פרשת וָאֶתְחַנַּן: חטאו של משה | עובד דבורה, אב תשע”ח

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה’, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר……  כהאֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.  כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה [דברים ג, כג – כז]

חכמינו זיכרונם לברכה הבינו מתוך הפסוקים הללו  שהתקיים דיאלוג ארוך בין משה והקב”ה , שנבע ממורת רוח רבה מהחלטת אלהים, שקבע שהוא לא יעבר את הירדן. זאת על אף  שמשה הקדיש את כל חייו להוציא את עם העבדים ממצריים ולהחזירו בדרך ארוכה למולדתו, והנה על הסף של המולדת הנכספת אומר לו אלהים: ” לא תעבור”.

להלן דיאלוג היפותטי בין השניים, כפי מה שמתואר ב”אוצר המדרשים”[*]: כשהגיע יומו של משה רבנו עליו השלום ליפטר מן העולם אמר לו הקב”ה, הן קרבו ימיך למות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות? משה לא מקבל את גזר הדין. הוא תובע הבהרות. טענתו של משה אינה מתקבלת ואלוהים מסביר למשה את נחיצות מותו.

המדרש מפתח דו-שיח ממושך בין הקב”ה לבין משה. הטענות של משה נמשכות לאורכם של מספר עמודים וכן תשובותיו של הקב”ה, בהן הוא מפריך או סותר את הטענות:

משה שואל, מה חטא שחטא המחייב את מותו. משיב אלוהים, שגם אדם הראשון חייב היה למות. משה משיב: “אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי”. טוען אלוהים: אברהם שלא חטא וקידש את שמי בעולם, גם כן מת”, משיב משה, שאברהם הוליד את ישמעאל. גם יצחק אינו דוגמה, מאחר שממנו יצא עשיו. והמדרש ממשיך להביא בנוסח זה טענות ותשובות.

בתוך הויכוח מטיח אלהים טענה, שנשמעת לכאורה מאוד יוצאת דופן. אלוהים מאשים את משה, “כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?” כידוע מעשהו של משה היה פעולת הצלה של אחד מבני עמו ומחובתו היה להגן עליו. חז”ל ניסחו אישום זה של הקב”ה, על מנת לתת עילה למשה לטעון טענה חזקה אף יותר כלפי  אלוהים. משה משיב: “אתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?” מההתרסה החמורה הזו, אנו מגלים, שדעתם של חז”ל לא הייתה נוחה מהקטל שנערך במכת בכורות. באחת הומתו כל הזכרים הבכורים, החל במשפחת המלוכה וכלה באחרון הדלפונים והנדכאים. בתורה לא נעשתה הבחנה בין אלו לאלו. רוב הנהרגים קרוב לודאי לא נטל חלק בפשעי מלך מצריים וכן לא היה בכוחו להשפיע על התנהלות השלטונות. ייתכן שהעלובים שביניהם, אף חשו אהדה לבני ישראל המדוכאים. את המניעים למכה מזעזעת זו קשה להסביר, ותשובתו של אלוהים אף מבהירה זאת. “ואתה דומה אלי ממית ומחיה?” כלום אתה יכול להחיות כמוני? זו כמובן, תשובה שלא מתייחסת לעצם השאלה. אמנם, אין האדם יכול לשים עצמו במקומו של הקב”ה, או להבין את מניעיו, אבל בכל זאת, למה??

הבאת הדברים הללו חוזרת ומדגישה למעשה את הציווי – לא תרצח. עוד בטרם נתנה התורה מצווה אלהים את נח ובניו: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם” [בראשית ט, ו] חיי האדם הם מתנת האל ויש להישמר לא לפגוע בחפים מפשע. לא מזמן, קראנו בסוף ספר ב”מדבר” על חוקי ערי המקלט שכל ענינם הוא הצלת חייו של האדם, שהרג איש שלא בזדון. חיי אדם מאוד יקרים וחובה לשמור עליהם מקרובי ההרוג שדמם רותח ומחפשים נקמה מידית, כאן ועכשיו. המדרש שמביא טענות הדדיות על הריגה, שבצעו משה ואפילו אלהים, מקצין את דיון על החטא שבהריגה עוד יותר. הכיצד? שני הצדדים מביאים טענות בדבר הריגת מצרים, שהם לא בשר מבשרינו ואפשר להגדיר אותם כאויבים –  מה שעושה את הדיון מאתגר יותר. לפי המדרש, אויבנו אף הם בני אדם ואנו אמורים לחוס על חייהם.  מכאן, ניתן לטעון טענת קל וחומר, כאשר מדובר בקרובינו, בשכנינו ובני עמינו.

הדיון במעשים של מי שהכוח נתון בידיו בא להדגיש את הטענה, שאין שום הצדקה להרג בני אדם, לא באישור של המנהיגות ואפילו בהוראת  אלהים עצמו או מי מטעמו.

לדעתי, מדרש זה, במודע או שלא במודע, משפיע על ההגות והפסיקה המשפטית הפלילית בארץ עד ימינו אלה.

________________________________________

* אוצר המדרשים בית עקד למאתיים מדרשים אגדות ומעשיות, יהודה דוד איזנשטיין , עמ’ 363

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *