פרשת  יִתְרוֹ, שבט, תשע”ח, סאם ליימן-ווילציג

כידוע, בפרשת השבוע ״יתרו״, מגיע חמו של משה ונותן לחתנו עצות לגבי ניהול ומנהיגות – לא לקחת על עצמו את כל מלאכת השיפוט. עצתו המעשית: לבנות מערכת שיפוטית מבוזרת, הכוללת שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות (כמו מערכת המשפט המודרנית עם בתי משפט לערעורים וכו׳). משה מסכים וכך עושה.

נשאלת השאלה: מאחר שמדובר בעצה מאד הגיונית ואפילו פשוטה, כיצד משה בעצמו לא חשב עליה? ודווקא יתרו, שבא מה-״פריפרייה״ כן הגה רעיון ״האצלת סמכויות״? התשובה לשאלה זו נמצאת בשאלה עצמה: משה גדל במערכת פוליטית (מצרים של פרעה), שהיתה מאד ריכוזית. משה לא הכיר משהו אחֵר מאחַר שהחִברות (socialization) שלו התרחשה בבית פרעה עצמו. לעומת זאת, יתרו גדל במקום נידח (מרעה צאן), שבו כל אחד חייב לדאוג לעצמו. גם היותו ״כהן מדין״ מרמז על כך שהמערכת היתה מבוזרת, שהרי הוא לא היה ״הַכהן של מדין״ אלא סתם כהן ולא בעיר מרכזית אלא ״מחוץ״ לשלטון המרכזי.

סוגיית החִברות אינה ענין של משה ויתרו בלבד. כשמשה הפנים שהרקע שלו מנע ממנו להבין כיצד נכון לפעול (פוליטית) ושהוא היה שבוי בפסיכולוגיה ריכוזית, הוא גם התחיל להבין עד כמה יהיה קשה לשנות את הפסיכולוגיה של בני ישראל – אשר חוברתו כעבדים במשך כמה וכמה דורות. זה מסביר (במידה גדולה) את הסבלנות המרשימה של משה רבינו עם ה״עם קשה עורף״ שהנהיג במשך 40 שנה במדבר: הם היו ״קשים״ לא מרצון אלא בעקבות הרקע האומלל שלהם כעבדי מצרים.

מכל זה ניתן להבין תעלומה (לכאורה) אחרת: מה בין עצת יתרו לבין מתן תורה? מדוע הם נמצאים באותה פרשה? התשובה רלוונטית הן לשרי האלפים וכו׳ והן לעם ישראל כולו. הרי בלי מערכת חוקים ונורמות, אי אפשר לצפות מהשופטים לדעת כיצד לקבל החלטות וגם אין לצפות שהעם ישמע לנציגי השליט. כלומר, המערכת מהווה ענין פרוצדורלי ופורמלי שאינה מסוגלת לתפקד בהצלחה בלי התוכן, דהיינו עשרת הדיברות ושאר מצוות התורה. ואין זה מקרי שבסיפור הר סיני כל העם רואה בבירור שאין משה רבינו ״נותן״ את התורה בכוחות עצמו אלא ״עולה בהר״ לקבלה מהאלוהים. גם השליט העליון (במקרה זה משה) אינו ״ה״עליון – מוסר השכל לכל שופט, נביא ומלך בהמשך ההיסטוריה של העם היהודי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *