פרשת יתרו: הכל נמצא בבית | אניטה תמרי. שבט תשפ”א, פברואר 2021

בסיפור יציאת מצרים יש הרבה סיפורים גדולים – ארבעים שנים של נסים ונפלאות. כולם מכוונים לרגע הגדול, זה שמסופר עליו בפרשת יתרו – מתן תורה. ויחד אתם, ובמקביל להם, יש טקסט נוסף, חבוי, סיפור פשוט על משפחה רגילה שמצאה את עצמה במרכז העניינים. משפחה שהפכה למנהיגה לאומית, דתית ורוחנית ועדיין שמרה על משפחתיות

והנה, בפשטות, התחלת הסיפור: “וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי. ותהר האישה ותלד בן” (שמות ב, א-ב). הימים ימי גזרות על הבנים. שלושה חודשים אפשר להצפין תינוק, אבל אז הוא גדל ונוכחותו מסכנת את המשפחה כולה – הורים, אחות ואח. את התינוק מניחים בתיבה ואחותו נצבת על שפת המים “לדעה מה יעשה לו” (שמות ב, ה). ואותה אחות רבת תושייה מתערבת בנעשה ומסדרת שאמו של התינוק תמשיך להיניק אותו עד שעבר לידיה של בת פרעה – ילד קטן שזכה לאהבת אם ולאהבת אחות בשנותיו הראשונות

שנים רבות עברו, עשורים רבים, ואלוהים בוחר במשה כמי שיוציא את העם ממצרים. משה פוחד, מתלבט, מנסה להשתמט, מוצא תירוצים כדי להתחמק מהתפקיד. אלוהים מדבר, משכנע, שולף נסים מכל הכיוונים, ומשה לא מתרצה. מתי הוא מתרצה? כאשר אלוהים כועס ואומר לו בחרי-אף,  אתה יודע מה, יש לך אח גדול, קח אותו אתך. הפרשנים רואים בזה עונש, כי מעכשיו משה יתחלק בהילה עם אהרון. ואולי אלוהים שהוא יחיד ועושה הכל לבד ראה זאת כעונש. אבל משה הוא האח הצעיר. אחים עוזרים זה לזה, במיוחד ל”תינוק” של המשפחה

ובמשפחה יש גם רגעים קשים. בין האחים יש גם יריבות וגם רכילות – אהרון ומרים מדברים על האישה הכושית שמשה לקח (במדבר יב), ואלוהים קורא להם. ובתורה כתוב שהוא קורא להם “פתאום” – כמו הורים שקוראים לילדיהם “בואו הנה עכשיו!!! ושלושת הזקנים יוצאים נזופים ונעמדים לפני אלוהים. אלוהים מעניש את מרים בצרעת, ואחיה הצעיר – מושא הרכילות –  מיד מתערב לטובתה “אל נא רפא נא לה”

בפתח הפרשה שלנו שומע יתרו את כל שעשה ה’ למשה ולישראל, ובא עם ציפורה “לאחר שילוחיה” ועם הבנים לאיחוד משפחות במדבר. מדוע שילח משה את ציפורה? חז”ל אומרים שמשה, איש המשפחה, התכוון לחזור למצרים עם משפחתו. על פי רש”י, אלוהים אמר לו: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?” וכך חזרה ציפורה לבית אביה, וחזרה למשה רק לאחר שכבר היה “מעבר בטוח”

כשיתרו רואה את העומס שבו נתון משה הוא שואל את משה לפשר מעשיו, ומשה מסביר שהוא שופט את העם. יתרו מקשיב ואומר “לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשותו לבדך… עתה שמע בקולי, איעצך” (יח, ז)

וזוהי ביקורת בונה: “לא טוב”. אתה שוחק את עצמך והעם נשחק מהעמידה בתור. ומיד לאחר הביקורת – ההצעה. יתרו אינו נרתע מפני מעמדו של משה אלא לוקח בחשבון את המעמד, אבל גם הוא איש בעל ניסיון שהרי הוא כהן מדיין, וככהן, יש לו ניסיון אדמיניסטרטיבי. למשה יש ניסיון מנהיגותי – והשניים חוברים כדי לעשות את המנהיגות לטובה יותר

וכך, לפני שאנחנו ניגשים לילדים שלנו ולחתנים ולכלות שלנו – וגם לבני הזוג שלנו ולהורינו, ניזכר במשפחת הלוי – נתבונן במצב מרחוק ובדיסקרטיות “לדעת מה יעשה לו”, נציע הצעות קונקרטיות בדרך שיש בה דאגה ולא ביקורת, נעשה את מה שצריך כדי שילדינו ישתלבו בחברה, כפי שעשתה ציפורה כשמלה את גרשום, נדע לאהוב ולקנא, לריב ולסלוח

אה, נכון. בפרשת יתרו ניתנו עשרת הדברות. הן גדולות וחשובות. אבל נשים לב להתנהגותה של משפחתם של יוכבד ועמרם וילדיהם ונלמד מהם. בלי אש ועשן. בלי קולות וברקים. הכל נמצא בבית. לא בשמים היא. בפינו ובלבנו לעשותו

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *