פרשת ויחי: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה | שושנה מיכאל צוקר, טבת ת”פ
כחוט מקשר, מוטיב היחסים (בעיקר, היריבות) בין אחים עובר בכל ספר בראשית מראשיתו עד סופו. צמד האחים האחרון בספר הוא מנשה ואפרים. עליהם אנחנו יודעים מעט מאוד אבל ממשיכים לקיים את צוותו של יעקוב “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה” (בראשית מח:כ).
מהן התכונות שאליהן מכוונת ברכה זו? חוסר המידע על מנשה ואפרים כאנשים מובחנים מוביל למסקנה כי לא אישיותם חשובה אלא מקומם ותפקידם בשלשלת הדורות. כדי לבחון אפשרות זו, נחזור לבראשית:
במשפחה הראשונה קין הורג את אחיו חבל. אברהם נפרד מאחיו נחור, ובהמשך מאחיינו לוט. יצחק וישמעאל מופרדים בילדותם ונפגשים שוב רק ליד קבר אביהם (לפי  פשט הפסוקים). גם היריבות בין עשיו ויעקוב מתחילה מוקדם. סיפורם שזור בערמה, מרמה, איום, ובריחה (=פירוד). אחרי עשרות שנים, יש מפגש פיוס קצרצר, האיום הוסר אבל שוב נפרדים.
בין יוסף ואחיו שוררות קנאה ושנאה הנבלמות על סף הרצח שמסתיים עם פירוד בתנאים מחמירים. שוב עוברים שנים רבות לפני שהאחים שוב נפגשים, לא במפגש קצר אלא בתהליך מורכב של ניסוי ותשובה שמוביל לפיוס מתוח. גם אחרי שהשבטים יורדים מצרימה, הם גרים בגושן ויוסף נשאר בבירה. על אף המרחק, יש שינוי בדור הזה.  
במעמד הברכות בפרשת ויחי, יוסף מקבל מעין בכורה כששני בניו מוכרים כשבטים שיקבלו נחלה בארץ ישראל (בר’, מח:ה). יהודה נועד למנהיגות (בר’, מט:ח-י), אבל אף אחד לא נדחה. גם ראובן, שמעון ולוי שמקבלים נזיפה במקום ברכה (בר’, מט:ג-ז), נשארים “בפנים” והופכים לשבטים.
תהליך הסינון הגיע לקצו. עכשיו קם עם שמכיל את כל בניו. אך הכלה אינו מספיק, רצוי גם אחווה. לכן, יש שלב נוסף בו מנשה ואפרים מוסיפים נדבך. כאשר יעקב מברך את שתי בניו, כתוב:
“וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר … וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (מראשית מח: יד, יז).
יוסף שהרגיש את רוע השנאה בין אחים על בשרו חושש שמה אביו עדיין לא קלט, ומנסה לתקן אותו. אבל אפרים ומנשה בעצמם לא מגיבים. חשוב לציין שהם אינם פעוטים אלא גברים צעירים, לפחות בני 20-19.[1]  הם לא נותנים להעדפתו של יעקב לגרום לקנאה, ולא להפריד בניהם או לפגוע באחוותם. (חיזוק נוסף לפירוש נמצא בברכתו של יעקוב שמדבר אליהם בלשון יחיד, “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל”).
אפרים ומנשה הגיעו למדרגה גבוהה יותר של יחסים בין אחים ולא נסחפים ליריבות וקינאה.  לכן אנחנו מברכים את ילדנו בתפילה שלא יריבו ויקנאו אחד בשני. הרב סטיבן פיק-נתן לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה: “אנחנו מבקשים שבנינו יוכלו לקבל כל מה שיקבלו מהחיים, שיוכלו להתעלות מעל צרות עין וקינא, שישמחו בחלקם וחלק של אחיהם”.
============

[1]  לפי החישוב: יעקב חיי במצריים 17 שנים, בתוכם 5 שנות רעב, כשמנשה ואפרים היו לפחות בני שנתיים-שלוש (ויתכן יותר) כאשר הוא הגיע לראשונה כי כתוב שהם נולדו “בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב.”

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *