פרשת ואתחנן: מדוע אסור פסל אלוהי? | מוטי לקסמן, אב תש”פ
פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, נפתחת בנימה אישית ביותר המשקפת את אכזבתו של משה מאי-כניסתו לארץ המובטחת (דבר’ ג, כג–כו וגם ד, כא–כב)). היבט זה הועלה בשבוע שעבר בדיוננו בפרשת דברים.
הפעם נדון בהיבט אחר המצוי בפרשה.
אנו מתחילים את דיוננו באמירה: “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלכם היום” (דבר’ ד, ד).
לכאורה, היגד מובן מאליו, מי שדבק באלוהים זוכה בחיים.
אבל, האם ברור מהו האלוהים שמומלץ לדבוק בו?
בפרשת השבוע אנו מוצאים מספר אמירות שמאפשרות לנו לדון בשאלה.
ובכן, לא נאמר מי הוא אלוהים, אבל ניתן להסיק תובנות אחדות מאיסורים שונים.
משה מזכיר את מעמד הר סיני ומדגיש, חזור והדגש: “וידבר ה’ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול” (שם, יב). וגם “לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחרב מתוך האש” (שם, טו).
עולה שאלה: האם “אינכם רואים” מורה על קוצר עיני האדם וחושיו?
לפני שנדון בשאלה זו נזכור שבנוסף להעדר הראייה חל גם איסור חמור ביותר לעצב את אלוהים כדמות וצורה מוכרת; יתר-על-כן, יצירת דמות היא השחתה, היא פגיעה חמורה: “פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה” (שם, טז). האיסור הוא איסור גורף. אין להציג את אלוהים בדמות בעלי חיים הקיימים על-פני האדמה או באוויר “תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כּנף אשר תעוף בשמים” (שם, יז).
וגם לא בדמות בעלי חיים המתקיימים בתוך האדמה או במים “תבנית כל רמש באדמה תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ” (שם, יח). ובוודאי לא בדמות מאורות השמיים, דימוי שהיה נפוץ מאוד במזרח הקדום: “ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” (שם, יט).
אכן, “כבר מראשיתה ובכל גווניה וגלגוליה אסרה דת ישראל מלחמה כנגד ייצוג האל בצלמים, ובתוך כך הטילה איסור נחרץ על פולחן צלמיו” (1), (2).
כל זה בניגוד למקובל במזרח הקדום (3).
אבל במקרא מסופר, מספר פעמים, על תפיסה חושית או על אפשרות תפיסה חושית של אלוהים.
בהתגלות הראשונה של אלוהים למשה בסנה, משה נבהל: :ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלוהים” (שמות ג, ו2). כלומר, לכאורה, משה מסוגל “לקלוט בחושיו” את אלוהים, אבל חושש מכך. לעומת-זאת, הורי שמשון מנהלים דו-שיח ישיר עם מלאך אלוהים (שופטים יג, ג–כג). ישעיהו הנביא (פרק ו) רואה ושומע את אלוהים וקובע במפורש: “כּי, את-המלך ה’ צבאות ראו עֵינָי” (ישעיהו ו, ה). גם הנביא יחזקאל מעלה חזיון בו הוא מתאר את סביבת אלוהים (פרק א) וקובע “ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם עליו, מלמעלה” (יחזקאל א, כו), “כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סביב הוא, מראה דמות כבוד ה'” (שם, כח).
ובכן, לכאורה, אלוהים יכול להיתפס על ידי האדם בחושיו.
האמנם?
דברי אלוהים לאליהו מעלים ספק לגבי אפשרות זו: “והנה ה’ עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה’ לא ברוח ה’ ואחר הרוח רעש לא ברעש ה’: ואחר הרעש אש לא באש ה’ ואחר האש קול דממה דקה” (מל”א יט, יא–יב). מכאן, אם אלוהים מופיע ב”קול דממה דקה” איך נוכל לשמוע אותו?
לעומת זאת כאשר משה מבקש מאלוהים: “הראני נא, את-כבדך” (שמות לג, יח) מבהיר אלוהים: “לא תוכל לראת את-פני:  כי לא-יראני האדם, וחי” (שם, כ). תפיסה שחוזרת גם במקומות נוספים, כמו למשל: “ויאמר מנוח אל-אשתו, מות נמות: כי אלוהים, ראינו” (שופטים יג, כב).
אם-כן, התפיסה מטולטלת בין תיאורים על מפגשים עם אלוהים, איסור על תפיסה חושית של אלוהים ואיסור על ייצוג מוחשי של אלוהים.
ובכן, אמונת ישראל צמחה במזרח הקדום שהיה ספוג תפיסה חושית של האלים. אבל החידוש באמונה הישראלית , אמונה באל אחד ויחיד, שאברהם היה הראשון לביטויה, היה “כי המציאות שאנו קוראים לה ‘אלוהים’ נשגבה מכל ביטוי אנושי” (4).
ובאופן אחר, “וברוך, שם כבודו לעולם, וימלא כבודו, את-כל הארץ” (תהלים ע”ב, יט).
אם-כך, איך נבין את התיאורים המוחשיים של אלוהים? אפשרות אחת היא לראות בכך שרידים של תפיסת אלוהים האלילית, או חזיון שהוא בבחינת חלום.
אי-אפשר לתפוס את אלוהים כישות נצחית ומופשטת וגם לתאר אותו באופן מוחש. כל תיאור של אלוהים ולו הקל ביותר פוגם בכוליותו ובנצחיותו. ולכן גם האיסור על ייצוג, כי כל ייצוג מוחשי מסלף את התפיסה הכוללת של אלוהים.
אם-כך, למי פונה אדם שמקבל את התפיסה של אלוהים מופשט חסר צורה ודמות?
רק לעצמו.
אדם מוצא בתוך רוחו, בתוך חשיבתו, בתוך אמונתו את האלוהים שהוא פונה אליו.
מכאן, אנו יכולים, איך בשם אלוהים מכבדים, אוהבים אבל גם שונאים ורוצחים.
כאילו אמרנו, הגד לי מה אלוהים שאתה מאמין בו ואומר לך מי ומה אתה.
זה מבהיר דבר נוסף, גם כאשר אדם פועל “בשם אלוהים”, רק הוא, רק האדם עצמו אחראי למעשיו ולתוצאותיהם, ולא מלאך ולא אלוהים.
 
<><><><><>
(1) יאיר לוברבוים, צלם אלוהים, ירושלים–תל-אביב 2004, עמ’ 469–470.
(2) דיון מקיף בתפיסת צלם אלוהים ומשמעותו בתלמוד ובמדרשים מצוי בספר יאיר לוברבוים, צלם אלוהים, ירושלים–תל-אביב 2004.
(3) [אלוהים] בדמות בן-אנוש. סוג זה של התגלות אלוהית, הידוע כהאלהה – אֶפִּיפַנְיָה – היה שכיח למדי בעולם הקדום של עובדי אלילים (קראן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים 2006, עמ’ 33).
(4) שם, עמ’ 19.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *