פרשת זָכוֹר: איך ולמה עלינו לזכור את עמלק?  | סאם ליימן-וווילציג, אדר ב, תשע"ט

השבת לפני פורים נקרא ״שבת זכור״ על שם המפטיר:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים, פרק כ״ה: י״ז-י״ט)

הבעיה, שיש כאן סתירה לוגית: אם הציווי הינו לזכור את מה שעשה עמלק לבני ישראל, איך (ולמה?) יש להמשיך לזכור זאת אחרי שמילאנו את החלק השני של הציווי – להשמיד טוטאלית את עמלק? הרי אם עמלק לא קיימת עוד, מה יש לזכור?

תחילת התשובה בשתי המלים ה״מיותרות״ בפסוקים אלה. הרי אם בתחילת הקטע כתוב ״זכור״, אז מה הצורך ל״לא תשכח״ בסופו? לפי המסורת היהודית (חז״ל ופרשנים אחרים), אם יש מלים ״מיותרות״ אז יש לחפש את המשמעות הנסתרת בהן.

ואכן, ייתכן שיש בכל הקטע הזה שתי מצוות (או לכל הפחות מצוה אחת ועוד ״ציווי״)! ראשית, להשמיד פיזית את העם העמלקי. את זה כנראה הצליחו בני ישראל לעשות: וַיַּכּוּ, אֶת-שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברי הימים א׳, ד׳: מ״ג).

השנייה, לזכור מה שעשה עמלק, שהינו רק מקרה אחד ״מכל איביך מסביב״. כלומר, שלא נחשוב שמחיקת עמלק הלכה למעשה הינה סוף העניין. נהפוך הוא: ״בעיית עמלק״ ממשיכה ותימשך לדורי דורות (״אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב״) – כפרפראזה של האִמרָה המפורסמת: אותה גברת בשינוי אדרת, אולם במקרה זה ״אדרת״ במובן עוצמת עִוֶולת עוד יותר חזקה.

מכאן הסיבה שאנו קוראים את המפטיר הזה כל שנה בשבת לפני פורים, שהרי מבחינה מטפורית המן מהווה ״המשך״ של עמלק כפי שמתואר במגילת אסתר: "הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי", כרמז ל״אגג״ מלך עמלק.

פרשנות כזו גם יכולה לשפוך אור נוסף על תענית אסתר. מִבֵין כל תעניות הלאומיות-היסטוריות (לא יום כיפור, שהינה דתית טהור), תענית אסתר היא היחידה, לכאורה, שאינה מזכירה אסון לאומי שהתרחש בעבר של העם היהודי. אולם, סיפור מגילת אסתר – רווי צירופי מקרים שבסופו של דבר הצילו את המצב בנס – מראה עד כמה קרוב היו היהודים דאז להשמדה. כלומר, תענית אסתר אכן ״מצטרף״ לתעניות האחרות בכך שעלינו תמיד לעמוד על המשמר, כי הצרה יכולה לבוא ממקומות בלתי-צפויים, אפילו כשאחד (ואחת) מאתנו נמצא/ת בשלטון! ואם זה לא מספיק ברור, בא הסיפא של מגילת אסתר עם ההד הברור של ה״זכור״ בפרשת עמלק: וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם (מגילת אסתר ט׳: כ״ח).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *