פרשת וַיֵּרָא: מַרְיוֹנֶטָות שחקנים חופשיים? | סאם ליימן, חשון, תשע”ט.
פרשת השבוע הקודמת (לפני שבוע) התחילה בפסוק מפורסם:

י״ב: א וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

נשאלת השאלה: מדוע המלה הכפולה – האם ״לך״ בלבד לא היתה מספיקה?
התשובה נמצאת בפרשת השבוע שלנו ״וירא״ – לרמוז על תהליך ארוך אשר חייב אברם לעבור.

י״ז: ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

מהי תגובת אברם ל״עיסקה״ שאלוהים מציע לו?

ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו.

כלומר, הוא מגלה ציות טוטאלית לאלוהים. אולם, מסתבר שאין זה מה שהאלוהים מצפה ממנו!

…וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר. ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ;

המילה ״אתך״ באה כתגובת-נגד לאי-ההבנה של אברם וגרעין המהפכה הגדולה של היהדות שתוביל ל״תיאולוגיה החדשה״ של אברם – לאו דווקא אמונה במונותיאיזם (אין הוכחות שאברם האמין שקיים אלוהים אחד בלבד – זו כבר התרומה של משה רבינו). אלא, לעומת הקשר החד-סטרי בין האדם לבין האלילים בעת העתיקה, כאן בפרשתנו, בפעם הראשונה אנו מוצאים יחס שוויוני בין האדם לבין האל. שהרי המונח ״ברית״ משמע שני צדדים עצמאיים אשר שניהם נכנסים ל״חוזה״ ביניהם בצורה חופשית – הקשר אמור להיות דו-סטרי.
מעניין מה קורה כמעט מיד אחר כך. אברם מפנים את המסר של הברית כפי שניתן לראות בסיפור המדהים בו הוא מתווכח עם האלוהים (חוצפה!) לגבי הצלת צדיקים פוטנציאליים בסדום ועמורה. אולם, הבנתו כנראה אינה מלאה: אברם חושב שהברית מתייחסת אך ורק לקשר ולהתנהגות שלו כלפי האלוהים ולא בין אדם לאדם, כפי שניתן לראות בסיפור בו הוא משקר לפרעה לגבי ״מי היא שרי״ (אחותו ולא אשתו). האלוהים, אם כן, חושש שאברם לא לגמרי מבין את משמעות הברית ומחליט לבחון את אברם בסיפור עקידת יצחק, בו אברם לומד (כמעט על ״בשרו״ של יצחק) שהברית כוללת גם התנהגות מוסרית בין אדם לחברו.
מכאן בחזרה לשאלתנו המקורית בפרשה הקודמת: ״לך לך״. האלוהים מעוניין שאברם ילך בדרכו של עצמו. בנקודה ראשונית זו אברם אינו מבין את המשמעות המלאה של ״לך לך״ וכתוצאה נאלץ האלוהים להראות לו (בפרשת השבוע הנוכחית) שברית הינה ״ביני ובינך״. על האדם להפעיל את המצפון הפנימי של עצמו בהתנהגותו כלפי אנשים אחרים וגם בקשר שלו עם האלוהים.

השורה התחתונה: אנחנו לא בובות על חוט תיאולוגי שנמשכים בידי אלוהים, אלא שחקנים חופשיים להחליט מה נכון מוסרית — בתוך המסגרת הרחבה ודי נזילה שקבעה האלוהים. מכאן, לעניות דעתי, ההשראה לרבנים יותר מאלף שנים אחר כך, אשר שינו את היהדות בצורה די ניכרת אחרי חורבן בית שני. כפי שחז״ל קבעו במפורש בעצמם, על בסיס רעיון הברית, לא עוד לגמרי ״בשמים היא״ אלא ״אחרי רבים [ואם תרצו: רבנים] להטות״…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *