מחוברים בימי קורונה

מאת אהובה שחר: 

שלמה ואני במלכודת. לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

תמיד היו אורחים בבית הזה. חברים,קרובי משפחה ובעיקר -הילדים והנכדים, כמעט בכל ימי השבוע,ובודאי בשישי- שבת.

התרוקן הבית. יש סגר. אין נכדים.

כשאני עולה במדרגות לקומה השנייה אני רואה אותם בדמיוני יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה עומדת מולי דלת העץ של חדר הילדים שעליה מודבקת תמונה של הנכדה הגדולה. "איה", חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לחריטה מדבקה מנייר פשוט, דק, עליה ערבוב של אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית, "ארבל" בערבוב שפות. כשהגיעה ארבל לארץ לחופשה מלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה, או לפחות, גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה. היום היא בארץ, במרחק של שעה נסיעה, אבל היא לא מגיעה להילחם על החדר.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של “קיטי”ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים. עדות למאבק בין הבנות,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי, לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות “בפעם אחרת".

ולחשוב שלפעמים סרבנו. היינו עייפים מדי, רצינו לישון טוב בלילה .לפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי,ולא "בא לי”לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא “בא לו “להירדם, או עם נכד שיחליט בשלוש לפנות בוקר ש-"בא לו", עכשיו, מיד, ללכת לאבא-אמא.

עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה.

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר אמיתי הקטן מזיכרון יעקב כשבא לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי סגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה, לשם הוא לקח איתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיה פה . בכל פעם שאני עוברת שם, עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם.אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כשהמכונית פה- גם אמיתי הקטן עוד פה. אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו, מקפיד לסגור אחריו את הדלת. הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו… 

 סתיו 2020

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן