פרשת וירא: התחשבות בזולת | סאם ליימן-ווילציג
התעלומה הגדולה ביותר בפרשת השבוע ״וירא״ קשורה להתנהגות הסותרת (לכאורה) של אברהם אבינו. מצד אחד, אנו פוגשים אדם אשר אינו מפחד להתווכח ואך להתעמת עם האלוהים:
בראשית י״ח: כ״ג – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כ״ד – אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה. כ״ה – חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
הנה לפנינו אדם בעל חוש מוסר מפותח ביותר, שהרי הוא ידע שכללית מדובר בעיר מושחתת ומשחיתה. ואף על פי כן, לא רק שאברהם פונה לאלוהים ומתווכח אתו, אלא שגם יש לו את החוצפה ״לשים את האלוהים במקומו״ (מבחינה מוסרית)!
ואם כך, עד כמה וכמה מוזרה האדישות של אברהם (או לכל הפחות, היעדר רוח לחימה מוסרית) כשהאלוהים דורש ממנו להעלות את בנו האהוב יצחק על המוקד כקרבן. יש לאברהם שלושה ימים בדרכים לפתוח את פיו באשר אי-המוסריות של דרישת הקדוש ברוך הוא, אך לכל אורך הדרך מאומה יוצאת מפיו.
האם אכן יש כאן סתירה? דומני שלא. הרמז לפתרון התעלומה נמצא דווקא בפתיח של פרשת השבוע: פרק י״ח: א וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…
מדהים! למרות שאברהם כואב מברית המלה שרק עתה עבר (בסוף פרשת לך לך), הוא קופץ ברגע שרואה שלושה זרים עוברים בדרך ומזמין אותם (כמעט מתחנן בפניהם!) לבוא לאוהלו, לנוח ולאכול. במלים פשוטות: התחשבות גדולה בזולת.
אם זה האיש, ניתן עכשיו להבין שאין בעצם סתירה בין סיפור סדום ועמורה מחד גיסא ועקדת יצחק מאידך גיסא. אברהם, כנראה, מוכן לעשות את הכול עבור אחרים – גם לארח ״מלאכים״ וגם לסנגר עבור עבריינים. מה שהוא לא היה יכול (מוכן?) לעשות: לסנגר לעצמו או לקרובים לו. ברגע שנכנס לתמונה אינטרס אישי, אברהם ראה בכך מעין ניגוד עניינים בין הצרכים שלו אישית והחובה לציית לצו אלוהי.
מכל זה ניתן ללמוד שהיהדות מהווה בראש וראשונה דת של אכפתיות לאחרים ולא של קידום-עצמי. כל אחד מאתנו מכיר דוגמאות רבות מהמורשת היהודית המעידות על כך – ממתנות לאביונים (״עניי עירך קודמים״) ועד להתייחסות חיובית לאנשים זרים הגרים בתוכנו (״כי גֵרים הייתם בארץ מצרים״). מוסר השכל לכולנו, לאזרח הפשוט וגם למנהיגינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *