פרשת תולדות: הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה | אניטה תמרי, כשלו תשפ”א

אני אוהבת (לעתים אהבת יתר) לאכול ולשתות. ואני אוהבת מילים, ואני מבקשת להתמקד בבקשות למשקה ולמאכל “הגמיאיני נא” בפרשת חיי שרה (בראשית כד, יז) “והלעיטני נא” בפרשת תולדות (בראשית כה ל)

“הלעיטני” היא מילה יחידאית בתנ”ך. התנ”ך הוא ספר נפלא – יש בו הרבה מאוד סיפורים ומעט מאוד אבני בניין לסיפורים אלה. בכל התנ”ך כולו יש כ-8000 מילים. כלומר, אם נעביר את התנ”ך ב”ספירת המילים” של מעבד התמלילים שלנו יהיו הרבה יותר. אבל אבני הבניין, ה”לגו” של המקרא – 8000, ומתוכן בין אלף לאלפיים (תלוי איך סופרים) מילים יחידאיות שחלקן, אם כבר הזכרתי אותן, קשורות באוכל – דוגמת אגוז וגבינה

ואם המילה “הלעיטיני” היא מילה יחידאית, הרי שהמילה “הגמיאיני” היא כמעט יחידאית. השורש גמא מופיע עוד פעם אחת במקרא ואין לו קשר לשתייה – אלוהים, המדבר אל איוב מתוך הסערה מספר על הסוס שברא והסוס – “בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ” (איוב לט, כד)

נפנה למילה הראשונה – הגמיאיני:

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (כד, יז-יט) . 

שלא כמוני, מסורת ישראל אוהבת את רבקה, ואת המילה “הגמיאיני” אנחנו רואים כמשהו רך, כחלק מהכוריאוגרפיה של הנערה היפה ליד הבאר, אבל, אם נפנה למקבילה היחידה בתנ”ך למילה זו, הרי שהסוס מגמא “ברעש ורוגז” – אין פה כל רכות או חסד

והנה הסיפור השני: 

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (בראשית כה, כט-ל).

בעבודתי בעריכה ובתרגום אני נדרשת לדייק במילים – לא רק בהקשר המילולי אלא גם בהקשר ההיסטורי והחברתי, ומה שמעניין אותי, הוא איך אנחנו מפרשים מילים שאיננו מכירים, ויותר מכך – איך אנחנו טוענים מילים במטען ערכי ורגשי. מתי אכתוב “כושי”, מתי “שחור”, מתי “אפרו-אמריקני” ומתי “אפריקאי-אמריקני”? מתי אכתוב “השטחים”, מתי “יהודה ושומרון” ומתי “הגדה המערבית”?

האם עשו אומר “אוי, התבשיל האדום הזה נראה טוב, אני עייף מת, תן לי בבקשה קצת” או “יאללה, שפוך לי מהעיסה האדומה ישר לווריד – אני הרוג”?
אומר מילון אבן שושן – “הלעיט” – “נתן משקה או אוכל לתוך פיו של אחר, הגמיא” כלומר, אצל אבן-שושן מעשה רבקה ומעשה עשיו חד הם
ומה אומרים המפרשים? אונקלוס (מאה ראשונה, תלמידו של רבי עקיבא) תרגם “אטעימיני” ותרגום יונתן – “אטעים יתי”. נשמע מעודן מאוד

חז”ל מתחילים לבדל עצמם מעם הארץ ובמיוחד מהנוצרים הראשונים, והם הופכים ליעקב וכל השאר – עשיו. בימי הביניים מתחילה הדמוניזציה של עשיו ואתו משתנים הפירושים למילה היחידאית הזו. רש”י אומר: “אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה. כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו” (משנה שבת כד 3). אם נקרא את התרגומים באנגלית שמצויים בבית הכנסת נמצא בתרגום “עץ חיים” להגמיאיני Please, let me sip a little water from your jar, ולהלעיטיני – Give me some of that red stuff to gulp down for I am famished – המתרגם בחר להתעלם מהמילה “נא” שאומר עשיו, ואת המילה “עייף” תרגם “מת מרעב”

בתרגומים הנוצריים המילים משתנות, אבל הבקשה תמיד מנומסת ומופיעות המילים let me או I pray thee ומילת הקסם – please

אין סוף למשחקי מילים ולמשחקים במילים. בלי לתת לעצמנו דין וחשבון – גמאנו את הסיפור על רבקה רבת החסד ואפשרנו למסורות בדלניות להלעיט אותנו בסיפור גסותו של עשיו. כשם שאנחנו דואגים לתזונה טובה ובוחרים במזון שנראה לנו בריא, גם את המילים שלנו נברור מהתפריט המלא וננסה שישרתו אותנו בטוב

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *