פרשת תצווה: מדוע לא אוזכר שם משה בפרשה? מדוע הפירוט הרב בהגדרת בגדי הכהונה המפוארים? | אלי מיאסניק, אדר תשפ”א (2/21)

במעמד הר סיני ניתנו הדיברות ונכרתה הברית (כ”ד) בין ה’ לבין ב”י, כשמשה הוא המוביל. לאחר מעמד הר סיני, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי: “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12). והנה, ה’ פותח לא ב”ְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה” אלא בהנחיות לבניית משכן ולהקמת מעמד הכהנים: פרשות “תרומה” ו”תצווה”.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה
  • ההזדהות מושגת ע”י שיתוף כל העם בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (מדרש הגדול התימני- שמות, לט, לב, אצל ישעיהו ליבוביץ, “שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע” עמ’ 429).
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.

מסקנה:
מעשה העגל
הוכיח שאכן חסר היה מרכז הזדהות דוגמת המשכן. אך הוא הוכיח גם את התלות המוחלטת של העם במשה (מנחה/ מוביל/ מנהיג/דמות אב): ” כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (ל”ב1). הגדרת הכהונה אמורה לפתור זאת.

  • הגדרת ממשק אנושי אל המשכן, גם בהעדר משה.
  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).

מסקנה:
מעמד הכהונה הופך מעתה למעמד מוביל בעבודת ה’.
ניתן לראות זאת גם בחשיבות הגדולה שניתנת לבגדי הכהנים .40 פסוקים מתארים את הבגדים המהודרים הללו שהרמב”ן מכנה אותם “לבושי מלכות”. לשם השוואה- מעמד הר סיני תואר ב 25 פסוקים.

לא בכדי ישרוד מוסד הכהונה למעלה מ 1000 שנה
 
נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו.

תמיהה:

אך למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים?
להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור שה’ הלביש את אדם וחווה.

יש פרשנויות רבות הרואות דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. י. ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו ה”יכולו” האמיתי …” . והוא ממשיך שבאותו קו מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור.

מסקנה:

אני מציע להיעזר בדמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן בהסבר הצורך בפירוט ובהידור הנדרש מבגדי הכהנים.
הספורנו (מאה 14-15) המסביר מדוע הלביש ה’ את אדם וחווה: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם כדי שבהמשך לא יתנשאו ויתגאו שכוחם ועוצם ידם הביא אותם לייצור בגדי העור, על אף שגורשו מגן העדן. “הוסיפו מעלה” – כמו עליה במדרגה כדי להיות עליון יותר.

ובהשלכה לענייננו- המקרא מנסה למנוע מצב שבו יגבה ליבם של הכהנים ויתרחקו מהעם. הלבשתם בבגדי תפארת במדבר, אמורה להזכיר להם יומיום מאין באו, מי הקנה להם את מעמדם ולמה. בלשון הספורנו, שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה“, בכוחות עצמם.


עם זאת, למותר להזכיר את חוסר הצניעות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

עולה משה אל ההר אי אזכור שמו של משה בפרשת “תצווה” שעיקרה הוא הצגת הכהנים התמיהה את חז”ל ואת הפרשנים.

הרי לאחר שה’ מוציא את העם ממצריים, מתברר לו שהקמת עם כך ש”וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (בר’-כ”ב 18, כ”ו 12, כ”ח 14), אינו תהליך טריוויאלי. למשל, בספר שמות מסופר על מספר טלטלות המתרחשות אחר נס ים-סוף והדורשות התערבות נוספת של ה’ כדי לפותרן: מי- מרה (ט”ו), המן (ט”ז), מי מריבה (י”ז) ומלחמת עמלק (י”ז). בכל ההתערבויות הללו, משה היה המנהיג וה’ תקשר דרכו כדי לפתור את קשיי העם.

מה יקרה בהיעדרו של משה? הגדרת “מסגרת ניהולית “

כדי להביא לתפקוד “נכון” של העם, מציג ה’ “מסגרת ניהולית” שבעזרתה יוכל העם לתפקד, גם בעת שמשה ייעדר. ה”מסגרת הניהולית” שהומלצה לעם כוללת: מנוי השופטים הממונים עי נציגי העם (נעשה קודם למעמד סיני, י”ח), הגדרת החוקים בפרשת משפטים וההתחייבות לברית (דם הברית, כ”ד 4-8. “נעשה ונשמע”, כ”ד 7).
לאחר שהוגדרה מסגרת זו, משה עולה למשך 40 יום להר שעליו התרחש מעמד הר סיני כדי – “וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם” (כ”ד 12).

על ההר ה’ מוסיף הנחיות למשכן ולכהונה

בעודו על ההר, מרחיב ה’ את “המסגרת הניהולית” דלעיל. הוא מבין שלא די בנוהלים וחוקים כדי להביא ל “וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ”. העם זקוק לחשיפה תמידית של נוכחותו הוא. ה’ מחליט למלא צורך אינהרנטי של בני האנוש להזדהות עם סמלי הנהגה. סמל חיוני אחד הוא “ארמון המלוכה” של ההנהגה וסמל חיוני אחר הוא “ממשק (interface) אמין” לאורך זמן בין ההנהגה לבין העם. “ארמון המלוכה” הוא המשכן. “הממשק האמין” לאורך זמן הינם הכהנים. להלן אפרט.

  • מלאכת המשכן מאפשרת לייצר מרכז הזדהות מפואר המוצב במרכז המחנה
  • ההזדהות מושגת שכך שכל העם שותף בעשיית המשכן. מדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב): “אמר ר’ שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא ‘בדבר ה’ שמים נעשו’. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו…’ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ ” (ישעיהו ליבוביץ, “על פרשת השבוע” עמ’ 429)
  • למשכן מתווסף ענן הכבוד המאפשר גם המשכיות למופע של מעמד הר סיני שנחזה ע”י כל העם במעמד קבלת התורה. הופעתו של ה’ לוותה בענן: ” וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם” (י”ט 9). וכן ” וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר(כ”ד 18). והנה גם במשכן שבמרכז המחנה נאמר “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ 34).
  • המשכן המפואר והענן יאפשרו לה’ להמשיך ולהיות נוכח כל העת מול העם. כך ה’ מסביר את מטרת המשכן: ” וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי” (כ”ט 23), “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה’ אֱ-לֹקֵיהֶם” (כ”ט,45-46)
  • בנוסף להיות המשכן המפואר סמל הזדהות ושייכות, העם אמור לראות בו הוכחה תמידית לדאגה של ה’ לבניית העם שהחלה ביציאת מצריים.
  • תשתית להתנהלות גם בהעדר משה.
  • בהגדרת הכהונה ב”תצווה”, אהרון וצאצאיו מקבלים לראשונה את מעמדם המוביל. כאן מוגדרים חלק מתפקידיהם. למשל, שומרים על קשר יומי קבוע עם ה’ בעזרת נר התמיד וקורבן התמיד.
  • בנוסף, מציידים את הכהן הגדול ביכולת תמידית לסייע לב”י בהחלטות: “וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כ”ח 30). דוגמאות לסיוע בהחלטות: אנו יודעים שאלעזר הכהן הגדול נעזר ביכולת זאת כדי להצביע על בחירת יהושע כיורש למשה ( במד’ כ”ז 18-23) וכן שחוסר מענה של האורים שימש אינדקציה לאי שביעות רצון של ה’ משאול המלך (שמ”א, כ”ח 6).
  • נראה לי שאי איזכור שם משה בפרשה זו, לעומת 37 הפעמים שמוזכר שמו של אהרון, מצביע גם על כך שה’ מציין את החשיבות שהוא נותן למוסד הכהונה ולמעורבותו האישית בהקמתו. מוסד הכהונה לא יהיה תלוי במשה או המנהיגים שלאחריו.
    ראה גם מדרש רבה (ל”ז א): ” …כשבקש לעשות הקב”ה כהן גדול, היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול. אמר לו הקב”ה: לך ומנה לי כהן גדול…”.
  • בנוסף מציגה פרשת “תצווה” את הדרישות המיוחדות לבגדי הכהנים.
  • המקרא מייחד חשיבות גדולה לבגדי הכהנים. ניתן ללמוד זאת מהפירוט שמובא בפרשה. 40 פסוקים ו 505 מילים מתארים את מלבושי התפארת המכבדים את אהרון ואת בניו. הרמב”ן רואה בבגדים המפוארים “לבושי מלכות”. ( להשוואה- בעשרת הדברות 143 מילים ו 13 פסוקים. במעמד הר סיני בפרק י”ט 313 מילים ו 25 פסוקים.)
  • למה פורט בהרחבה ההידור הנדרש בבגדים? להלן אציע לראות בפירוט המוגזם הדגשה דווקא של הצניעות הנדרשת מהכהנים. אבסס זאת על ההשואה לבגדי העור הפשוטים שה’ הלביש את אדם וחווה.
    • יש פרשנויות רבות הרואה דמיון בין מעשה בראשית למעשה המשכן .למשל השימוש בבטוי “וַיְכַל”: משה המרוצה ממעשה המשכן אומר : “וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה”. ה’ המרוצה ממעשה בראשית אומר “וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”. ישעיהו ליבוביץ (שם עמ’ 430) מרחיב בעניין זה: “…ששת ימי בראשית לא הגיעו להשלמתם …אלא עם הקמת המשכן …וזהו “היכולו” האמיתי …”
    • באותו חוט מחשבה ניתן לראות דמיון בין הלבשת הכהנים בבגדי תפארת ומלכות המבדילים אותם מהעם לבין הלבשת אדם וחווה בכותונת עור.
      אומר ישעיהו ליבוביץ (שם עמ’ 381) :מאמר בגדי העור הוא בן פסוק אחד ואילו סיפור בגדי הכהונה משתרע על פני יותר מ 60 פסוקים במספר פרשות , “תצווה, ויקהל, פיקודי. הוא רואה בכך הכוונה למיקוד התורה בפעילות בני ישראל.

      מעניין להביא פה את הספורנו המסביר מדוע הלבישם: “שלּא יְגָרְשֵׁם עֲרֻמִּים, פֶּן בְּלָבְשָׁם אַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם יַחְשְׁבוּ שֶׁ(הם) הוסִיפוּ מַעֲלָה” (בר’ ג 21) . קרי, ה’ דאג להלבישם. זו לא נבע מהתפתחות אישית שלהם בכוחות עצמם (מעלה- כמו עליה במדרגה כדי להיות עליון יותר).

  • ובהשלכה לענייננו- על הכהנים לשמור על צניעותם. עליהם להבין שמעמדם נבע רק מהחלטת ה’ ולא מיכולתם האישית המוכחת. או בלשון הספורנו שלא יסברו “שֶׁהוסִיפוּ מַעֲלָה“. למותר להזכיר את ההידרדרות של מעמד הכהנים בסוף ימי הבית הראשון והשני.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *