פרשת יתרו:מוסר ייחודי או אוניברסלי?  | מוטי לקסמן, שבטת תש”פ

 נפלאות דרכי המקרא, סדר הכתוב בו וגם שמות פרשות השבוע. פרשת השבוע קרויה פרשת “יִתְרוֹ” וסיפורו של יתרו משתרע רק על כשליש מן הפרשה, שני השליש הנותרים מספרים את מעמד הר-סיני, המעמד המכונן את אמונת ישראל. האם לא היה ראוי להקדיש פרשה שלמה למעמד הר-סיני? או לחילופין לא לפתוח את סיפור הפרשה ביתרו שאינו ישראלי והוא אף “כֹהֵן מִדְיָן”?
חז”ל, אכן, מתלבטים לגבי מועד בואו של יתרו לפני או אחרי מעמד הר סיני: “ר’ אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא”, כלומר אחרי מעמד הר סיני הגיע יתרו אל משה ואילו “רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא” כלומר לפני מעמד הר סיני (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, פרשה א).
בכל-אופן, יתרו זוכה לכבוד במסורת הישראלית, “שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני” (שם, שם) ויש מדרש על כל שם ושם. מדרש אחר מציג את יתרו כדמות מופת, זאת בעקבות הכתוב המקראי “וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם” (שמות יח, י). כתוב זה מעורר את ר’ פפיס לומר: “בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי יש שם ששים רבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם לברך למקום, עד שבא יתרו וברך למקום” (שם, שם). כלומר יתרו הזר היה צריך לעורר את בני ישראל לברך את אלוהי ישראל.
יתרו הגיע ולאחר שמשה מספר לו על כל מה שקרה עד עתה, נאמר: “וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם” (שם, ט). הפועל הפותח את הפסוק “וַיִּחַדְּ” מעורר קושי, ולחז”ל הצעות שונות: “רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו” (בבלי, סנהדרין צד, א) ורש”י מבין: “שמל את עצמו ונתגייר”. “ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו” (שם, שם) ורש”י מפרש: “קמטין קמטין, שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים”. רש”י בפרשו את הפסוק בחומש שמות טוען: “וישמח יתרו, זהו פשוטו” (רש”י לשמות יח, ט). אחרים מקשרים בין “וַיִּחַדְּ” לאמונת הייחוד הישראלית ובהתאם טוענים: “יתרו קיבל על עצמו את אמונת הייחוד באל” (איזקסון, “קבלת התורה מתחילה בקבלת הגר”, הארץ תרבות וספרות 17/02/06).
ויש המציעים לראות ביתרו את האדם שהציל את משה הקטן בארמון פרעה: “היה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו […] והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון” (שמות רבה א, כו).
במלים אחרות רוב העמדות שהובאו כאן מציגות את יתרו ואת התנהגותו באופן חיובי ביותר.
בכל-אופן, במקרא מסופר: “וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים” (שמות יח, ה) מה עושה יתרו במפגש עם חתנו משה?
ראשית הוא צופה בתפקודו של משה, “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב” (שמות יח, יג). יתרו מבין שזו אינה דרך יעילה להנהגת עם והוא מציע למשה לבזר את סמכויותיו השיפוטיות כי אחרת זה יפגע בתפקודו: “נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ” (שם, יח).
ומשה? “וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר” (שם, כד).
ובכן, הזר מגלה את הטעון שיפור וגם מציע דרך לפתרון, האם זה מתמיה?
נראה לי שלא. הלא גם משה עצמו שעורר את העם למחשבה ולפעולה להשתחררות מעבדות, למרות היותו בן האומה הישראלית, הוא עצמו התחנך והתפתח בחברה המצרית, ומבחינה זו גם הוא היה זר!
כדברי השיר: “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”.
כלומר ריחוק מסוים ממציאות נתונה יכול לעזור לתפיסה כוללת ומקיפה שאינה רווחת בין אלה שנמצאים בתוך המציאות ממש, בבחינת “בעל הנס אינו מכיר בנִסוֹ” (בבלי, נד לא, א).
(אגב, אם נעבור רגע לימינו נגלה תופעה דומה: נגיד בנק ישראל הובא מארצות הברית, נקווה שאכן יצליח. עם-זאת, ריחוק וזרות מסויימת מחברה אינם ערובה מספקת להצלחה בהנהגתה. דוגמת השכנים שלנו, הפלשטינאים, היא דוגמה לכך. שם החלה הנהגה “חיצונית” מטוניס להנהיג אותם, והתוצאה אינה מלמדת על הצלחה רבה. כלומר “הריחוק” אינו תנאי מספיק להצלחה, צריך כנראה גם התכוונות אמיתית לטובת החברה או העם…).
ובכן, יתרו הוא דמות חיובית במסורת היהודית, האם יש בכך טעם מספיק לצירוף סיפורו לסיפור מעמד הר-סיני?
יש אולי כאלה שישיבו בחיוב על השאלה, עם-זאת, כפי שראינו לעיל, יש המציעים לראות את זמן בואו של יתרו לאחר מעמד הר סיני, לכן, כדאי לבדוק אפשרות הבנה נוספת.
בדיקת אפשרות הבנה אחרת תיעשה תוך בחינת המושג “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים” והרכב עשרת הדברות.
נתחיל מן המושג, הוא מופיע בפסוק: “וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ” (שמות יט ה). אכן,המונח המרכזי בפסוק זה הוא “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים” (צירוף שמופיע פעמיים נוספות בתורה: דבר’ ז, ו; יד, ב).
כיצד מבינים זאת פרשנים?
“אוצר חביב […] וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת” (רש”י לשמות יט, ה). “ומלת סגולה דבר נכבד ונחמד, ולא ימצא אחר כמוהו” (ראב”ע לשמות יט, ה). “שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר […] או יהיה “סגולה” דבקות, כי לי הארץ הנקראת כל […] שתהיו אתם לי ביחוד, ולא כשאר העמים” (רמב”ן לשמות יט, ה).
לפי פרשנים אלה המונח מתאר מעמד מיוחד של עם ישראל בפני אלוהים, אבל מה תכנו של מעמד זה? האם נבין זאת כדברי בלעם: “עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (במדבר כג, ט)?
יש התופסים זאת כך, עם-זאת, לפני שנדון בכך נתבונן בהמשך הפרשה, בעשרת הדברות.
ידוע וודאי המדרש המתאר את הצעת התורה לעמים שונים והם מסרבים לקבלה (המעונין יכול לעיין במכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ה) אבל מה שפחות רווח הוא סיום המדרש “דברי תורה חנם לכל באי העולם”. בבחינת, התורה אמנם נתנה לבני ישראל אבל היא ראויה לכל באי עולם.
עיון בעשרת הדברות [ניתן להתייחס לדברות בלשון זכר או נקבה, במאמר זה נעשה שימוש בלשון נקבה] מאשש תפיסה זו.
שלוש הדברות הראשונות עוסקות באמונה היהודית הייחודית באלוהי ישראל (שמות כ, ב–ו).
הדברה הרביעית מתארת את יום השבת שהוא אמנם ייחודי לישראל אבל הוא מיועד גם לגר, לעבד ולבהמה (שם, ז–י).
ומהדברה החמישית ועד לעשירית אנו עוסקים באמירות חד-משמעיות, בלתי מותנות (“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ”, “לֹא תִּרְצָח”, “לֹא תִּנְאָף”, “לֹא תִּגְנֹב”, “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”, “לֹא תַחְמֹד”), הציווי שלהן אינו מוגבל לנסיבות או לזמן או לעם. הם בבחינת תשתית מוסרית היאה לכל חברה אנושית באשר היא.
במלים אחרות, עשרת הדברות אמנם נתנו לעם-ישראל במעמד סיני, אבל עיקר המסר שלהם הוא מוסר אנושי כללי.
הבנה כזו מחזירה אותנו לדיון במושג “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”. לפי גישה זו, “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים” פירושו שהעם הזה מביא השקפת עולם מוסרית שמתאימה וחלה על כל אומה, על כל עם ועל כל אדם. לא בבחינת הדמוקרטיה באתונה שחלה רק על אלה שהוגדרו כבני חורין, ולא התרבות בסין הקדומה שחלה רק על הג’נטרי (האצולה הסינית הקדומה). תשתית מוסרית כללית היא תשתית ערכית אוניברסלית לכל אדם כי כל אדם נברא בצלם אלוהים.
והיש “סְגֻלָּה” נעלה יותר לעם שהוא “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”, בימים ההם ובזמן הזה גם-כן!
ראייה זו עשויה מאירה באור אחר את צירוף סיפור יתרו לסיפור מתן תורה.
בסיפור יתרו ראינו שהתרומה העיקרית של יתרו היא בהצעת מערכת משפט.
אם-כן, סיפור יתרו מציג הכנת מערכת משפט, הכנת כלים ליישום ואכיפה של תשתית מוסרית שמצויה בעשרת הדברות ובמשפטים בפרשה הבאה.
יכול הטוען לטעון אבל למה יתרו הלא גם עברי יכול היה לעשות כך, אבל בכך כבר דנו למעלה.
לכן, דווקא הצגת מקור “זר” לא עברי לשיפור במערכת המשפט, מתאים להרכב עשרת הדברות שיש בהן מסר כללי לעולם ולאנושות כולה.
האם אנו זוכרים זאת בהתייחסותנו לתרבויות, לעמים ולבני אדם שאינם באמונתנו?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *