הימים האלה מבשילה לא רק התבואה, אלא גם האהבה. האהבה של רות ובועז איננה רוויה מחמאות ותיאורי אהבים. האהבה של רות ובועז היא אהבה בוגרת, אהבה שבאה בעקבות כאב ואובדן. האהבה של חג השבועות היא אהבה של הקציר, של יזע, של עבודה קשה, של עמל שהגיעה לסיומו, ועכשיו אפשר להתברך בו

לו לא היינו נוהגים מנהגי אבלות, היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, ימים של “קול חתן וקול כלה” מדי ערב בערב. היינו נהנים משירים וממנגינות שחוברים לשירת הציפורים ולפעיית הטליים והגדיים הצעירים. היינו רוקדים כמו עלי הגפן החדשים ברוח האביב

אבל אנחנו, בין “ממחרת הפסח” לבין “חמישים יום” אבדנו משהו. אבדנו את שירת האביב. אבדנו את שירת האהבה ובמקומם לקחנו על עצמנו ימים של אבלות ולילה אחד של מדורות. מעבר לכישלון המדיני והצבאי, מעבר לטבח ולייסורים ול”יצתה נשמתו באחד”, מעבר לכל הסבל הנורא, לקח לנו בר כוכבא את לילות האביב ואת ימי האהבה

בואו, לרגע, נוציא את האבלות, את ההיסטוריה ואת המלחמות מהעומר. בואו, לרגע, נברך על הלילות היפים שבין האהבה החדשה בכרמים לבין האהבה הבשלה שבגורן

————-

[*] גילוי נאות: את הטקסט הזה כתבתי לפני למעלה משני עשורים. דבר לא השתנה – אני עדיין מצרה על כך שאנחנו אסורים בשמחות בימים הכי יפים שהארץ הטובה שלנו מעניקה לנו

פרשת קדושים: קידוש היום יום | חיים פישר, ניסן תשפ”ב

“דבר אל כל בנ ישראל ואמרת אליהם  קדושים תהיו כי קדוש אני”: המצווה הפותחת את הפרשה מצווה על כולנו להיות קדושים כי ה’ קדוש. התורה מציבה לנו אידיאל שעלינו לשאוף אליו. הסיבה לכך שאנו צריכים להיות קדושים נראית תמוהה במיוחד: אנו נדרשים לחקות את האל בקדושתו. בכך הפרשה שלנו מחדדת את הנאמר בפרשת בראשית: האדם נברא בצלם, מה הכוונה בעצם? במה אנו דומים לה’? תשובת התורה: ביכולת שלנו להיות קדושים או לפחות לשאוף אל הקדושה. יחד עם זאת, הדרישה משאירה את האדם במבוכה מעיקה, איך מגיעים לאותה שלמות רוחנית נכספת? הפרשה שלנו עתירה במיוחד במצוות, מתוך תרי”ג מצוות 51 מופיעות בפרשתנו. מזה אנו למדים שקיום המצוות עוזר לנו לעלות בדרגת הקדושה. האדם המקיים את המצוות מנכיח את האל בחיי היום יום שלו, מרחיק את עצמו מיצרים ומביא לסובלימציה של הפעולות הפשוטות של החיים. התורה לא משאירה את הקדושה כאידיאל בלתי ניתן להשגה, המצוות סוללות לנו את הדרך אל הנעלה והנאצל. כל סוגי המצוות מיוצגים בפרשה: עשה ולא תעשה, בין האדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות המתקנות את החברה ומצוות המתקנות את האדם, כולן מקרבות אותנו לקדושה.

הנצי”ב מוולוז’ין מעיר שהניסוח “דבר אל עדת בני ישראל” מופיע בהרבה מקומות בתורה אך הניסוח בפרשה “דבר אל כל עדת בני ישראל” הינו מיוחד. הנצי”ב מפרש שצמד המילים “אל כל” כ “אל כל אחד ואחד” כוונת הנצי”ב היא שהמצווה להיות קדוש משמעותה שונה לכל אחד ואחד, כל אדם לפי יכולתו, הבנתו, כושרו וייעודו בחיים. ישנה דרך אחת (לפחות בשאיפה) לקיים מצוות אך יש דרכים הרבה להגיע לקדושה, קיום המצוות פועל על כל אחד ואחד באופן שונה. אם קיום המצוות הוא תנאי הכרחי לעלות בקדושה האם הוא גם תנאי מספיק?? ואם לא, מה הם התנאים הנוספים? בשאלות אלו נדון בפעם אחרת.

“ואהבת לרעך כמוך” כל כך הרבה דיו נשפך על הנושא, רבי עקיבא ראה במצווה כלל גדול בתורה. בן עזאי ראה בפסוק “זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו” עיקרון גדול יותר. מזה אנו למדים שיש לאהוב את האדם באשר הוא אדם.  שאלה: מה אם אני לא אוהב את עצמי? מה המשמעות של המצווה למי שלא אוהב את עצמו? שמתם לב שאנשים רעים העושים רע לאחרים הם אנשים אכולי שנאה עצמית? יכול להיות שהמצווה איננה באה רק לתקן את החברה והיחסים בין האנשים אלא המצווה דורשת מהאדם תיקון עצמי. קודם ילמד לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב את רעו.

בפרשה מופיעים שני סוגים של מצוות המכוונות לצדק חברתי, הסוג הראשון דואג לצדק לכל מי ששותף מלא במערכת הכלכלית אך מסיבות שונות נמצאים בתחתית הסדר החברתי וככאלה חייבים לקבל את התנאים שמכתיבים החזקים, לדוגמה: “לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד הבוקר”.הסוג השני בא לדאוג לצרכים המינימאליים של אלה שלא זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית (במילים של היום: אלה שנפלטו אל מחוץ למעגל התעסוקה), לדוגמה: “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט”.

התורה מצווה לנו לדאוג גם לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לאנשים שאין מי שידאג להם. אל לנו לחשוב שמי שלא תורם למאמץ המשותף להגדלת העושר של החברה אינו זכאי לחלק מהפירות. היום, אני מציע שנהרהר על המשמעות של המצוות השייכות לסוג הראשון דווקא. (לא תעשוק…) חברות כלכליות גדולות מנצלות עד תום את מצבם בשוק כדי לעשוק עובדים, לקוחות, ספקים ומתחרים. מצד שני לכולן יש מדיניות נדיבה של תרומות לשורה ארוכה של ארגונים הדואגים לנכים, יתומים, נשים מוכות וכו’…. לאותם גופים כלכליים ולאותם אנשים פרטיים החושבים לצאת לידי חובה במתן צדקה לצורך השתקת המצפון, התורה תובעת מהם גם להתנהל בצורה הוגנת ומכבדת לכל מי שנמצא בקשר כלכלי/עסקי אתם. הקדושה נמצאת גם שם ואם נדע להתנהל נקיים אותה בכל היבטי החיים וכן… כולל בעסקיים.

 

אחרי מות: אש זרה ואש אמת | עמנואל נשרי, ניסן תש”ב

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה’ (ויקרא י, א).

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’, וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, היה לוחם שנפל בשבי הסורי בדצמבר 1954. אורי וחברי החוליה שלו, שנשלחו למשימה מודיעינית מעבר לגבול הסורי, נחקרו ועונו קשות. לאחר שלושים וחמשה ימים רצופים של עינויים קשים נשבר אורי אילן, הוא נמצא תלוי בתאו ללא רוח חיים, בגיל 19 שנים ו 11 חדשים. בתיה גולן בת כיתתו של אורי אומרת “לא הייתה הפתעה כל כך גדולה, פחדנו שזה מה שיכול לקרות, אורי גם דיבר על זה, הוא אמר הרבה דברים, בתקופה שהיה בצבא אמר אורי: ‘אם חייל נופל בשבי והוא רוצה לשמור על סודות הצבא, אין לו ברירה הוא חייב להתאבד’.” בקִפלי בגדיו נמצאו 9 פתקים שכתב בניקוב בעזרת קיסם, ביניהם פתק שציטט משה דיין בהלוויה “לא בגדתי“. משפחתו סרבה לקבל את הפתקים בטענה שנכתבו לצה”ל לא למשפחה. אימו של אורי הייתה חברת כנסת והסובייטים הציעו לה לשחרר את אורי בלבד. תשובתה הנחרצת הייתה: “או כולם או אף אחד” אורי התאבד בשבי. מעשהו של אורי הפך לאחד ממיתוסי הגבורה המלווים את צה”ל עד היום.

על פי ספר הזוהר, נדב ואביהוא עדיין היו למטה מבני עשרים ולפיכך נקראו “בני אהרן”, כלומר בנים ברשות אביהם. אם כן כיצד נענשו, והלא כלל הוא בידינו שאין מענישים מן השמים בטרם מלאו לאדם עשרים שנה?
אמנם נראה מהגמרא (ברכות דף לא) שקטן פיקח וחכם מאד נענש אפילו אם טרם מלאו לו עשרים. ואם כן זה הסבר הפסוק “ויהי אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” (ויקרא טז, א): ואם תאמר הרי הם קטנים, לכן ממשיכה התורה ואומרת ” בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה’”, כלומר הם היו בדרגה גבוהה של חכמה עד כדי כך שה’ דיבר איתם, ואם כן נחשבים כגדולים לעניין זה ולכן נענשו.

תני ר’ אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבנו ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו ר’ אליעזר אמר לאימא שלום אי לאשתו של זה אינו מוציא שבתו לא באת שבתו עד שמת נכנסו חכמים אצלו א”ל נביא אתה אמר להם: (עמוס ז, יד) לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: אלא כך מקובלני כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה”

 האם הזמנים משתנים האנשים מתחלפים האמיתות נשארות?? בני אהרון ששרתו בקודש וכבתה אש התמיד במשכן, לפי אחד המדרשים. הביאו אש ממקור חיצוני, “אש זרה”. אורי אילן ומשפחתו הורו שיעור לעם ישראל. המשמעות של אהבת הארץ והעם – מחד גיסא הקרבה אישית למען הכלל, ומאידך געסא המשך שרות הציבור והעם כשם שאהרון ומשפחת אילן המשיכו. האש שיקדה בליבו של אורי לא הייתה אש זרה אלא אש אמת, על אף, שכמו האש הזרה של בני אהרון, הביאה לכיליונו.

פסח: הבן מול האב | סאם ליימן-ווילציג ניסן, תשפ”ב

(פרשנות זו הינה תמצית של דבר תורה של הרב גורדון טוקר, עמית שלי מבי״ס יסודי לפני 60 שנים)

לפעמים אנו מכירים טקסט כל כך טוב, שאיננו רואים שהוא בעייתי מאד. כך, לדוגמה, סיפור ארבעת הבנים בהגדה של פסח, שיש בה כמה קשיים וכשלים לוגיים. הבעיה המרכזית: אין כל סימטריה בין הבנים. בשלושה מהם יש פגם אינטלקטואלי ובאחד פגם מוסרי (״הרשע״). בנוסף, שני הבנים הראשונים מדברים בגוף שני (כאילו בלי קשר לעצמם), אך רק השֵני מקבל ביקורת. הבן הראשון לא מקבל תשובה שבאה מהתורה אלא מהמשנה – והבן השני כן מקבל תשובה מהתורה, אך מאותו פסוק שמקבל הבן הרביעי, אבל הבן השני מקבל אותה בצורה סרקסטית!

איך ניתן ליישב את כל המוזרויות האלו? אפשר שיש דרך פשוטה אחת: לא מדובר בארבעה בנים אלא בבן אחד בלבד שעובר תהליך ״פדגוגי״ עם (או ליתר דיוק: מול) אביו!

הבן הראשון שואל ״מה?״ למלה זאת ישנן שתי משמעויות: ״מדוע עושים את זה?״ ו״תכלס, מה צריך לעשות?״ המשמעות הראשונה היא מהותית יותר והתשובה דורשת מחשבה, ולכן האב (העצלן?) עונה על השאלה במשמעותה השנייה ומתחיל להסביר ב״רשימת מכולת״ מה יש לעשות בפסח. הילד מבולבל, כי זאת לא תשובה לשאלה שהוא התכוון לה. בקיצור, כבר כאן האב נכשל בפדגוגיה, כי הוא אמור היה להבין ששאלת ה״מדוע?״ היא לא רק שאלה שכל ילד שואל (״מיליון פעמים״) אלא שהיא שאלה מהותית שתאפשר לילד להפנים את הרציונל לְמַה שהוא רואה.

כתוצאה מחוסר המענה המתאים, הילד חוזר עם השאלה שנייה: ״מה העבודה הזאת לכם?״ כאן ה״לכם״ אינה ״אני לא בעניינים האלה״ אלא ״מה כל זה עושה עבורכם?״  מיד מבין האב את הטעות שלו בתשובתו הראשונה, אך אינו יכול להיראות ״חלש״ (מטומטם?) מול בנו – ועונה בצורה בוטה, כאילו הבן ״רשע״.

הבן המסכן ממש מבולבל עכשיו והופך לשלישי: ״תם״. שהרי מה הוא עשה כדי לקבל את הנזיפה הזאת? לכן, שאֵלָתו הבאה מאד פשוטה: ״מה זאת?״ (מה קורה כאן? מה עשיתי?) ומה תגובת האב לשאלת תם זו? לכאורה, תשובתו אינה רלוונטית לשאלה: ״ביד חזקה הוציאנו ה׳ ממצרים״. היא לא רלוונטית מהותית, אבל כן רגשית, כאילו לומר: כמו האלוהים השולט על משפחת בני ישראל, במשפחה שלי כאן, אני החזק ומחליט מה קורה ומה לא – בלי שאלות טורדניות של ״מדוע?״ (יש לציין ששאלת ה״למה?״ המהותית אינה שאלה שעריצים כמו פרעה מאפשרים לנתינים שלו לשאול. רק אדם חופשי, במשטר פתוח, יכול לשאול שאלה כזאת. מכאן אנו מבינים בכלל את המרכזיות של ארבע הקושיות לכל סדר ערב פסח ולחג כולו.)

עכשיו הבן ״למד לקח״: לא לשאול שאלות (הבן הרביעי: ״שאינו יודע לשאול״ – ואולי עדיף: שיודע לא לשאול!). האב נכשל לגמרי. מה הפתרון? (התשובה נמצאת לקראת סוף סוגיית ארבעת הבנים. תקראו מה כתוב לגבי הבן שאינו יודע לשאול ותנסו לפתור את התעלומה בעצמכם. אם לא הצלחתם, אז הנה:)

*

*

*

״את פתח לו״!! כלומר, צריכים להביא את האֵם לתוך הסיפור, כי היא יודעת כיצד ללמד את הילד עם יותר הבנה ורגישות. חמישה גברים (כביכול) בכל הסיפור הזה ומי שיוצא גיבור היא האימא. בדיוק כמו יוכבד ומרים שהצילו ואז גידלו את משה, שברבות השנים הפך למשה רבנו.

שבת הגדול: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ”ב

English

ניסן הוא חודש של ציפייה – לאביב, לשמחת החג ולגאולה, כדברי רבי יהושע: “בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.” (בבלי ראש השנה י:ב).

אביב הגיע ונראה כי חגיגות הפסח השנה יהיו כמעט “כמו פעם” אבל גאולה אינה נראית באופק. 

ההפטרה המיוחדת לשבת הגדול, השבת לפני פסח, אולי נבחרה להראות לנו למה.

בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ”ך, הנביא מלאכי מונה את החטאים שמונעים את הגאולה: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.

הקביעה בפסוק ח, כי מעילה בתרומות ומעשרות המעוברות לכוהנים, ללוויים ולנזקקים שווה ערך להונאת האל דורשת עיון. הטענה היא שהמשאבים העוברים דרך ידינו אינם באמת שלנו אלא ברכות מאלוהים שאנו אחראים להקצותן לצרכינו וגם לזולתנו. לכן שלילת מזונם וכספם של משרתי הציבור (כוהנים ולוויים) והנזקקים היא גניבה, הן מבני האדם והן מאלוהים.

עם זאת, מלאכי, בשם אלוהים, אינו מזכיר ישירות את העניים. למה הם מושמטים? למה לתת רושם  שאלוהים דואג יותר לכבודו ופחות לטובת הנזקקים? אני מניחה שמלאכי מתאים את דבריו לקהל שלו, כי הוא “אדם, לא מיקרופון” (ר’ אברהם יהושע השל,  הנביאים, עמ’ xiv). הוא ממתן את דברי אלוהים כדי שיישמעו. לאנשים בימי מלאכי (ולא רק אז) היו פחות נקיפות מצפון כאשר הם גזלו מהעניים – חסרי כח חברתי ופוליטי – אך פחדם מאלוהים היה אמיתי. לפיכך, הנביא מדגיש את החטא כלפי שמים ולא את העוול לבני האדם. יתכן כי התאמת המסר לאוזני השומעים מוצדקת כדי להשיג את המטרה, שהיא אספקת צורכיהם הבסיסים לכלל האכלוסיה. ויחד עם זאת, טמון כאן פן נוסף המעכב את הגאולה, כאשר מעשינו מוּנעים יותר מיראת העונש או מפחד “מה יגידו” ופחות מאמת וצדק.

קרבן הפסח שקדם לגאולת מצרים הראה לגואל מי בין בני ישראל היה מוכן להקריב ולהתנתק מהתרבות הרעה כדי להגאל. מה אנו מוכנים להקריב כדאי לְקָרֵב את הגאולה?  

שבת החודש: שירים מהעבר לאביב שבפתח | מוגשים מהרבה גייל שוסטר-בוסקילה, ניסן תשפ”ב

ביליתי ערב גשום וקר עם שירי אביב מהעבר. זו טעימה קטנטנה מאתר מיוחד – זמרשת:מטרות זֶמֶרֶשֶׁת כוללות מצד אחד את הצלת השירים המוקדמים שהוקלטו לפני עשורים רבים ונמצאים כיום במצב התפוררות מתקדם, ומצד שני את גאולתם מנבכי השכחה, הצגתם והפצתם בקרב הציבור הישראלי המעוניין”. (לחצו על שם השיר כדי לשמוע אותו).

שִׁפְעַת פְּרָחִים בַּגַּן
חָזְרָה, הוֹפִיעָה כִּי בָּא, הִגִּיעַ
מוֹעֵד יְמֵי נִיסָן.

מִכָּל פִּרְחֵי תִּפְאֶרֶת
אֶת מִי נַפְשִׁי בּוֹחֶרֶת?
אֶת מֶלֶךְ הַיֹּפִי, אֶת הַשּׁוֹשָׁן.

כָּל צִפֳּרֵי הַשִּׁיר
בְּקוֹל יָרִיעוּ, חֶדְוָה יַבִּיעוּ,
בְּרֹן, בְּגִיל אַדִּיר.

‏מִתּוֹךְ זוֹ הַמַּקְהֶלֶת
אֶל מִי נַפְשִׁי צוֹהֶלֶת?
אֶל מֶלֶךְ הָרֶנֶן, אֶל הַזָּמִיר.‏

מילים: לא ידוע לחן: יוהן הרמן שיין: 1621 – מלחין גרמני מראשית תקופת הבארוק.תרגום/נוסח עברי: יוסף אחאי


נִצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר וְקוֹל הַתּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר לִי,
צְרוֹר הַמּוֹר לִי, צְרוֹר הַמּוֹר.

בִּמְחוֹלוֹת הַמַּחֲנַיִם
הָבָה וְנִפְצַח מִזְמוֹר.

מילים: שרה לוי-תנאי  לחן: עממי אוקראיני


שמחה רבה, שמחה רבה,

הנה זה בא! אביב הגיע פסח בא!!

 מילים: יפה בלהה לחן: ידידיה אדמון


אָבִיב, אָבִיב הִגִּיעַ
הוֹרִיק שָׂדֶה גַּם כַּר,
כָּל עַיִן הוּא מַפְתִּיעַ
בִּשְׁלַל פִּרְחֵי הַבַּר.

מֵעַל נָטוּי רָקִיעַ
מַרְחִיב בִּתְכוֹל עָמֹק,
לְמַטָּה יָם יַרְגִּיעַ,
יִשְׁלַו הוּא כַּתִּינוֹק.

וְאוֹר כֹּה רַב וְזֹהַר
וְדוּמִיָּה סָבִיב –
מַבְהִיק מִזִּיו מִטֹּהַר
עוֹלָם נָאֶה, חָבִיב.
אָבִיב, אָבִיב, אָבִיב!

מילים: אפרים תלמי לחן: דוד זהבי   1.3.1952


אחר הגשם: שִׁיר לֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם אַחַת שְׁתַּיִם
כַּמָּה זַכִּים הֵם הַשָּׁמַיִם
חָדַל הַגֶּשֶׁם, פָּסַק הָרוּחַ
עַכְשָׁיו נֵצֵא יַחְדָיו לָשׂוּחַ
אַחַת שְׁתַּיִם יָשָׁר בַּשְּׁבִיל
כָּל יֶלֶד קָט מָלֵא הוּא גִיל

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
לְשֶׁמֶשׁ פָּז רַבּוֹת קַרְנַיִם
כָּל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אוֹר שׁוֹפֶכֶת
כַּמָּה נָעִים עַכְשָׁיו לָלֶכֶת
אַחַת שְׁתַּיִם, יָשָׁר בָּרְחוֹב
הֶאָח, הֶאָח יָפֶה וָטוֹב!

אַחַת שְׁתַּיִם, אַחַת שְׁתַּיִם
אֵין כָּל אָבָק עָף לָעֵינַיִם
צַח הָאֲוִיר, מָלֵא הוּא רֵיחַ
נֵלֵךְ, נִצְעַד בְּלֵב שָׂמֵחַ
אַחַת שְׁתַּיִם מִחוּץ לָעִיר
נֵלֵךְ יַחְדָיו, נָשִׁירָה שִׁיר

מילים: לוין קיפניס  לחן: יוסף מילט

מאת:  בת-חן בן אבו:     

פתחו בפינת הרחוב שלנו,
פאב חדש, קראו לו “בּוֹאנַה”.
במקום בית הקפה השכונתי
שנסגר בקורונה.
“זה סימן משמיים”
אמרתי לבנות
למרות שבאלכוהול, הן עוד לא מבינות
כי אחרי שנה בממלכת הבריטית
זו הייתה נקודה קריטית
כשהחלטנו – חוזרים הביתה, למולדת
נגמר החופש, אנחנו משפחה עובדת
ובאנגליה, ממש מול הבית, בווֹלטון סטר‎‏יט
 מאחורי המכולת השכונתית
היה פאב מדליק
עם שיק
ועכשיו, בפינת הרחוב, הפאב נראה סבבה
לא באוקספורד, לא בלונדון,
בכפר סבא!
אז אמרתי ליובל ולבנות שוב, פעמיים,
זה סימן משמיים!

כמה חודשים קודם הגענו, שלוש בנות, אמא ואבא
אל ביתינו החדש בכפר סבא
(לפני שפתחו את הפאב “בואנה”)

בשיא הקורונה
 נחתנו אחר כבוד, כביום חג,
בנתב”ג!
ריק.
אין איש.
משהוא השתבש פה,זה מרגיש
הדיוטי-פרי, סגור
להוריד את המסיכה, אסור
ולקינוח – 42 מעלות בצל…
ברוכים הבאים לישראל!

וכשנתב”ג ריק –
בלב מקנן הספק
עוד אפשר לערוק לקומת הנוסעים?
ובמעשה ניסים –
סיבוב קטן לאחור
ולחזור –

אל התור המסודר
אל הנוף הירוק שלא נגמר
אל הסוּפּר הפחות יקר,
אל מזג האוור הקר,
ואל האַייֵרִיש-קְרִים בּבר….

לכן, כשפתחו את הפאב הזה, “בואנה”,
באמצע הקורונה
כמה חודשים אחרי שנחתנו,
ממש בפינת הרחוב
(בדיוק כשהתחיל להיות לנו טוב)
 זה היה סימן משמיים –
לשנה הבאה בירושלים!

 

 

 

פרשת שמיני: שלוש תמונות על התפתחויות בהתייחסות ב”י למשכן | אסתר ואלי מיאסניק

פרשת שמיני מתארת את סצנת הפעלת המשכן במדבר. הפטרת שמיני* מתארת את סצנת העלאת ארון הברית לירושלים, בשנה השמינית למולכו של דוד. לכאורה, סביר היה לסיים את ההפטרה בהעלאת הארון לירושלים, בלא להביא את סצנת תגובתה העגמומית של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, למראה 30,000 החוגגים ובראשם דוד (שמ”ב ו 19). האם יש חשיבות לאזכור תגובה זו של מיכל?

אני מציע לראות בפרשה ובהפטרה הצגה של תובנה על התפתחות ההתייחסות למשכן ולארון הברית בעם ישראל.

בסצנת הפעלת המשכן במדבר, נוצקים עקרונות המשכן, הכהונה וההיוועצות בה’ [1].

לאחר 7 ימי הכנות, מופעל המשכן  ביום השמיני, נוכח פני האומה. האווירה היא חגיגית, מייצגת קדושה ומפגינה איפוק רב. אווירה מעונבת. משה מנהל את תהליך הפעלת הכהונה לקראת השיא שהוא אישור טיקסי של קבלת העולה ע”י ה’- וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקר’ ט 24-25).
תגובת העם לאירוע השיא היא מדודה. העם הנופל על פניו כנראה תוך הרמת קול[2] . נשים לב שהעם אינו יוצא מגדרו ואינו מגיב בשירה, בתופים ובמחולות כמו שעשה לאחר בקיעת הים. התחושה היא שהעם סומך מאוד על קשרי משה עם ה’.

עם הכניסה לארץ מדווח גם על אמונה בה’ אך גם באלים אחרים [3]. “אין ייחוד פולחן. שואלים באלוקים ומקריבים קרבנות בבית אל…אבל יש מקדשים אחרים”  [4] .

בתקופתו של עלי הנביא ולאחר מכן בתקופת שמואל (כ 300 שנה אחר יציאת מצריים) חלה התמקדות משמעותית יותר בהסתמכות על ה’[5] . למשל- סביר להניח שהסיפור המוזר על נפילת הארון בידי הפלשתים והאפקט שהיה לו עליהם, מסמל זאת[6] .
אך עדיין נותרה אמביוולנטיות. מנהיגים שאלו את ה’ או הסתמכו על הארון- אך לא פעם, שמרו את זכות ההחלטה הסופית לעצמם. אני מכנה מנהיגים אלו של טרום דוד המלך, כ”אליטה הישנה”. הדוגמא הידועה לכך הינה החלטת שאול לוותר על הגבוי של שמואל ולהעדיף להתייעץ עם אשת האוב (שמ”א כח). מה שהביא למפלתו מול הפלישתים ולמותו. ראה דוגמאות נוספות בהערות הסיום, על הבעייתיות של תהליך ההתייעצות עם ה’ של האליטה הישנה, הטרום- דוידית [7].

דוד הוא אליטה חדשה המתייעצת עם ה’ ולא פועלת רק על דעת עצמה.  

כ 400 שנה לאחר יציאת מצריים, מקים דוד את הממלכה המאוחדת שבירתה ירושלים שבה יעמוד בית המקדש. תחליף למשכן שילה שנחרב. זקני ישראל מושחים את דוד למלך בחברון, בעקבות נצחונו במלחמות קשות.  
המאפיין את דוד כאליטה חדשה, הוא הסתמכות מלאה על ה’- בכל החלטה [8].  לכן סצנת העלאת ארון הברית לירושלים (הפטרת שמיני) נראית טבעית. דוד, חוגג את המעמד בראש 30,0000 איש, בשירה ובריקודים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה’ (שמ”ב, ו 14).

עתה,  ניתן להבין את תגובת מיכל בת שאול, אשת דוד.

מיכל התחנכה כחלק מהאליטה הישנה שבה נהוג היה לתמרן בין ארון הברית לבין אמצעי חיזוי מאגיים אחרים. היא אינה מעכלת מלך “המתבטל” לחלוטין בפני ארון הברית ושמדגיש בהתנהגותו שלא יפעל ללא הנחיית ה’ [9]. לכן היא רואה את החוגגים כאנשים לא מכובדים (…אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים [10]. שמ”ב ו 20).

אך עולם האליטה הישנה- לא שרד. ולפיכך מסיימת הפרשה ב- וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.(שמ”ב ו 23). האליטה החדשה שהחלה בדוד מנסה בהצלחה לא קטנה להביא לאיחוד העם מול המקדש בירושלים, כך שיהפוך למרכז יחידי [11].

סיכום

הפרשה וההפטרה חושפים לעינינו, בשלוש סצנות אודיו- ויזואליות, את  התפתחות היחס של ההנהגות והעם למשכן ולארון הברית. מקבלת פנים מעונבת למשכן, המשך בניסיון להיעזר בארון כאמצעי ולבסוף שמחה עממית בארון, בדרכו לירושלים.

*ההפטרה הרגילה. לא “פרה”

[1] ההיוועצות הייתה באמצעות החושן/ אורים ותומים:  וַיָּשֶׂם עָלָיו, אֶת-הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן, אֶל-הַחֹשֶׁן, אֶת-הָאוּרִים, וְאֶת-הַתֻּמִּים. ויקר’ ח 8 הצורך בהיוועצות בה’ כנראה באמצעות החושן, לא מומש כיאות ע”י שאול המלך. לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג שאול,: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה’ וְלֹא עָנָהוּ ה’ גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (שמ”א כח 6). להלן נקשור זאת לשוני בין דוד לשאול בעניין זה ולתגובת מיכל בסוף ההפטרה.

[2] אבן עזרא ויקר’  ט 24:  וירנו -הרמת קול. וכן: ותעבור הרנה במחנה

[3] למשל לאחר תקופת השופט אבימלך :  וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ , וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וגו’ (שופ’ י 6-7).

[4] יחזקאל קאופמן, ספר שופטים, עמ’ 280

[5] ממצב של –וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-ה’, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-ה’, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם–אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ (שמ”א ג1)  למצב של – וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה’ (שמ”א ג 19)

[6]  משה גרסיאל, שמואל א  עמ’ 51

[7] דוגמאות נוספות לאמביוולנטיות ההנהגה הטרום- דוידית ביחס להתייעצות עם ה’-

  • במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹקים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא (שמ”א יד 27)
  • באירוע פילגש בגבעה  מאשר ה’ לכאורה (שופ’ כ) מלחמת חורמה של שבטי ישראל בבנימין (שבטו של שאול)- כ 40,000 הרוגים. אך חז”ל אינם סבורים שאכן האירוע היה כפשוטו וטוענים שלא התקבל הכשר להרג הרב בשבט בנימין. “בסיפור שלנו לא נזכר אוהל מועד …העם אינו מאורגן סביב למקדש ולבית כהנים” (. קאופמן, ספר שופטים, עמ’  279).
  • באירוע אבן העזר, בסוף ימי עלי, נכשלו ישראל מול הפלישתים למרות שהביאו את ארון הברית ( שמ”א ד) כשהמשלחים הם שני בני עלי שהם- וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל:  לֹא יָדְעוּ, אֶת-ה’ (שמ”א ב 12). לכאורה , ברור שאי אפשר היה לסמוך עליהם כמייצגים את דבר ה’. אך  ישראל ראו בארון  גורם מאגי שעשוי לסייע.  בסיום המלחמה הזו, ארון הברית נשבה.

[8]   דוגמאות להיוועצות מתמדת של דוד עם ה’-

  • הניצחון על גוליית-ל וַיֹּאמֶר, דָּוִד, ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה;  {ס}  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַה’  יִהְיֶה עִמָּךְ.(שמ”א יז 37).
  • דוד בודק מהיכן ישלוט? וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: (שמ”ב ב 1)
  • קרב בעל פרצים לאחר עליית דוד לשלטון- וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה’ אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (שמ”ב ה 19)
  • קרב עמק רפאים– וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי (בְּשָׁמְעֲךָ) [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה’ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים(שמ”ב ה 23-24).
  • מתי להעלות ארון הברית לירושליים? וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יה’: ְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וגו’ . (שמ”ב ו 9)

[9] ילקוט שמעוני מציג דו שיח דמיוני בין מיכל לדוד. דו שיח מדגים את ההבדל בין האליטות. ” אמרה לו: משפחתו של בית אבא הייתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך.” ומה אמר לה דוד? לפני ה’ אשר בחר בי וגו’, אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים” .

[10] מ צ סגל בפירוש על ספר שמואל- “אנשים פוחזים שהם ריקים ממידות ודרך ארץ. ובתרגום- הרוקדים”

[11] הדיון על כך שהמניע למחלוקת בין האליטות נובע מהצורך לבסס את האליטה החדשה, זכה לאזכורים רבים. למשל “גלוי ונסתר במקרא”, יאירה אמיתי, עמ 172-192:  “הפולמוס בשאול וביתו – מתכון לרצח אופי”.

פרשת צו: תפקידם של האורים והתומים | אליאנה תפוחי, אדר ב’, תשפ”ב

פרשת צו היא הפרשה השנייה בספר ויקרא, והיא עוסקת בפירוט דיני הקרבת הקורבנות, שעליהם כבר קראנו בפרשת ויקרא, מנקודת המבט של הכהנים . בהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן בשבוע שלפני חנוכת המשכן, כשמשה עצמו הקדיש את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. הציווי על קיום הטקסים הללו, הידוע גם בשם שבעת ימי המילואים, מופיע כבר בפרשת תצווה (ספר שמות) וקיום המצווה מתואר בפרוטרוט בפרשת צו

במסורת היהודית לוותה פרשת צו בטעות שהשתרשה משום מה, ועל פיה ייחסו לפרשה 96 פסוקים (בגימטריה – צ”ו). אולם למעשה יש בפרשה 97 פסוקים, ורק החל מהמאה ה-16, במהדורה שהודפסה בוונציה, מופיע מספר הפסוקים הנכון (תחת הסימון “עובדיה ” 97 בגימטריה).

אותי עניין בפרשה הזו הפסוק המתאר את הבגד שהולבש בו אהרון. הבגד כלל כתונת, אבנט, מעיל ואפוד ומעליהם ” וישם עליו את החשן ויתן את החשן ואת האורים ואת התמים” ( ויקרא ח, ח) .

מה הם האורים והתומים ומה תפקידם?

אנו שומעים לראשונה על האורים והתומים בפרשת תצווה בספר שמות, כאשר משה מצווה לשים את האורים והתומים בחושן על לב אהרון. האורים והתומים, לפי המתואר במקרא, אמורים לשמש כלי תקשורת בין הכהן הגדול לאלוהים. כלומר: הכהן הגדול יכול לשאול את האל שאלות בנושאי משפט וצדק ודרכי פעולה, והתשובה תתקבל על גבי האורים והתומים. השאלה שעניינה אותי היא מה היה מנגנון הפעולה של כלי תקשורת זה? המנגנון עצמו אינו מפורט במקרא, ורק השימוש בכלי זה מוזכר בספרי התנ”ך. אנו מוצאים שימוש בכלי זה בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים (שאול ודוד), ומאוחר יותר בתקופת עזרא ונחמיה.

על פי תפיסת חז”ל, בחושן היו משובצות אבנים יקרות, ובהן היו חרוטים שמות שבטי ישראל. האבנים, לפי המסורת, נתנו תשובות בהבלטה או בהארה של אותיות מסוימות לאחר שאלת הכהן.

חוקרי יהדות מודרניים, כמו קאסוטו, סוברים שהאורים והתומים עבדו בשיטה בינארית, כלומר כללו 2 גווילי קלף, שבאחד מהם כתובה המילה “אורים” (מלשון “ארור” ) ובשני – כתובה המילה “תומים” (מלשון “תום ואמת”). כנראה, שהגווילים הללו נשלפו באופן אקראי כאשר נשאלה שאלה, וכך ייצגו את תשובת האל. לפי תפיסה זו, המתבססת גם על תרגום השבעים, האורים והתומים ענו תשובות של “כן” או “לא” ולא תשובות מורכבות. במידה מסוימת ההסבר הזה מקשר את המושג אורים ותומים לאורקל בדלפי שנהגו להתייעץ בו לפני אירועים חשובים, כמו מלחמות, הקמת מושבות וכו’.

מן הראוי להזכיר שהביטוי אורים ותומים הפך ברבות הימים למוטו של אוניברסיטת ייל, ומופיע על הדגל שלה באותיות עבריות בתוך ספר, וכן בתרגום הלטיני –” LUX ET VERITAS” שמשמעו בלטינית “אור ואמת”. כמו-כן, גם פאולו קואלו בספרו “האלכימאי” מתאר שימוש באורים ותומים שהן שתי אבנים (שחורה ולבנה) המסמלות “כן” ו”לא” בהתאמה, ומשמשות לקבלת החלטות.

שבת זכור, פרשת ויקרא: זכור את אשר עשה לך עמלק” | אהובה שחר, אדר ב, תשפ”ב

יש במקרא טקסטים שקבלו משמעות נצחית בעקבות הפרשנויות שניתנו להם במשך הדורות .כך היא המצווה ” זכור ” ו”מחה תמחה” את זכר עמלק.

ככל הנראה, היה שבט כזה אשר פגש את עם ישראל במדבר, והוא “זִנב בנחשלים”, ניצל בנבזות רגעי חולשה והיכה ביוצאי מצרים בעודם עייפים, ובלי שהתגרו בו או היוו סכנה לגביו. אויב נבזי.

היו לעם ישראל אתו עוד כמה מפגשי מלחמה בתקופת בית ראשון לפי המסופר בכתוב המקראי. עד שנעלם מעל במת ההיסטוריה.

עמלק נמחק מהעולם אבל מצוות “זכור” ו”מחה תמחה” הפכה לאחת מתרי”ג מצוות. וזאת בגלל הפרשנות שראתה את עמלק כסמל.

הפרשן הראשון של המילה “עמלק” הוא סופר מגילת אסתר. הוא מוצא את עמלק בדמותו של המן אשר בממלכת פרס בימי אחשוורוש. סופר המגילה עושה מאמץ לשוות לסיפור שלו נופך קדומים כדי לחבר אותו למצוות השמדת עמלק .

המן במגילה הוא אגגי ומרדכי במגילה הוא נצר לבית קיש, ומכאן- כל הסכנה של השמדת היהודים בימי אחשוורוש באה עליהם משום שהמלך שאול (כחמש מאות שנה לפני כן) לא קיים את מצוות “מחה תמחה” ולא הרג את אגג מלך העמלקים. שאול חטא כמנהיג בכך שלא ראה לטווח רחוק ונענה לבקשת העם שרדף אחרי השלל, הצאן והבקר של העמלקים.

בכך התחיל הפירוש הרואה בעמלק סמל לאויבי ישראל שקמו לכלותו בכל הדורות, לאנטישמיות, לאיום המתמיד על הקיום שלנו כעם.

וכאן יש בעיה: איך נזהה מיהו הרע, הרשע כדי להקדים ולהציל את עצמנו?

זכורני מימי סדר פסח בבית סבי: ב”שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” היה סבא מזכיר את עבדול נאצר, שאיים אז על קיומה של מדינת ישראל ונראה לנו בלתי מנוצח, והנה – יש בימינו שלום עם מצרים. בהחלט מדבר אל לבנו הזיהוי של עמלק עם המשטר הנאצי הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, והנה – יש לנו היום יחסים טובים וחשובים עם הגרמנים.

מיהו עמלק בימינו? איראן?

יש מי שמזהה את עמלק עם הפלסטינים יושבי הארץ. אין פלא איפוא שיש קנאים קיצונים שמנשלים פלסטינים מאדמותיהם מתעללים בהם ואף עושים מעשה ברוך גולדשטיין.

מצווה חשובה, קשה ואחראית ובעייתית היא מצוות “זכור”.

עם קטן וידוע סבל הוא עמנו. קולות הרעשנים בפורים בבית הכנסת עם קריאת השם “המן” מבטאים שמחה על הצלת היהודים מאויביהם. מוטיב העם הנרדף שעומד על קצה התהום ועל סף השמדה בגלל רדיפת עמלק הוא יסוד עמוק בהיסטוריה שלנו, בתרבות שלנו, בחגים שלנו.

אבל בל נשכח שקיבלנו על עצמנו גם תפקיד זיהוי נכון של הרוע. בפורים נצטווינו להקדים “זכור” ל”מחה תמחה”. קיבלנו משימה מוסרית גבוהה מאד. בפרשנות לא נכונה היא עלולה להפוך עלינו את הקערה, ולהוביל אותנו למעשים בלתי מוסריים. אסור להתבלבל ולבלבל את היוצרות.

ועוד: הרוע והרשע בעולם מאיים לא רק עלינו. כך פוטין בימים אלו בפלישתו לאוקראינה. יש לראות את מצוות “זכור” גם כמצווה לזהות את הרוע באשר הוא בכל העולם.

אם נקרא כך הרי קיבלנו ייעוד, להתריע על כל מי ש” מזנב בנחשלים” בכל מקום. להיות ערניים, רגישים למתרחש סביבנו, לזהות נכון את הרוע והרשע.

לפני יותר מעשרים שנה עזבתי את בית הכנסת האורתודוקסי. זה קרה אחרי ששמעתי שם באחת השבתות דרשה של הרב פרץ שהיה רבה הראשי של רעננה. הוא דבר על אירוע אקטואלי כלשהו, אינני זוכרת מה היה האירוע, אני זוכרת את תדהמתי על כך שבדברים שלו שיבץ שוב ושוב, כמו מנטרה, את הביטוי “הגויים יימח שמם”. לא יכולתי לשוב לבית הכנסת הזה. כל ה”גויים” הם עמלק??

פרשת פקודי: שורש אחד, הרבה בניינים |  אניטה תמרי, אדר ב, תשפ”ב

“אלה פְקודי המשכן, משכן העדות אשר פֻּקד על פי משה עבדת הלווים ביד איתמר בן-אהרון הכהן” (שמות לח, כא).

יופי. זה הפסוק הפותח את פרשת פקודי. מה אני עושה עכשיו? על מה אכתוב? על שקיפות במתן מתנות ותרומות? פוליטי. על בגדים ועיטורים? לא מעניין אותי. על עיצוב הפנים? על הקטורת? הפסוקים האחרונים בפרשה מלאים הוד עד כדי כך שאיני מעזה לגעת בהם. אבל אני בסבב הכותבים והכותבות, והתפקיד מחייב

תפקיד – שוב השורש הזה שהופיע פעמיים בפסוק הראשון. ואני, כשאינני יודעת איך להתחיל, אני פונה לשני ספרים שמהם אני תמיד שואבת השראה – מילון אבן-שושן והקונקורדנציה של מאנדלקרן. נכון, אפשר לפנות לפרשנים, אבל תחושתי היא שהם מגסבירים וככל שנוקפות השנים אני מרגישה שהם אינם מדברים אליי. מעניין לקרוא פרשנות, ואני לומדת הרבה על האיש ותקופתו, אבל ננעלת בפרשנות

אבן-שושן ומאנדלקרן נותנים לי לעוף על כנפי הדמיון – והעברית

פתחתי את שניהם, והתחלתי בקונקורדנציה וגיליתי שהמופע הראשון של השורש פ’ק’ד’ הוא בספר בראשות “וה’ פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה’ לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא, א-ב).

טוב, פה אני כבר בתחום מוכר – היריון ולידה. כמה גיחות למקרר, משחק סוליטר, רוקנתי מכונת כביסה וחשבתי

אם כך, אם ה’ פקד את שרה והיא הרתה וילדה בן, מה הם באמת פקודי המשכן? פניתי למפרשים. קודם להרטום (קסוטו) כי הוא מנוקד. אחר כך לרש”י, ספורנו ואחרים. וכולם בדעה אחת – אלה הם כלי המשכן. החפצים. הבגדים. הבדים והקורות. אלה הם הפקודים

ואני תוהה – אם ה’ פקד את שרה ונולד יצחק, אם ה’ פקד את חנה (שמואל א, ב, כא) ונולד שמואל, מה נולד מפקידה זו? חפצים או ישות?

וכבר למדתי מקריאה בפרשנים ובשיעורי התלמוד שאפשר להיאחז במילה ולבנות עליה תורות רבות, ואם נאחזים בשתי מילים ומקשרים ביניהן, אין גבול לדמיון. יצחק נולד “למועד אשר דיבר אותו אלוהים”. מועד? האם המשכן איננו אוהל מועד?

וכך, הקריאה שלי בפרשת פקודי היא שהחפצים הוכנו. הרהיטים הורכבו. הבגדים נתפרו. הכל כפי שאנחנו עושים לקראת בואה של ישות חדשה לעולם, של תינוק חדש, נשמה חדשה

סיפור עם ישראל במצרים, סיפור העם שמספר בניו ובנותיו גדל והלך התחיל בביולוגיה האנושית הבסיסית ביותר, בלידה ובאומץ ליבן של המיילדות, בהנקה ובאומץ ליבן של בת פרעה, מרים ויוכבד. את העם העצום והרב הוביל משה דרך גוף מים שנראה בלתי עביר עד שנפתח ברגע הנכון והעם עבר דרכו. גופו של העם שוכן עדיין במדבר, וימשיך לשכון שם זמן רב. אבל בינתיים אין הוא אלא גוף גדול, עשוי פרטים רבים, עייפים, מפוחדים, נרגנים. אנשים שיצאו ממקום שאמנם היה דחוק ולא תמיד נוח אבל שהיה בו מזון והיה בו ביטחון. הגוף תועה במרחב הפיסי החדש – הידיים ממששות חול מדבר, לא חומר ולבנים. ריחות המדבר שונים מריחות ארץ גושן. המראות שונים והקולות זרים. הגוף מחפש את מקומו. ובינתיים – אלוהים פוקד להקים את המשכן. למועד. כמו לידתו של יצחק. כבוד ה’ ממלא את המשכן, ויחד אתו, מסתופפות כל הנפשות שיצאו ממצרים, כל הנשמות שמחפשות מקום מבטחים. המשכן הוא הבית הראשון שלנו כעם. ויתרונו על המקדש – שהוא נודד אתנו באשר נלך

שבעים פנים לתורה, ואת כולם נתנה לנו השפה העברית, על שורשיה ובנייניה. תודה לאבן-שושן ולמאנדלקרן על התמרורים, ותודה לעברית שפותחת אין סוף דרכים לראות את העולם

 

מאת מאיה קליין:

שמחתי לחגוג את בת המצווה שלי בקהילת הוד והדר. הרעיון חדר לליבי כבר בגיל 8 כשהשתתפתי בטקס בת מצווה של חברת קהילה והתרשמתי מאוד מהקריאה בתורה ומהטקס כולו. כמובן שגם הכיבוד והדונטס עשו את שלהם.

בגלל מגבלות הקורונה בחיינו דחיתי את בת המצווה בכמעט שנה שלמה ואני שמחה שלא ויתרתי על החוויה עצמה. מאוד אהבתי את ההכנות ליום זה. קניתי שמלה חדשה ונעליים חדשות. למדתי לקרוא עם יוסי צוקר ובנוסף לשמוע על ההיסטוריה של העם והדת. כתבתי את הדרשה בעזרתה של יהודית אדלמן-גרין וגם מהפגישות איתה שהיו מיוחדות.

בתור ילדה קטנה ביליתי המון זמן בהוד והדר כשליוויתי את סבתא שלי, דליה. הפעם זאת היתה סבתא דליה שליוותה אותי לשיעורים ותמכה לאורך כל הדרך על העשיה.

זה היה מרגש להיות חלק מהקהילה בתור בוגרת ולקרוא בפניהם את הפרשה שלי “וישלח”. קשה לי לתאר את ההרגשה הנפלאה מיד אחרי שסיימתי את הדרשה.

פברואר 2022

מאת עשהאל רומנלי: 

כזוג צעיר עם ילדים הגענו לכפר סבא ולא הכרנו אף אחד. זה היה חלום של גלית אשתי ובגיל 42 פשוט עברנו עיר. ככה. לעיר שאנחנו לא מכירים ולא מוכרים.

היה ברור לנו שהצעד הראשון יהיה להצטרף להוד והדר. אני מכיר את הקהילה הזו דרך בני הגרעין שלי ובמהלך השנים יצא לי לבקר.

מיד כשבאנו לבקר זכינו לחיבוק חם ועוטף מהקהילה. אלה היו ימי הסגר השני והיה קשוח מאוד עם שני ילדים קטנים. קבלות השבת בפארק וההבדלות בזום עזרו לנו מאוד להרגיש פחות לבד ולמלא את השבוע עם מעט תוכן ומשמעות.

הרב צבי, ששנינו הכרנו מפרקים קודמים בחיינו היה מאיר פנים וחברותי.

יצא לנו להכיר אנשים טובים מכל הגילאים והמגזרים.

אנו מלאי תודה והערכה על הקהילה הזו שמהווה עבורנו עוגן כאן בכפר סבא.

אנו מאחלים להוד והדר עוד המון שנים של צמיחה וקהילה. המציאות החדשה מאתגרת ותזמין את הוד והדר להתפתח ולהשתכלל בכדי להביא עוד משפחות צעירות.

זכינו להיות חלק מהקהילה הזו ושמחים לחגוג איתה!

מזל טוב!

יניואר  2022

מאת שרה שוב: 

סיפור קצר על מה שאני עושה לאחרונה בימי הקורונה:

בחופשה הכפויה של הסגר הנכדים תקועים בביתם, ואני רחוקה וסגורה בביתי ואיני יכולה לעזור.
התחלתי להתכתב במייל עם נכדתי בת ה – 12. ילדה חכמה.
כשאני מספרת לה על נעורי לפני 70 שנה זה נשמע כמו שיעור בהיסטוריה.
וההשוואות בין אז לעכשיו מאלפות. היא מתפעלת מן הקידמה הטכנולוגית, וכותבת:

איזה מוזר זה שהעולם לא מפסיק להשתנות.
לפני שבעים שנים בשביל להצטלם אנשים היו מזמינים צלם אל ביתם, והיום לכל אחד יש מצלמה ניידת משלו, והוא יכול לצלם בה מה שהוא רוצה.
לפני שבעים שנה הרעיון הזה כנראה היה עתידני ומרתק.
אולי גם זה, שסבתא מתכתבת עם הנכדה שלה, ובתוך לחיצה המכתב עובר ממקום אחד לשני, היה רעיון מרתק בעבר. 
וכשאני אספר לילדים שלי על החיים “העתידנים והמרתקים” שלי הם יצחקו לי, 
כי כנראה שבעתיד יהיה משהו עוד יותר עתידני ומרתק.

ואני מספרת לנכדתי שמה שהעסיק אותנו בנעורינו היה תיקון העולם מבחינה מוסרית וערכית. 
חיִינו הלכה למעשה בשתי מהפכות – ציונית וסוציאליסטית (קיבוץ). 
ואני מרגישה צורך להסביר לה מה מסתתר אחרי שתי המילים היפות והנשכחות האלה.
גם הציונות והסוציאליזם היו רעיונות “עתידניים”…

אוקטובר 2020

Lita and Jon Pollard decided to lighten up the atmosphere with memories of Purims past.

פרשת ויקהל: גיבוש העם  | עמנואל נשרי, אדר א תשפ”ב

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’ לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה’, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים (שמות לה, ד-ז).

כותב הרב גור גלון מישיבת הר ברכה: אי אפשר לקבל תורה בלי בנין החוכמה האנושית המתוארת בספר בראשית עניינה דרך ארץ, וכפי שדרשו חז”ל ש”דרך ארץ קדמה לתורה”.

השם שהוציא את עם ישראל ממצרים, ועומד לתת את התורה מתחייב ללוות את עם ישראל לעתיד לבוא. כדי שיקום וייווצר עם מגובש צריך לעבור תהליך הכנה וגיבוש, תהליך שאינו נגמר בפעולה אחת. בפרשה מקימים את אוהל מועד. איסוף התרומות, תרומה לה’ כל נדיב ליבו, כל אחד ידע שהוא שותף להקמה, תהליך התרומה מגבש ומאחד את העם. לא לעד אבל לזמן מה.

גיבוש הוא תהליך חִברות של קבוצת אנשים, כך מכונה אירוע יזום שנועד ללכד  ולאחד אנשים לקראת המשך פעילות משותפת. במהלך הגיבוש מתכנסת הקבוצה כולה ביחד לפעילויות שונות אשר במהלכן הקבוצה נתרמת ומתגבשת, נוצרות הכרויות קרובות ומתגבשים דפוסי פעולה משותפים. אופי הגיבוש, כמו גם פרק הזמן שהוא נמשך, תלויים בנסיבות שבהן הוא מתקיים.

החיים והטבע מגלים לנו יתרונות מהותיים בפעילות קבוצה, להקה, מין של בעל חיים, או צמח. איך הקשר והתקשורת בין הפרטים מביאים לפעולה משותפת, לעשיה משותפת, לקידום הפעילות והרגשת הביחד, ומה שאולי יותר חשוב – יכולת ההישרדות לצד ביצוע מטלה במצבים גבוליים לעיתים גדולים בהיקפם ו/או מסוכנים לחיים להמשך קיום הפרט או הקבוצה.

ידועים שיתופי פעולה מרשימים בלהקות ציפורים. בלהקות דגים, הדגיגים מצילים את חייהם בפעילות המשותפת והגדולים, הטורפים מגדילים את תמורתם בפעילות המשותפת. לאחרונה מתגלים שיתופי פעולה בין עצים וצמחים אחרים, עזרה לחלשים, העברת מסרים ועוד. לא טעיתי. מדובר בעצים.

אני עברתי גיבוש במסגרת השרות בצבא, המשימות שהוטלו על היחידה חייבו שותפות ופעולה מתואמת ומתוזמרת בין כל המשתתפים. דיוק ואמון בין כל היחידים. הגיבוש הזה חיבר אותי לקבוצה זו למשך כל השנים הבאות של חיי עד היום. הקצת שיכולתי לתת לקבוצה והשיתוף של האחרים במה שהם נתנו, גיבשו אותנו למעשים משותפים ומרשימים.  

הקמת אוהל מועד היא רק אירוע בגיבוש העם, בתהליך שאין לו סוף. יבואו מטלות כבדות כמו מלחמות בעתיד, קשיי הדרך במדבר, בנית בית המקדש לעתיד ועוד. צרור מעשים המחייבים שיתוף, אמון, ושפה משותפת. בדרך הזו מוליך השם את קבוצת העבדים מעבדות לחרות.

וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶש (לה, כ-כא).

מעשה גיבוש העם בתפארתו.

 

By Linda Sagiv: 

Do you remember when we used to greet each other with a hug and a kiss towards the other’s cheek and maybe a second kiss towards the second cheek and even a third kiss back at the first cheek?  That was once upon a time.

Do you remember seeing clips of people in the Far East wearing face masks, going about their urban errands, and that seemed strange? Not anymore.  These days, pre Corona movies or tv shows with scenes of people gathering, sitting close to each other and interacting without social distancing or wearing a mask seem strange and somehow wrong.

After the first lockdown, during the period of loosening up, the first time we saw our youngest son’s children we met at The National Park Mekorot HaYarkon  near Kfar HaBaptistim. We each preordered entrance on line. We were thrilled to see each other after two months. I had received an online post with the message “If you can’t hug a loved one, hug a tree.” Taking this message to heart, I ran towards huggable trees and notified each child that I was imagining that tree was him/her. They, too, hugged trees.  We laughed and enjoyed our hugs.

During the summer months we had a few family gatherings in outdoor settings and a few quick visits. Here one family was in quarantine, there another family was. Each week, each day, each hour brought its challenges to our working children, figuring out how to juggle all their responsibilities.

Our youngest grandchild just turned two. She, needless to say, is adorable, not to mention spunky, quick and funny. During the interim period visits between lockdown 1 and our current lockdown 2, she would enter our apartment and run for a hug. That was tough!

The last time she came to visit, she entered wiggling her bent elbows up towards us, having clearly internalized the elbow to elbow rules for greeting Saba and Savta. We laughed. We could have cried.

 October 2020

מאת עמנואל נשרי: 

לשמחתי הסגר לא מוריד לי את האף, או מצב הרוח אבל הוא כן מרכך את ישבני. כפנסיונר שלא עסוק בטרדות כלכלה אני עוסק בלימוד בנושאים שונים. לפני הקורונה הטרחתי עצמי מלימודי הקתדרה במגוון נושאים, באודיטוריום בכפר סבא, אל “מכון אבשלום”, לימודי ידיעת הארץ בסמינר לוינסקי בתל אביב, ומשם לסינמה סיטי, לימודי המקרא ועוד ברמת השרון. הסגר חייב אותי לקבל את זרם הידע העצום מהמחשב, בלי לזוז מהבית.

הבעיה המרכזית שהתעוררה, בסגר א’, הייתה איך בימי הסגר הקשה שומרים על קשר, איך שומרים על יכולת תקשורת עם אנשים בהינף אחד, ברגע אחד נקטעו דיוני “פרלמנט גלי השרון”, כשם שנקטעו מפגשי חברי קהילת “הוד והדר”, כפי שנקטעו מפגשים בכל הרמות ובכל העסקים.

לאחר יום יומיים נערך ניסיון ל”מפגשים” בעזרת רשת ה”ווטסאפ” שאיפשרה מפגש של מקסימום ארבעה אנשים. אני מניח שזה לא סוד עבורכם שחיפושים ממושכים לא היו, בשורת ה”זום” עברה בסערה מטלפון לטלפון. נכנסתי ללמוד את טכניקת הפעלת ה”זום” בעזרת תמי הסבלנית והסובלנית, שניסיונה בעבודת מחשבים עזרה מאד להשתלט על הטכנולוגיה ה”זומית”.

לאחר יום או יומיים של מפגשים מלאי חיוכים, שכולם מדברים ביחד ואף אחד לא שומע כלום, הוצע לאחד הפרלמנטרים לספר מחוויותיו, כך המשכנו במפגשים יומיים כשבוע עשרה ימים, לאחר מכן הופעלו קשרים למרצים חיצוניים שהתפנו לשתף אותנו במחקרים שעשו ובחוויות מיוחדות שעברו. כאשר הידלדל או נוצרו חורים בשטף ההרצאות, פנינו לחפש במרחבי הרשת שיחות והרצאות הפתוחות לקהל הרחב, הרצאות שניתן לשתף את קהל המאזינים. ככה הגעתי לסדרות של הרצאות מאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, בר אילן, אתר “קמפוס” של ממשלת ישראל, עשיר בקורסים אקדמיים ובקורסים להעשרה אישית. קורסים והרצאות הפתוחות לקהל הרחב. מכאן הבנו ששום סגר לא יפחיד אותנו, חומר יש ללא סוף, הבעיה הגדולה שלא נפתרה היא ריכוך הישבן. הכל בישיבה משך זמן ארוך.  לאחרונה ראינו כמה הרצאות מרתקות מלוות בתמונות של מדריכי חו”ל של חברת “רואים עולם” והנה טיילנו מהכיסא בבית במקומות שחשבתי שלא אגיע אליהם. בערבים נכנסתי “לאולם תאטרון גשר” וחזיתי בקבוצת שחקנים נהדרת.

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!!

ספטמבר 2020

By Sally Ben-Moshe:  

As I ponder the past 6 months in this strange new world, I marvel at and am grateful for, the innovations in the technical field.

Let’s talk about Zoom in particular without getting “ausgezoomt”.

Zoom has enriched our family life and we are grateful to have it.

The first foray was in order to continue attending Shoshana Zucker’s classes in English. This was good for me. I began taking notes, which I had never done before. And I did not have to look for parking!

Then came the Zoom Seder. One of the best Seders we have ever had. We were 6 people on 3 screens. We all had the same food and Hagaddot. We blessed, drank, read, “took a break” for dinner and returned to finish the entire reading!

We even had my Mother in Florida “be” with us for a bit. Ah, the joys of modern technology, when it works!

Since then I have actively looked for events online. 

The first was a Zoom trivia quiz through ESRA. We were 64 computer screens divided into 9 teams. It was a blast.
Breakout rooms with strangers, sharing answers and trying to win. 

We had such a nice evening we looked for more.

Recently there was a Bingo night. Again, quite a lot of fun.
Again, with strangers. And, no, we did not win anything.
All in good fun.

Lest I forget, there were the 2 Zoom weddings we attended. Felt like we were there.
The photographers did not block our view and we were honored to be guests.

We raised a glass of delicious wine to the bride and groom each time.

Does all of this replace not being there? It certainly does not. But it does enable us all to improve the quality of our lives and causes us to reflect on what truly is important.

On the serious side was a three-part lecture/ semi-virtual tour leading up to Tisha B’Av through Beit Avi Chai.
Terrific guide, lots of detail and perfect timing for the Fast Day.

We also did go on a virtual tour of the Western Wall Tunnels, another ESRA activity. The historical and pictorial ground work made it evermore special.
No traffic, not hot and the ability to be with a lot of people without wearing masks.

Hod ve-Hadar adapted to the ever-changing Corona regulations and held the annual fundraising event on Zoom. Kudos to everyone involved.

It was heartwarming to witness deserving friends receive their recognition. And there was the semi-zoom AGM. I have returned to attending the Friday morning Parshat HaShavua class, now with hot coffee in hand. The list goes on…getting ausgezoomt.

September 2020

מאת רבה יהודית אדלמן-גרין:  

וּכְבָר נִמְנוּ פַּעַם אַחַת בְּבֵית עֲלִיַּת עָרִים בְּלוֹד וְאָמְרוּ מִי גָדוֹל הַתַּלְמוּד אוֹ הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַמַּעֲשֶׂה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד.…, נִמְנוּ וְגָמְרוּ גָּדוֹל הוּא הַתַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.
שיר השירים רבה ב׳:י״ד:ה

בחודש האחרון, התחלתי לעבוד במחלקות הקרונה בביה”ח תל השומר, בנוסף למחלקות של סרטן הדם. חולי הקרונה המאושפזים חשים בדידות, חרדה וניתוק, ולכן, ליווי רוחני יכול לפגוש אותם במקום המתאים נפשית. רוב החולים (זה אינו טיפול נמרץ) יכולים לדבר, וגם לנשום לבדם. רובם לא מרגישים מאד חולים מקרונה, אך יש להם עוד מחלות או הגבלות.אשה לבושה בבגדי מגן נגד קורונה קרובי משפחה יכולים לבקר לזמן קצר, כשהם במיגון הנכון.

מי שמכיר אותי, יודע שאני סובלת מחום. אין מילים לתאר את החום, והקלוסטבופיה בתוך חליפת המגן. יש אדים מהכבות השונות כולל המשקפיים. מענין לחוש את הצמא של החולים לביקור, אפילו ממישהי שאינה אלא צורה לבנה. אישה חרדית אמרה לי, “איני יודעת אם את צעירה, מבוגרת, דתיה או חילונית… אך אפשר לדבר איתך.” יש יתרון של נגישות רוחנית כל עוד איני מוגדרת. אני יכולה להיות מה שהם צריכים! זה הרעיון גם עם חולים שכן יכולים לראות אותי, להיות שם בשבילם.

ליוויתי שם אישה על ערש דווי, ואת בנה, אמרנו “שמע ישראל.” שרתי לכמה אנשים. הקשבתי. ישבתי לידם.

זה מפגש פנים אל פנים עם המגיפה המאיימת הזו ועם בני אדם מכל רקע אפשרי. ניצולת שואה ערירית, אישה מוכה שנדבקה בהוסטל, אב צעיר עם תופעות קשות לטווח הארוך. גם התחלנו במפגשים עם הצוות. מאד קשה לצוות, שעות ארוכות, משמרות רבות. אחות אחת אמרה “אני מפחדת שאהיה מחוסנת בפני אובדן. אני רוצה תמיד להרגיש.”  אישה שעובדת ככוח עזר אמרה שהיא מרגישה שזו הפעם הראשונה שההנהלה רואה אותה וכמה קשה היא עובדת. הם דאגו לשפר מעט את התנאי העבודה והביאו כורסאות נוחות לחדר הצוות. עד למפגשים איתי ועם עוד מלווה רוחני, אף אחד לא דאג לצד הנפשי של המצב.

בתקופה הזו של עומס יתר רגשי, של אובדן, החוויה של תפילה בהוד והדר עוד יותר יקרה לי, היא עוד יותר ארמון בזמן. מתגעגעת לכולם, מברכת את כולם.

 נובמבר 2020

By Bernie Green: 

Like survivors emerging from a bunker following a serious attack, we gathered at Hod Ve Hadar as the first Corona closure was lifted. There was much joy meeting in person after the isolation and fear many of us experienced as the pandemic swept the globe. The first open Shabbath was the Yahzeit of my father and I felt gratitude that I was able to say Kaddish. There were many other adjustments we had to make in addition to the restrictions of social distancing and the now all too familiar masks. Should we  pray downstairs in the Tamar center (which gives us the option of additional members to sit outside) or in the main hall? The numbers allowed to attend changed frequently. John Pollard did an amazing job arranging Torah readers and the Torah readers rose to the occasion as the pool of available readers shrunk. We approached the High Holy Days wondering what would be allowed. Setting up streaming enabled the house bound, vulnerable and locked down to be part of the services. 

We became the Corona minyan, which for me is a spiritual oasis in this time of turmoil.

All who feel comfortable attending are invited and those who still feel unsure, join us via streaming

October 2020

By Noga Zivan: 

On 7 September, as on every 1st Monday of the month, the Hod VeHadar Board gathered for a meeting. The main topic for debate was the exact arrangements for the upcoming High Holy Days, to allow as many people who want to be present for the prayers, while obeying the corona rules. As this debate is ongoing, I am suddenly seized by a profound sense of futility. What is the point of planning, when we all know we will be under seger anyway? And that the rules for what is acceptable will change multiple times in the week and a half still to go before Rosh HaShana? We will anyway need to plan again (best case) morning of Rosh HaShana eve or, more likely, scrabble to make changes an hour before chag comes in.

These gloomy thoughts must have followed me home, because no sooner did I close my eyes, than I found myself dreaming. It’s Rosh HaShana morning. I am calling up Elisabeth Guth in a blind panic. 

“Elisabeth! You must go and open up the shul! You are the only person within 500 meters that can get there! And then you need to run the whole service. All of it. On your own. In front of the live streaming cameras. It’s the only way the rest of us can even HAVE prayers this Rosh HaShana!” And then I woke up, in a cold sweat. 

When I told Elisabeth the story, in the morning, she laughed and said it definitely sounds like  a nightmare for everyone.

This true story was brought to you courtesy of your hard working synagogue board, thinking about you day AND night these High Holy Days 🙂

September 2020

By Yossi Zucker: 

In late February 2020, my father suffered a stroke. I immediately started preparing to fly the States. My parents lived in Terre Haute, Indiana, and there were good connections by Air Canada to fly to Indianapolis through Toronto. I left in early March. The world was beginning to react to the corona virus outbreak and when I got to Ben Gurion Airport it was almost empty. My flight was about a third full, and we wore masks. I was able to spend a week with my father before he passed away on Friday morning March 13, 2020. With great difficulty we were able to schedule a funeral for the following Sunday.

During this period the corona outbreak was the main news item, particularly the outbreak in New Rochelle, NY. Things changed very quickly. The entire retirement community went under lockdown and the connected nursing home, where my mother was, went under an even stricter lockdown. Fortunately, we were able to make an exception to have a small reception in my parents’ apartment after the funeral, with social distancing, on a cold March day.

Getting home was more difficult. I had extended my stay by a week. Then I started getting messages from my travel agent that my flight was cancelled and I had to make changes. All the airlines were making changes and cancelling flights. I made a choice knowing that there was no other way to get home and might not be for a period of months. I spent hours on the phone making changes. I left for Israel the morning after the funeral. My thanks to Ken Krupat who helped make contact with people at Air Canada who could actually help.

My flight home was full of returning Israelis. On return I entered a mandatory two-week quarantine. That is how I spent the week of shiva. Lots of phone calls, but no minyan. Soon the whole country was in lock down. My mother passed away 12 days after my father. I was still in quarantine. A second shiva without visitors.

So thus started a whole period of adaptation to a new situation. My store was closed until I discovered that my competitors were open, if only for deliveries. My first day back I took the car, but parking was too expensive and I returned to public transportation. For the most part, the store has remained opened at whatever level conditions permitted.

Bar Mitzvah lessons were another complication. After both shivas, I resumed teaching remotely. Then we entered a period in which we did not know when the ceremony would actually be held. Dates changed, sometimes at the last minute, and often more than once. In most cases, the original torah portion (for Mincha) or haftarah (for Shabbat morning) was kept. Sometimes the congregation met downstairs on Shabbat morning, and the Bar Mitzvah upstairs. Recently I had a Bar Mitzvah that was delayed several weeks because of corona in the family. There is no end in sight for this situation.

I will always associate my parents’ deaths with the beginning of corona. I think the combination has intensified the feeling of a loss of sense of time. I no longer know when something will happen. Events occur later than they should, whether speaking of an “event” or the arrival of a package in the mail. I am even not sure of the seasons. Last fall, even with preparation for the High Holidays and the back-to-school season, I found myself asking what season it was and what comes next.

I do not expect this to change.

January 2022

מאת יחיאל לוי:  

אין ספק שהשנתיים האחרונות היוו תקופה מאוד מאתגרת לנערי ונערות בר המצווה. נקבעו תאריכים לקיום טקסים ונדחו . לחלקם נדחו אפילו מספר פעמים וכתוצאה מכך,איפשרנו לנערים לקרוא פרשות שלמדו בתאריכים אחרים. בכדי לשמור על קפסולות משפחתיות, היו גם מקרים שקיימנו טקסים בבתי החוגגים ובחצרות בתיהם. למרות הקשיים, משפחות כמעט ולא ביטלו את העליות לתורה ואף קיימנו את מרבית מפגשי ״חוג בר המצווה״. ראינו שגם בתקופות קשות כאלה, קיום טכס בר המצווה חשוב מאוד למשפחות . אין לי ספק שעליה לתורה בתקופה הזו, תיזכר לנערים ולנערות לתמיד.

  פברואר 2022      

תמונות מחוג בני-מצווה

By Steve Kramer: 

   As you know, Israel is a very small country in area, roughly the size of New Jersey, with a similar long, narrow shape. Recently Michal and I went on a tour with the ESRA group (English Speaking Residents Association) to a northern part of the Negev Desert in Israel’s south.

Our destination was Talmei Yosef, a moshav located about 65 miles south of Tel Aviv. Talmei Yosef, in English ‘Joseph’s Furrows’, was named after a former director of the Land and Afforestation Department of the Jewish National Fund, Yosef Weitz. It was founded and developed in the Sinai Peninsula, which Israel had conquered in the 1967 Six Day War against Egypt (and other Arab countries). But in 1979, three years after a peace treaty was agreed upon between Egypt and Israel, the moshav was uprooted and then reestablished in Israel’s Negev Desert, very close to the Egyptian border and the Gaza Strip.

What brought us to Talmei Yosef was an attraction – the Salad Trail. In 2004 Uri Alon opened his educational farm. This was the main attraction of our tour, which was roughly a one and a half hour bus ride from Israel’s center. We expected to see how Israel’s famous agricultural technologies allow many crops to grow in the desert soil and also hydroponically or above ground. We weren’t disappointed.

The Salad Trail is a unique touch-and-taste farm where you can pick your own produce, enjoy a complete sensual experience, and learn about Israeli agriculture. Alon says, “If you want to see how real vegetables grow, and taste the best vegetables in the world, that’s reason enough to come visit.”

As a youth, Alon had dreams of being a farmer. It suited him perfectly to become a pioneer in the Sinai and subsequently the northern Negev. “This is the only farm with a professional tour,” he says. “It’s not only about coming here to pick vegetables but also to understand how they grow, learn about the environment and understand the agricultural innovations and technologies.” On our tour we also learned about shmita, the biblical requirement to rest the land every seven years. Not surprisingly, many ways have been found to ease the requirements of shmita. For example, Alon raises all his crops not in the ground, but on the ground in pots or planters suspended in the air.

Up until the current pandemic era, the Salad Trail would host busloads of visitors, like ours. Its main audience had been the very successful Birthright experience, which would send multiple busses daily to the farm, where the young visitors to Israel could roam the fields, pick, touch, taste, and learn about the fruits and vegetables they eat. Lately, he is more likely to have one bus load a day and some carloads of Israelis touring on their own. Alon hopes that once the pandemic abates, the entire area will be revitalized and Salad Trail will again host corporate events, family tours, bar mitzvahs, and school outings.

Like most farmers in Israel, Alon became an expert in strategies developed to mitigate the arid climate. He touts Israeli innovations including recycled water and irrigation technologies as key to his success in growing 80 different crops on his desert land, including more than a dozen varieties of cherry tomatoes, seven varieties of mint, edible flowers, four colors of carrots, two types of chili, two types of strawberries, three types of cucumbers, three kinds of radishes, more than 30 herbs, and more. We were encouraged to touch, smell, and taste the herbs grown on the farm, including medicinal varieties.

Alon has a very congenial way about him and cultivates an engaging rapport with his visitors, humorous while educational. He even employs recorded songs to enhance his presentation. His very smart and athletic border collie amused us with wonderful and amusing tricks. Alon also raises carrier pigeons, or homing pigeons, which are bred and trained for their navigational skills. When released from their cages, they soar up and provide a wonderful photo op for visitors.

There was the option to bring your own lunch or enjoy a special meal at the farm. We chose the latter, a poike menu, either with chicken or without. It was delicious, similar to cholent – but better in my opinion.

After our very satisfying lunch and tour, we made one other stop at the nearby Isis Boutique Brewery. There, the engaging owner and a helper served us as much of several of his brews as we desired, while explaining and showing us his small operation. Though tiny by American standards, his brewery offers some tasty ales. He even distills some whiskeys, which he likens to “moonshine.” His operation serves customers from the Northern Negev up to Ashdod, one of Israel’s largest ports.

Our tour to a northern Negev farm was very enjoyable and entertaining. While Michal and I haven’t gone on many bus tours, this was a good experience and we’ll probably take advantage of more tours in the future. They are also an excellent suggestion for tourists planning a trip to Israel, who can check out attractions like this in advance on the many Israel touring websites.

January 2022

מאת אלי מיאסניק: 

אורי לא נתן לוירוס הקורונה להפריע לבר מצווה שלו

לאחר הבת מצווה המיוחדת שהייתה לנכדתי נועה בקהילה, ביקש גם אורי נכדי לחגוג את בר המצווה בהוד והדר. משפחת בני גיא מתגוררת בקליפורניה. אורי הכין עצמו למפטיר, להפטרה, לדרשה ולמספר קטעי תפילה. לאחר ההכנות הרבות בחו”ל, הוא הגיע ארצה עם מיכל, אמו, בזמן שנראה היה כפסק זמן של המגיפה. המשכנו להכין אותו בארץ ואפילו עשינו חזרה בקהילה בהשתתפות הרב צביקה.

אך הקורונה, לא נכנסה לתלם. בשבוע השני של אוגוסט היא התגברה בארץ והגלים איימו מאוד על כל אחד. הסיכוי שניתן יהיה להביא את גיא (בני) ואת האחים הלך והפך קלוש. גם בגלל החשש מהידבקות וגם בגלל הצורך בשבוע בידוד. ואם זה לא הספיק, אחיו הגדול של אורי, רון, שבר קרסולו ונדרש לניתוח דחוף שנקבע לשבוע שלפני הבר-המצווה ומנע ממנו לחלוטין לטוס. בהחלטה מהירה (ואמיצה) החליטו בני וכלתי לשנות כיוון לבצע הבר-מצווה בקליפורניה. בשפת הstartup קוראים לזה –Pivot. מיכל ואורי עלו על המטוס הראשון חזרה לסן פרנסיסקו.

על אף השינוי המשמעותי בתוכניות, אורי,שהרגשת הקהילה הייתה חשובה לו מאוד, ביקש שבר המצווה יתקיים במועד, בבית כנסת הולם. כידוע לכל יוצאי ארה”ב, תכנון בר-מצווה בארה”ב לרוב מתרחש כשנה עד שנתיים מראש, כולל הזמנת המועד בבית הכנסת המקומי. למרות זאת, מיכל וגיא לא ויתרו והחלו לפעול נמרצות כדי להביא תוך כשבוע ומחצה לארגון אירוע הולם. ואכן- נמצא בית כנסת מתאים (“קול אמת” בפאלו אלטו) אשר אמנם היה כבר תפוס לבר-מצווה אחרת באותו יום, אך היה מוכן באופן חריג לפתוח דלתותיו לאירוע הבר מצווה בתפילת מנחה. קבלת הפנים נערכה בערב בבית עם כמאה אורחים.

לא הנחנו אפוא לוירוס הקורונה להפריע לחגיגה ושמחנו כולנו באהבה, מקרוב ומרחוק. המשפחה הישראלית, נשארה בארץ וצפתה בזום בכל האירוע, אך היינו מלאים גאווה בנכדנו אשר קרא המפטיר, ההפטרה, קטעי התפילה, העביר הדרשה בעברית ואף הספיק להוסיף תרגום אנגלי! אך מעל הכל היינו כה גאים בחשיבות שאורי ייחס לקיום הבר-מצווה למרות כל הקשיים, עם קהילה ובבית הכנסת.

  אוגוסט 2021

רון, מיכל, אורי, גיא, נעה: המיאסניקים שבקליפורניה