פרשת כי תשא: ששת ימים תעבוד | שושנה מיכאל צוקר, אדר א, תשפ"ב (English)
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃ (שמות לד, כא)
שבת וששת ימי המעשה קשורים בקשר הדוק. בלי עבודה בששת הימים האחרים שבת מאבדת את משמעותה. ועם זאת, למרות חשיבות השבת, התורה אינה מגדירה בצורה מפורשת מתי היא מתחילה או מסתיימת, ולא נאמר דבר על טקסי המעבר המוכרים לנו: הדלקת נרות, קידוש והבדלה. אלו נדונו לראשונה במשנה, כאילו הם מובנים מאליהם ומכאן שמקורם במסורת עתיקה מאוד. ואכן יש מדרשים המיחסים את טקס ההבדלה לאדם הראשון (קרי: אדם וחוה). יש כמה גירסאות, כאן אתיחס לשתיים.[1]
במדרש בראשית רבה (יא, ב) מסופר כי אור הבריאה הקדם-שמשי המשיך להאיר במשך השבת הראשונה; לכן, כשהשמש שקעה בערב שבת, אדם וחוה לא חוו חושך. במוצאי שבת אלוהים גנז את האור המיוחד לעתיד לבוא, השמש שקעה והם הכירו את החושך לראשונה. ואז המדרש ממשיך:
כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קלט, יא) אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו) בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי!
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהילים שם).
מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ.
שימו לב כי לא החושך עצמו מפחיד את האדם אלא מה שאולי מסתתר תחת חסותו. הקב"ה אינו מורה להם "להתגבר" לא רומז כי "מגיע להם" ובודאי אינו טוען "לא אעמיס עליכם משא שלא תוכלו לשאת". לא כדרכי אדם דרכי ה' אשר מציע כלים ליצירת פתרון. בגירסה הזאת, לא ברור מי מקיש את הרעפים כדי ליצור ניצוץ, הקב"ה או האדם. בשני המקרים, המדרש עומד בניגוד למיתוס היווני – וסיפורים דומים גם בתרבויות רחוקות – האש לא נגנבה מן האלים לטובת בני האדם, אלא האש וגם הטכנולוגיה ליצירתו, הם מתנה מהאֵל לאנושות.
מדרש תהילים (צב, ג)[2] מבהיר כי אדם הוא שהקיש באבנים וגם מוסיף עוד פרט מעניין, מקורן של האבנים עצמן:
זימן לו הקב"ה שתי אבנים, אחת של אופל ואחת של צלמות שנאמר: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכׇל־תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג). ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל. ולפיכך אנו מבדילים על האור במוצאי שבת.
אופל וצלמוות, חושך ופחד, חוויות קשות ואתגרים הם הם החומרים ההתחלתיים שהאדם מעבד, עם כוחותיו השכליים, כדי לייצור. כאן, לא הטכנולוגיה היא מתנת האל אלא השכל האנושי, היצירתיות, והדחף לשפר את העולם.
ביציאה מיום המנוחה אל ימי המעשה, אנחנו עוצרים רגע להביט באש ולברך עליה, להעלות את המודעות שלנו לאש, לטכנולוגיה וליכולת שלנו לייצור לטובת עצמנו, לטובת הסובבים אותנו, ולטובת גם דורות הבאים. יהי רצון שנדע לעשות זאת לברכה ולא לקללה.
[1] ראה: אדלמן, רחל. "אדם הראשון וטקס ההבדלה הראשון, ב-הבדלה, ד. בירנבאום ומץ כהן, עורכים, ע' 107-130 [באנגלית] http://www.mesorahmatrix.com/havdalah/
[2] על הפסוק "מזמור שיר ליום השבת".