פרשת וירא: מדרש הָרַבָּה | הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה, חשון תשפ”א

וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית ה’, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:  קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת–פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ–וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת ה’ עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. (בראשית יט, יד-טז)

 קודם כל, מהי חמלה? חומלים על מישהו ושותפים לסבלו או לצערו ותחושת שותפות זו גורמת לרצות לעזור.

 וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה” (שמות ב:ו).  

כך היה על שפת היאור. בת פרעה לא רצתה להרוג את הילד, אם כי החוק חייב אותה לעשות זאת שכן היה מילדי העברים. כשראתה בת פרעה את התינוק בתיבה, היא התעלמה מהחוק שקבע אביה והצילה את משה. יש והרע מנצח, ויש שהטוב גובר, אך הושטת יד בחמלה פשוטה וישירה אינה מעשה שבכל יום.

וַיִּתְמַהְמָהּ–וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת ה’ עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. (בראשית יט, טז)

אופל וחשכה שררו בלבם של שכניו של לוט. עיניהם טחו עד שלא יכלו לראות את ההבדל בין טוב לרע. האם לוט אכן הרגיש את חמלתו של האל בשעה שנמלט מההרס שעמד להתחולל? האם יכול אדם לחוש את “חמלת ה’ עליו”?
אולי הדבר קורה ביום מיוחד, שבו הכול הולך למישרין. אולי זהו יום שטוף שמש, מבורך בבריאות טובה, יום שבו חברים התקבצו כדי ליהנות אלה מחברת אלה.
האם כל אחד יכול לקבל מנת חמלה, או רק אלה הראויים לה? ומה באשר לאשת לוט? מדוע נגזר עליה להפוך לנציב מלח לאחר שניצלה מההרס בסדום? לכן אם אנו מתעלמים פקודות נשגבות, אין מקום לחמלה להופיע.
רוב בני האדם הם טובים, עובדים למחייתם ואנשי מוסר. האם הם יכולים לצפות לזכות בחמלה? האם נגזר עלינו להמתין לשווא שיבוא סוף לרעות הפוקדות אותנו?על-פי התנ”ך, יש רק התגלות אחת של חמלה כלפי המין האנושי, והיא הקשת בענן.

ידיים שלובות עם שחר

ידיים שלובות עם שחר

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ואֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.  וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל;  וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץוְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. (בראשית ט, ח-יד)

הקשת אינה בהכרח מסמלת שהעולם לא יהפוך לתוהו ולא ייהרס במבול שיביא עליו אלוהים. אולם היא יכולה להיות סמל לכך שעלינו להרים מבט מהסובב אותנו ולהתבונן בכוחות הטבע. כמו הקשת, כך גם את החמלה, אי אפשר להחזיק בכף היד, אבל אפשר להבחין בהם ולהכיר בהם כשאנו רואים אותם. אך הקשת היא בת חלוף, והחמלה צריכה להיות אתנו לאורך זמן. עלינו לקוות שנראה קשת מדי פעם בפעם, אבל שנזכה לחמלה בעולם לעתים קרובות ותכופות.

מתוך אתר המדרשים של הָרַבָּה גייל שוסטר-בוסקילה מדרש הָרַבָּה . מאנגלית: אניטה תמרי. ©2020

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *