שבת זכור: כדאי לקרוא את הפסוק עד הסוף. אולי אפילו את הפסקה | אניטה תמרי, אדר תש”פ

אנחנו קוראים את המילים “זכור את אשר עשה לך עמלק” ומיד מתכרבלים באזור הנוחות שלנו – הקורבנוּת. כולם נגדנו. כל כך נוח. כל מה שעלינו לעשות הוא לזכור ולא לשכוח. אין לנו כל אחריות אחרת. ויש לנו המון סיסמות. בכל דור ודור. שנית מצדה לא תיפול. לעולם לא עוד. המילים “זכור את אשר עשה לך עמלק” הפכו לקריאת קרב, לא רק נגד אויב לאומי או פוליטי, אבל כתגובה להתנכלויות קטנות של היום יום. אנחנו עסוקים בלזכור את אשר עשו לנו. את העוול, את אי הצדק. אנחנו זוכרים וממשיכים לנטור, לכעוס ואפילו לשנוא

עמלק לא היה הצורר הגדול ביותר שקם לעם ישראל. מצרים עינו אותנו והעבידו אותנו בפרך ואין, ככל הידוע לי, ציווי למחות את זכר מצרים. אנחנו זוכרים את הגאולה. למחות את זכר נבוכדנצר? אנחנו זוכרים את החורבן. וכזכריה מונה את הצומות שיהפכו לימי ששון ושמחה, אין הוא אומר לנו שיחד עם השמחה “בצום הרביעי וצום החמישי … וצום העשירי” (ח’ יט) עלינו לזכור את הבבלים. גם בתקופה הבתר-מקראית, בתשועות שהיו בפורים ובחנוכה, אין בתפילת “על הניסים” ציווי להשמיד את פרס או את יוון.

אז למה עמלק? מה היה חטאו? הטקסט המלא הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרא בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים” (דברים כה יז-יח). מעשהו של עמלק אפילו לא היה מתוכנן, “אשר קרך בדרך”. העמלקים ראו הזדמנות, ראו המון אדם בחולשתו, והציקו וככל הנראה שדדו ובזזו. הטקסט המספר על המקרה (שמות יז) לקוני ואינו מספר את הסיפור שמסופר בספר דברים על אודות “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”. ובספר שמות אין הוראה לנו, עם ישראל, לזכור את מעשיו של עמלק. החשבון עם עמלק, על פי ספר שמות, הוא עם אלוהים: “ויאמר ה’ אל משה, כתוב זאת זיכרון בספר, ושים באוזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים…. מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” (שמות יז, יד, טז).

והנה, ממלחמה של ה’ בעמלק הציווי עכשיו הוא עלינו. והשאלה היא שוב, מה חטאו של עמלק?

כפי שאני מבינה את הדברים, החטא הוא “קרך בדרך”. הרע לא היה מתוכנן. זה היה רע מזדמן. דבר שקורה לנו ביום יום. החטא הייתה הבחירה. אפשר היה להכות בחלשים. אפשר היה להניח להם לנפשם. אפשר היה לעזור להם. העמלקים בחרו בדרך הראשונה

חז”ל אמרו “כל הפוסל במומו פוסל” (קידושין דף א, ע”ב). כל אחד מאתנו הוא אדם טוב, לא כן? אבל כחברה, קורה לנו משהו. אנחנו אנשים טובים כיחידים אבל כעם, כחברה נתקענו, משהו “קרך בדרך”. טחו עיננו מראות את הנחשלים, את החלשים שביננו. אולי אנחנו לא רצים אחריהם, אולי אנחנו לא מזנבים בהם, אבל אנחנו מתעלמים. אנחנו עוצמים עיננו כשאנחנו רואים עוול. אנחנו חרשים לאי-צדק, תתרנים כשמשהו “מריח רע”

עמלק הוא אנחנו. אני ואת ואתה. מה שעלינו למחות הוא גבהות הלב שלנו, ועוד יותר – את יכולת ההתעלמות מהחלשים. ואולי, אם נמחה את אלה מלבנו, אם נהיה פתוחים יותר לאחרים וננסה להבין את נקודת המבט שלהם, נזכה לא רק למנוחה מכל אויבנו מסביב, אלא מהאויב שבתוכנו

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *