פרשת ויחי: אחוות אחים | שושנה מיכאל צוקר

כחוט מקשר, מוטיב היריבות בין אחים עובר דרך ספר בראשית מראשיתו עד סופו. בסיפורי האבות נושא-הכפול הברכה ובכורה מצטרף ומעבה את מוטיב. כל אלו מגיעים לסוף טוב בפרשת ויחי ובכך מפנים את הבמה לנושאים אחרים שיתפס יעמדו במרכז  עניינו בספר שמות. מה היה לנו?

קין וחבל: רצח

אברהם נחור לוט: פירוד

יצחק וישמעאל: פירוד עם רמז לשיתוף פעולה בקבורת אברהם

יעקוב ועשו: מרמה, איום, פירוד, פיוס רגעי ושוב פירוד

יוסף ואחיו: קנאה, שנאה, עצירה על סף הרצח, פירוד, תהליך מורכב של ניסוי ותשוב שמוביל לפיוס מתוח (וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:)

למרות שיוסף מקבל מעין בכורה כששני בניו מוכרים כשבטים עם נחלה בארץ ישראל והמנהיגות יעודה ליהודה, אף אחד לא נדחה. גם ראובן, שמעון ולוי שמקבלים נזיפה במקום ברכה נשארים “בפנים” והופכים לשבטים. תהליך הסינון ובחירה הושלם והוקם עם.

צמד האחים האחרון בספר בראשית הוא מנשה ואפרים. עליהם אנחנו יודעים מעט מאוד אבל ממשיכים לקיים את צוותו של יעקב:

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

מה היה המיוחד באפרים ומנשה שדווקא בשמם אנחנו מברכים את הבנים. ב-“אגרא דכלה” הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (1910) מציע:

לפיכך היו ישראל מתברכים בהם, משום שעל-אף ‘וישם את אפרים לפני מנשה’ לא השפיע על שניהם הדבר לרעה מה של דאבון הלב לא היו אצל שאר האחים.

חיזוק נוסף לפירוש בא מלשונו של יעקוב “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל.” אפרים ומנשה הגיעו למדרגה גבוהה יותר של יחסים בין אחים ולא נסחפים ליריבות וקינאה. לכן אנחנו מברכים את ילדנו בתפילה שלא יריבו ויקנאו אחד בשני. הרב סטיבן פיק-נתן לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה באומרו:

אנחנו מבקשים שבנינו יוכלו לקבל כל מה שיקבלו מהחיים, שיוכלו להתעלות מעל צרות עין וקינא, שישמחו בחלקם וחלק של אחיהם.

כן יהי רצון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *